מתני' אין שורין דיו וסממנים וכרשינין. הנם איסור שריית דיו היא או משום לש כפשטיה דסוגיא ראינו כאן או משום צובע כפי' של הרב המגיד בפ"ט מה' שבת ה' י"ד: ולדבריו פירוש הסוגיא שאם היה בדיו גיבול אז לא היה חייב בדיו משום צובע עד שיגבל. אמנם שריית סממנין הוא דומה לדיו על מר כדאית לי'. לרש"י משום לש ולהרב המגיד משום צובע אבל כרשינין לא שייך בהו לישה וצביעה לפי מאי דמוכח בזבחים דף צ"ד הגה"ת נכד המחבר ודעח הרמב"ם שגם בזרע שומשמין שייך לישה כמבואר בדבריו סוף פ"ח ואולי הוא דומה ממש לזרע פשתן והגמ' לא מיעט אלא מין דגן: דלא שייך לישה רק בזרע פשתן ולא בחיטי ושערי ומאי שנא כרשינין מחיטי ושערי. והרי הרמב"ם בפי' המשנה פירש כרשינין כוסמת וצ"ל שהחיוב הוא משום זורע כמו שפסק הרמב"ם בשורה חיטין ושעורין עיין בדבריו פ"ח מה"ש ה' ב'. ואף שהמג"א בסי' של"ו נתקשה בדבריו מ"מ עיין בספר תוס' שבת יישוב לדבריו ולדעתי ממשנ' זו שבכאן לקח הרמב"ם דבריו ולפי זה מאי למשנתנו כר' היינו משום דיו אבל משום כרשינין בודאי חייב לכ"ע משום זורע. ובזה אתיא לי שפיר דברי התוס' בגמ' בד"ה אונין של פשתן שהקשו אמאי נקט אונין טפי מדיו וכו' ולכאורה בחנם נדחקו בזה דמדיו הוה מצי למידחי דבפיו הטעם דב"ה שסוברים כר' יוסי שאינו חייב עד שיגבל וא"כ אין כאן בשרי' מלאכה כלל שיהא שייך בו שביתת כלים ואף שעדיין יש להקשות א"כ רבי דאמר כב"ש אך י"ל דרבי יאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה אבל לפמ"ש שפיר הקשו דע"כ לא נחלקו רבי ור"י אלא בדיו אבל לא בכרשינין:

ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין. בירושלמי בשמעתין אמרי' כדי שיקלוט העין מה מתהני אמר ר' אבוה כגון אילין קראי דלא מקפידין רבי יהודה בשם שמואל והוא שתהא יורה עקורה וכו' ר' שמואל בשם ר' אבוה ב"ה ילפין מלאכת היתר ממלאכת איסור אלו עשה כן בשבת שמא אינו אסור ודכוותה עשה כן מבעו"י מותר. וע' פירוש הדברים בספר קרבן העדה. ולדידי יפלא טעמייהו דב"ה היה לו לפרש לעיל על משנת דאין שורין ובאמת כבר פירש שם טעמי' דב"ש וטעמי' דב"ה כל א' ממקרא מיוחד ובין אם הקרא הוא אסמכתא או לא אלא דרשה ממש מ"מ שם בפיסקא ההיא דעסיק בטעמייהו דכל א' היה לו לפרש טעם זה. ולכן נלע"ד דטעות נפל בדפוס וכך צריך להיות ר"ש בשם ר"א ב"ש ילפי מלאכת היתר וכו' ולתרץ הקושיא דלעיל שהקשה מה מתהני. פי' ועדיין גמר הצבע נגמר משחשיכה והרי המלאכה נעשית משחשיכה ובא לתרץ דילפי מלאכת היתר וכיון שאם עשה כן בשבת היה חייב ממילא גם בע"ש כבר נעשית המלאכה ולא איכפת לן מה שגם משחשיכה מוסיף צבע אף שגם בזה יש חיוב [והטעם יבא] ולפי זה קשיא לן מדברי הירושלמי הזה על דברי רב יוסף בתלמודא דידן דמוקי משנתנו כר' דסובר נתינת מים היא שרייתו. א"כ תי כשנתן המים בשבת חייב וממילא היה להתיר מבעו"י רק שיתן המים מבעו"י וכדברי ב"ה ולמה בעי ב"ש כדי שישורו מבעו"י ואמנם נלע"ד שרב יוסף לשיטתו לקמן שאין הטעם משום גזירה רק איסור דאורייתא משום שביתת כלים. וא"כ מה בכך שכבר נעשה מלאכה מבעו"י כיון שגם אח"כ שורה ובלש לא אמרינן אין לש אחר לש. וכל מה שניתוסף לשרות מיחשב לישה מחדש ותדע דאטו לרבי דאמר האחרון חייב אם בא אדם אח"ז וגיבל ממש אטו אין האחרון שוב חייב משום מגבל הא ודאי ליתא. ואם כן גם הכלי עושה מלאכת. הלישה ואמנם מה ששכיח רב יוסף דאתיא כר' היינו משום דלר' יוסי אין כאן לש כלל לא בתחלה ולא בסוף דסוף סוף אין כאן רק שריה ולא גיבול והירושלמי קאי בשיטת רבה דסובר משום גזירה ועיקר הגזירה משום שאם יראה שאנו מתירין להתחיל בע"ש והגמר הוא בשבת יסבור שבגמרו לא יחשב מעשיו דממילא נגמר וההתחלה לחוד בודאי לאו כלום הוא ויתחיל בשבת. אבל כשיראה שאין אנו מתירין להתחיל בע"ש רק דבר שכבר נגמר בו מלאכה אם כן ההתחלה לחוד לא יעשה בשבת שהרי גם בע"ש אסרינן עליו וק"ו בשבת. ודבר שיש בגמרו מלאכה אף שנתוסף אח"כ מלאכה יותר מ"מ לא יעשנו בשבת שכבר יש במעשיו מלאכה בתחלה והתחלת הגמר יודע שנקרא מעשיו מדאסרנו להתחילו בע"ש אם יהי' התחלת הגמר בשבת. והרווחנו בזה דגם במצודות אין אנו צריכים לדברי התוס' [ד"ה אלא] דמיירי שלא יוכל ללכוד רק א' או ב'.] ומעתה לרב יוסף נשאר קושית הירושלמי בצמר ליורה מה מתהני וגם תירוץ הראשון של הירושלמי דלא קפדי שייך רק אי הטעם משום גזירה ובמה דלא קפדי אינו בהול עליו ולא גזרינן אבל לרב יוסף אטו בשביל דלא קפדי לא שייך בו צביעה כל מה שהצבע תופס בו יותר בתמי' וצריך לומר דלר"י גם צמר ליורה משום דלא עביד מעשה. [ולאוקימתא שני' דרב יוסף לקמן בגמ' יבואר שם בסוגיין וע"ש]:

תוס' ד"ה אין פורסין אע"ג דבשבת נמי אם פירש וכו' שאינו יודע אם יצוד וכו'. הקשה בני מוה' ישראל והרי בדבור שאח"ז כתבו התוס' דמיירי בפירש בחורשין דמצויים שם ויודע שתבוא שם וא"כ ממילא בשבת בכה"ג חייב. ונראה שקושית התוס' דב"ש קאמרי אין פורסין אלא כדי שיצודו דמשמע מיניה דאם אינו יודע אסור ועל זה הקשו דאדרבא כשאינו יודע יותר מותר ודוחק:

אי נמי נ"ל שאם הטעם משום גזירה לא גזרו אלא היכא בשעה שעושה בע"ש יודע בודאי שלא יוגמר עד שבת א"כ יבא לעשות התחלה בשבת. אבל אם בשעה שעושה בע"ש יש שהות שיוכל הדבר להגמר מבעו"י אף שיש אפשרות שלא יוגמר מבעו"י ע"י איזה עיכוב מ"מ לא גזרו בזה. וא"כ במצודה אם אפשר שיצודו מבעו"י שוב לא גזרו אף אם באמת לא באה החיה עד שחשיכה ועיקר קושית התוס' בד"ה אלא בכדי שיצודו הוא לרב יוסף שהטעם הוא משום שביתת כלים שאז אם ניצוד בשבת יש איסור תורה והוצרכו להעמיד בפורש בחורשין. ועיקר קושית התוס' בד"ה אין פורשין הוא רק לרבה ולא לרב יוסף כדאיתא בחידושי הרשב"א ולרבה דמוקי משום גזירה לא מוקמינן לה בחורשין וכמו"ש לקמן בתוס' ד"ה ונימא מר וכו' ע"ש ושפיר הקשו הרי גם בעביד בשבת ליכא חיוב חטאת ומתורץ קושית בני שי':

ונלע"ד דאם במצודות מיירי באוזלי ואוהרי אז לא שייך משום גזירה שהרי אף אם עביד משתחשך אין כאן חיוב חטאת שהרי אין המלאכ' נעשי' על ידו לבדו שהרי הכלי גומר המלאכ' ואפילו בבהמתו כשהוא מניח על בהמתו כשעקרה תו ליכא חיוב חטאת דאיהו עביד עקירה והבהמה הנחה כדלקמן (דף קנ"ג ע"ב) ואפי' מותר לכתחלה אבל בלחי וקוקרי נעשה הכל על ידו לבד וא"כ באוזלי ואוהרי שייך רק שביתת כלים ובלחי וקוקרי שייך גזירה:

ובהכי מדוייק מ"ש התוס' דפעמים אתו לידי חיוב חטאת שבשעת וכו' דהשתא דבשיטת רבה קיימינן ולדידיה איירי מתני' בלחי וקוקרי וכמו"ש התוס' לקמן ד"ה ונימא וכו' וע"ש בדבריהם) שאין הכלי עושה שום מעשה ובדידי' איכא חיוב חטאת על האדם אם ילכוד בשעת פריסתו. וגזרינן דלמא יבוא לידי חיוב חטאת אם יעשה כן בשבת דלרב יוסף דמשום ש"כ הוא דאסור והיינו באוזלי ואוהרי ליכא חיוב חטאת אם יעשה כן בשבת]: