בתוס' ד"ה וכ"ת מהן לחיוב וכו' רש"י לא פי' כאן לפי שיטתו שבסמוך וכו' כונתם ע"פ גירסת רש"י בש"ס חדשים בד"ה מהן לחיוב וכו' הרי פטור שני של הוצאה של עני וכו' ועיין פני יהושע. והנה באמת הדבר צריך טעם למה שינה כאן רש"י, ונלע"ד ע"פ מ"ש לקמן בדברי רב כהנא דלהכי קתני תרתי עקירות דהכנסה דעני דכיון דהכנסה היא תולדה בעינן דומיא דהוי במשכן ואם כן פשט בעה"ב ידו לחוץ ונתן העני לתוכה אף שזה ג"כ עקירה דהכנסה מ"מ כיון דלא הוי במשכן וכמו שאבאר לקמן להכי קתני להו לתרווייהו וכ"ז בהכנסות דלא כתיבא בקרא אבל הוצאות דמפורשות בתורה לא בעינן דומיא דמשכן וא"כ קשה למה חשיב ב' עקירות של בעה"ב שהם של הוצאה לתרתי אלא דכבר כתבתי לעיל דלהכי קתני לתרווייהו יציאות דהואיל דחשבינהו בחוץ בתרתי עקירות לעני העומד בחוץ חשבינהו גם לבעה"ב העומד בפנים לעקירות דיליה בתרתי:

וכל זה כאן במסקנא דחשיב הכנסות והוצאות. אבל לפי הה"א של המקשה שלא חשב אלא הוצאות דקאמר וכ"ת מהן לחיוב ומהן לפטור וכולהו ביציאות ולא איירי בעקירות של הכנסה כלל איך שייך למנות ב' עקירות של הוצאה של בעה"ב בתרתי ולכן הוכרח רש"י לפרש פטור שני של הוצאה של עני כפי' ריב"א:

תוס' בד"ה רשויות קתני רשויות ב' שהן ד' פי' דב' קאי ארשויות, וק' לריב"א דא"כ לא ה"ל למיתני וב' שהן ד' בחוץ אלא ב' שהן ד' בפנים וד' בחוץ שתים שתים למ"ל. ופי' ריב"א רשויות שבת יש בהם ב' חיובים שהם ד' בפנים וב' חיובים שהם ד' בחוץ והנה ריב"א סותר דברי עצמו דפירש במס' שבועות שתים הוצאה דחיוב והוצאה דפטור שהם ד' הכנסה דחיוב והכנסה דפטור בפנים וכו' ע"ש בדף ה' ע"א בד"ה שתים ונלע"ד דשם טעמו של התוס' משום דהכי מפרש לה ריב"א לעיל שחושב הוצאה דעני ודבעה"ב שהם ד' הכנסה דעני ודבעה"ב. ונוכל לומר דלעיל קאי בשיטת רב אשי דתנא הוצאה קתני אלא שהכנסה נמי הוצאה קרי לה שייך לעשות עיקר מהוצאות, והכנסה טפל שאף שהכנסה בכלל הוצאה מ"מ יותר כולל הוצאה עצמה וא"כ שייך לומר שתים שהן ארבע. אבל אין נראה לו לריב"א לומר דלהכי הוצאות עיקר יותר משום שהם אבות ויותר הם בכלל יציאות. משום שסובר ריב"א כחידושי הרשב"א דלתירוצא דרב פפא דהיינו רב אשי לפי גירסתנו גם הכנסה כיון דהוית במשכן היא אב כמו הוצאה. וכ"ז לרב אשי אבל לרבא דסובר רשויות קתני א"כ לא נזכרה הוצאה במשנתינו וסובר דגם לרבא דהכנסה דעני דהוית במשכן היא אב וכמו שמסיק הרשב"א ע' כאן בחידושי הרשב"א א"כ ליכא למימר במס' שבועות שתים ב' הוצאות שהן ארבע ב' הכנסות דמאי אולמא הוצאה דהכנסה דעני לעשותה עיקר יותר וע"כ צריך לומר לרבא במס' שבועות שתים שהן ד' היינו אותן שהיו במשכן עושה עיקר יהי' הוצאה או הכנסה ואותן שלא היו במשכן עושה טפל וכשם שכתבו התוס' במשנתינו בד"ה פשט וכו' דהכנסה דבעה"ב לא הי' במשכן דהם העלו קרשים מסתמא בקרקע היו עומדים. הכי נמי אני אומר דהוצאה דעני לא היה במשכן דהם הורידו קרשים מסתמא על העגלה היו עומדים. וא"כ שתים שהן ד' במסכת שבועות הוא שתים הוצאה דבעה"ב והכנסה דעני שהיו במשכן שהם ד' הוצאה דעני והכנסה דבעה"ב שלא היו במשכן כן הוא לרבא. וכיון שבמס' שבועות שתים הן הוצאה והכנסה ה"ה כאן במס' שבת שתים הן הוצאה והכנסה. ואף דלא דמי לגמרי לשבועות. הכי נמי לפי' ריב"א דהתם לא דמי לגמרי דבמס' שבועות שתים הוצאות הם דעני ודבעה"ב ובשבת הם של בעה"ב אלא דחדא לחיוב וחדא לפטור. כנלע"ד השינוי בפי' ריב"א בין מס' שבועות למס' שבת:

ובזה נלע"ד מה דלא גריס ריב"א לאלתר בדברי רבינא וכמבואר בתוס' שבועות (דף ה' ע"ב) ד"ה וקמפרש וכו' והדבר יפלא דהרי לפירושו דסובר דפטורי דאתא לידי חיוב חטאת הוא המושיט יד שפיר יש לגרוס לאלתר וכמו"ש התוס' שם וכאן [בד"ה וקמפרש] ולמימר דלא ניחא למימר דפטורי דלא אתי לידי חיוב חטאת נוכל לצרפם עם החיובים לא ניחא לי' לריב"א היא גופה קשיא. מי הכריחו לזה ולמחוק הגירסא דגרסינן לאלתר. ונראה משום דלדידי' מוכח דאף דלרב אשי הכנסה הוצאה קרי לה מ"מ הוצאה עיקרית יותר בלשון הוצאה דלהכי קרי לי' שתים שהן ד'. ולפי זה אי גרסינן לאלתר הדרא קושיא לדוכתא אפי' אי תנא קרי להכנסה הוצאה מ"מ איך פירש הכנסות לאלתר והרי עיקר יציאות אעפ"כ כולל יותר הוצאה מהכנסה. וע"כ צ"ל כפי שדחה בעה"מ גירסא זו משום דסיים בעני פתח בעני וכאן דפתח בעני צריך לומר הכנסה תחלה דאל"כ הי' צריך להאריך בלשונו וא"כ נסתר הוכחת רבינא לגמרי. ולכן צריך ריב"א לומר דעיקר הוכחה מדלא משכחת החשבון בלא הכנסה:

ורש"י דמיאן בפי' ריב"א נלע"ד מזה הטעם עצמו דרש"י ג"כ סובר דהכנסה דעני הוא אב כפי' הרשב"א אלא דבהוצאה סובר שאין לחלק כלל בין דהוית במשכן או לא כיון דהוצאה מפורשת בקרא וג"כ תרי קראי כתיבי חד להוצאה דעני וחד להוצאה דבעה"ב כמו"ש התוס' אם כן שווים נינהו. וא"כ לאוקימתא דרבא דרשויות קתני איך משכחת שתים שהן ד' שלש שהן ד' ה"ל למימר. דהכנסה דעני היא חשובה כמו הוצאה והוצאה בין דעני ובין דבעה"ב שקולים הם ומפורשים בקרא **הגהת נכד המחבר וגם בריש פרק הזורק יש לפרש דברי רש"י ע"ד זה שהכנסה דעני היא אב ואף דבמה שהקשה הכנסה מנ"ל פירש"י ותנן העני חייב היינו קודם שידענו מסברא דמה לי אפוקי לא מהני מה דהוית במשכן לחוד כיון דמלאכה גרועה היא וכמו"ש התוס' במשנתינו ולבסוף לפי מאי דמסיק דהוצאה קרי אב והכנסה תולדה היינו הוצאה בין דעני ובין דבעה"ב אב משא"כ בהכנסות יש חילוק בין הכנסה להכנסה: אלא ע"כ דלרבא שתים על הרשויות קאי שהם ד' חילוקי דינים וא"כ באמת לא עשה עיקר כלל במס' שבועות מיציאות ולכן פירש גם במס' שבת כן וקושית ריב"א שתים למ"ל כבר תירץ בעה"מ דהכי קאמר דבין הבעה"ב העומד בפנים ובין העני העומד בחוץ כל אחד יש לו שתי רשויות דהיינו רה"ר ורה"י ובהם ד' חילוקי דינים:

ובהכי ניחא נמי מה דפי' רש"י במשנתינו פנים וחוץ וכבר הקשינו לעיל דמי הכריחו לרש"י לפרש כן ולומר שהמקשה באמת שגה בפי' המשנה. ולפי דברינו ניחא דמדקתני שתים שתים ואי כפי' רש"י דב' קאי ארשויות קשה שתים שתים למה לי. וע"כ דה"ק בין הבעה"ב העומד בפנים ובין העני העומד בחוץ כל אחד יש לו שתי רשויות וכל זה אי פנים וחוץ היינו עני ובעה"ב שייך למימר דכל אחד יש לו ב' רשויות אבל אי פנים וחוץ הוא הכנסה והוצאה לא שייך לומר שלהם יש רשויות רק שבשבת יש ב' רשויות ובהם ד' חילוקי דינים בהכנסות וכן בהוצאות אם כן הדרא קושית ריב"א לדוכתא שתים שתים למ' ולהכי פי' רש"י במשנתינו כמסקנא דרבא דבפנים היינו בעה"ב ובחוץ היינו עני:

אלא דכל זה הי' ניחא אם הי' רש"י תופס במתני' שיטת רבא עיקר. אבל כיון דרש"י פי' במתני' הוצאה מרשות לרשות והכנסה נמי הוצאה קרי לה וגם פי' שתים מן התורה וכל זה על דברי רב אשי סובב הולך. א"כ מי הכריחו לפרש פנים וחוץ בעה"ב ועני ולא פירש כפירושו בשבועות:

ואולי גם לרש"י הי' קשה קושית התוס' מדאמר מתני' נמי דיקא דקמפרש הכנסות ולא קאמר בפנים. אלא שבמס' שבועות פירש בדברי המקשה דאיהו באמת לא אסיק אדעתי' הוכחות הללו. ובדברי המקשה לא הי' לו ברירה לפרש בענין אחר וכנ"ל וכאן פירש לפי המסקנא:

ואמנם לפי מ"ש לקמן בדברי ר"מ דלהכי צרפינהו רב מתנא בקושיתו להקשות ביחד הני תמני הויין תרתי סרי הויין ולא קאמר הני ארבעה הויין שית הויין. שבשום אחד אינן שית דבבעה"ב העומד בפנים ד' פטורי דידי' ב' עקירות של הוצאות וב' הנחות של הכנסות. והא תינח הנחות של הכנסות שייך למימנינהו בתרתי לפי שאחת היתה במשכן דהיינו פשט העני ידו לפנים ונטל בעה"ב מתוכה ואחת לא היתה במשכן דהיינו פשט בעה"ב ידו לחוץ ונתן העני לתוכה וכמ"ש לקמן אבל תרתי עקירות של הוצאות כיון דמפורש בקרא לא ה"ל למנות בתרתי וא"כ חמש נינהו ולא שית. וכן בעני העומד בחוץ ד' פטורי דידי' הם ב' עקירות של הכנסות וב' הנחות של הוצאות. ותינח שיש למנות ב' עקירות של הכנסות לב' אבל איך נמנה ב' הנחות של הוצאות לב' כיון דהוצאה מפורשת בקרא ולכן צרפינהו יחד הני תמני הויין תרתי סרי הויין ובצירופם יש למנות הכל עקירות דבעה"ב לב' אגב עקירות דעני והנחות דעני לב' אגב הנחות של בעה"ב: וכל זה אי פנים וחוץ היינו בעה"ב ועני. אבל אי פנים וחוץ היינו הכנסות והוצאות א"כ בודאי על הכנסות לחוד יש להקשות שית הויין דהיינו תרי הכנסות דחיוב וב' הנחות דבעה"ב דהכנסה וב' עקירות דעני. ובהנחות ודאי שיש למנות לשתים וכנ"ל. ולמה הוצרך לצרפם יחד ולכן פירש רש"י במשנה פנים וחוץ עני ובעה"ב: גמ' א"ל רב מתנא לאביי הני תמני הויין תרתי סרי הויין. כבר כתבתי לעיל במתני' להקשות למה כללינהו יחד תרתי סרי הויין וה"ל למימר כלישנא דמתני' הני ארבעה הויין שית הויין: ונלע"ד עפ"י מה שהקשה בעה"מ על פירושו של רש"י דעקירות קא חשיב א"כ ב' עקירות של בעה"ב הם הוצאות וב' עקירות של עני הם הכנסות ואיך שייך למנות ב' עקירות שוות לתרתי בין בעני ובין בעשיר דלבעה"ב חשיב ב' הוצאות לפטור ולעני ב' הכנסות. והנה עפ"י דברי בעה"מ הללו נסתרה קושית הגמ' שהקשו תרתי סרי הויין והיינו תמני פטורי ב' עקירות של הוצאות לבעה"ב וב' הנחות של הכנסות ובעני להיפך ב' עקירות של הכנסות וב' הנחות של הוצאות. וכיון דכולהו כפולים נינהו א"כ הני תמני ארבעה הויין דהיינו עקירה של הוצאה לבעה"ב והנחה של הכנסה ולעני להיפך ומה מקשה רב מתנא: **הגה"ת נכד המחבר

ולתרץ דברי בעה"מ שמקש' על רש"י ולא הקשה על הגמ' נלע"ד דסובר בעה"מ דכל דבר הוא מעלה. עקירה הוא מעלה כפירש"י וגם הושטת יד הוא מעלה כפי' הריב"א וא"כ כולהו יש להם מעלות זה מה שאין לזה פשט העני ידו לפנים ונטל בעה"ב הוא עקירה של הכנסה של עני וגם הושטת יד והנחה של הכנסה לבעה"ב ובלא פשיטת יד. פשט בעה"ב ידו לחוץ ונתן העני לתוכה הוא עקירה של הכנס' של עני בלא הושטת יד והנחה של הכנסה לבעה"ב עם הושטת יד וכן בעקירות של הוצאות של בעה"ב והנחה של הוצאות של עני ג"כ מתחלקות בחדא יש בה פשיטת יד ובחד אין בה וא"כ הנחה מעקירה לא שמענו. וכן עקירה מעקירה או הנחה מהנחה וחדא בלי פשיטת יד וחדא עם פשיטת יד ג"כ לא שמענו וא"כ כולהו צריכי דכולהו אסירי ובכולהו ליכא בהו חיובא אלא שסובר בעה"מ אם בכל אחד יש בו מעלה א"כ במסקנא דגמ' דפטורי דאתי לידי חיוב חטאת חשיב יותר נכון לפרש כפי' ריב"א דבו אנו ניצולין מכל קושיות תוס' בד"ה פטורי דאתי לידי חיוב חטאת וא"כ רש"י שנדחק לסבול כל קושית של התוס' ומיאן בפי' ריב"א מכלל דס"ל דפשיטת יד אין לחושבו לשום חשיבות וא"כ על רש"י הקשה שפיר איך מונה שתי עקירו' שוות לשתים:**

והנה לתרץ קושית בעה"מ על רש"י נלענ"ד משום דבהכנסות בעינן שהיה במשכן דהכנסה היא תולדה ותולדה דהוצאה בעינן דהוה במשכן כמו"ש התוס' במשנתינו ולקמן בהזורק (דף צ"ו ע"א) בתוס' ד"ה הכנסה מנ"ל משמע דאפי' מאי דאית בי' סברא בעינן דהוה במשכן וזה עוקר וזה מניח הוה במשכן כמ"ש התוס' ד"ה בעשותה. ואומר אני דמסתמא כך הי' במשכן שהם העלו קרשים מקרקע לעגלה והיינו הכנסה דעני והעני עמד למטה כמו"ש התוס' בד"ה פשט וכאשר התחיל להושיט למעלה והיה העליון רואה שהמשא כבד על זה שלמטה ולא יוכל שאתו לבדו היה מושיט ידו נגדו למעלה ומקבלה ממנו שזה שעמד למטה כבר נלאה יותר להגביה. אבל זה לא שייך לומר שזה העליון שעל העגלה יושיט ידו למטה וזה שעמד למטה יתן לתוך ידו שהוא ישאנו למעלה כי למה יעשה זה העליון שאם הקרש הזה אינו כבד ויוכל העליון לישא אותו ג"כ התחתון יוכל עשוהו ועדיין לא התחיל התחתון לעשות דבר שכבר יהיה נלאה משא"כ כשכבר הגביה התחתון לבדו עד נגד העגלה הי' העליון מקבלו מידו. וא"כ מה דתנן פשט העני ידו לפנינו ונטל בעה"ב מתוכה דהיינו עקירה דהכנסה דעני זה הי' במשכן. אבל פשט בעה"ב ידו לחוץ ונתן העני לתוכה והכניס שזה ג"כ עקירה דהכנסה דעני זה לא הי' במשכן. וא"כ איצטריכו תרתי עקירות דעני אף ששניהם עקירות דהכנסה לפי שזה הי' במשכן וזה לא הי' במשכן. וכל זה בעקירות דעני שהם של הכנסות דלא כתיב הכנסות בקרא ובעינן דהוה במשכן. אבל הוצאה דמפורשת בתורה לא בעינן דהוה במשכן כלל. וא"כ שני עקירות דבעה"ב שהם של הוצאה שפיר קשה איך חשבינהו בתרתי. וע"ז נוכל לומר דהואיל דחשבינהו בחוץ בתרתי בעקירות לעני העומד בחוץ חשבינהו גם לבעה"ב העומד בפנים לעקירות דיליה בתרתי ומעתה נפרש קושית רב מתנא. שלא היה יכול להקשות על הפרט הני ארבעה שית הויין. שבשום אחד אינן שית, שאם בבעה"ב העומד בפנים ד' פטורי דידי' הם ב' עקירות של הוצאות וב' הנחות של הכנסות. והנה תינח הנחות של הכנסות שייך למימנינהו בתרתי לפי שאחת היתה במשכן דהיינו פשט העני ידו לפנים ונטל בעה"ב מתוכה ואחת לא היתה במשכן דהיינו פשט בעה"ב ידו לחוץ ונתן העני לתוכה. אבל תרתי עקירות של הוצאות כיון דהוצאה כתיבא מפורשת בקרא לא שייך למתני בתרתי וא"כ חמש נינהו ולא שית וכן בעני העומד בחוץ ד' פטורי דידי' הם ב' עקירות של הכנסות וב' הנחות של הוצאות. ותינח שיש למנות ב' עקירות של הכנסות לב'. אבל איך נמנה ב' הנחות של הוצאות לב' כיון דהוצאה מפורשת בקרא אין לחלק בין הנחה להנחה. ולכן צרפינהו יחד הני תמני הויין תרתי סרי הויין ובצירופם יש למנות הכל עקירות דבעה"ב לב' אגב עקירות דעני והנחות דעני לב' אגב הנחות של בעה"ב:

וליטעמיך שיתסר הויין. צריך ליישב מה דאמר וליטעמיך דאטו בלא"ה לא קשה מדוע לא חשב פטורי דרישא כיון דלא אסיק אדעתי' דהוא פטור ומותר ולענד"נ דהנה גם הוא אסיק אדעתי' דרישא פטור ומותר. אלא שסובר דמהי תיתי לא נחשוב פטור ומותר. אמנם לפי פי' האחרון שכתבו התוס' במס' שבועות (דף ה') ד"ה שתים שהן ד' בפנים דב' שהם ד' הוא ד' חיובי ב' הוצאות דעני ודעשיר שהם ד' ב' הכנסות בפנים שחייב עליהם קרבן בפנים וב' שהם ד' בחוץ הם ד' פטורי שאינם חייבים עליהם קרבן בפנים. והנה דבריהם צריכים ביאור דתינח שאינם בפנים אבל איך שייך למיקרינהו בחוץ. וצריך לומר שעכ"פ חייב עליהם מכת מרדות או מלקות (עיין ברמב"ם בפי' המשנה ובתוי"ט) ולכן קוראם בחוץ שיש עליהם חיוב בחוץ. וכמדומה שכן ראיתי בס' בית יהודה בתחלתו בקונ' מועד דוד בשם הגאון מוהר"ל זצ"ל. וא"כ לפי זה שפיר דלא מצי חשיב פטור ומותר דלא שייך למיקרינהו בחוץ אבל עתה דמקשה תמני נינהו תריסר נינהו וכתבתי לעיל דלא הקשה על הפרט ד' נינהו שית נינהו משום דבכל חד ליכא שית בפרט דליכא למיחשב ב' עקירות של הוצאות ולא ב' הנחות של הוצאות בשתים רק בכלל אגב עקירות של הכנסות חשיב עקירות של הוצאות וכן בהנחות. וכאשר הארכתי לעיל. וגם על דרך הפשוט רוצה להקשות בין על בפנים ובין על בחוץ. ולכן כללינהו להקשות בבת אחת. ואי ס"ד בפנים ובחוץ הוא חיובי ופטורי א"כ על החיוב ליכא שום קושיא רק על הפטורי הוה לי' למימר הני ד' נינהו תמני נינהו אלא ודאי דסובר פנים וחוץ כשאר פירושים ושפיר קאמר שיתסר נינהו דגם פטור ומותר קחשיב ומשני לי' בשלמא בבא דרישא פטור ומותר לא קתני. דוק בדבריו דלא קאמר לא קחשיב כדאמר במסקנא פטורי דלא אתי לידי חיוב חטאת לא קחשיב אלא קאמר לא קתני. והדבר יפלא דהרי תנן במתני' פטורי דרישא שהם פטור ומותר. ונראה משום דהרא"ש והר"ן פירשו דמצד שבת הם מותרים אבל מצד לפני עיור הם פטור אבל אסור. וא"כ הני פטורי דרישא מותר מצד א' ופטור מצד א' דהיינו אבל אסור וא"כ הי' לו לשנות פטור ומותר שלא נטעה בשום פנים. אלא דפטור ומותר לא תנן בשום מקום במשנה. ואיך יפרש התנא שנדע שהם מותר מצד שבת. ולכן שבקינהו ולא עיילינהו במספר וממילא נדע לפי שהם אינם דומיא דשאר פטורי ונדע שהם מותר מצד שבת. ודוק: