גמ' דתניא הי' טעון אוכלין ומשקין מבעו"י וכו' הנה יש לדקדק דברייתא דמסיימא ואינה דומה לידו רמזה למשנתינו דמבואר בה הדין בעה"ב ועני הנותנים או נוטלים זה מיד זה דשניהם פטורים וכיון דעל משנתינו רמזה דהיינו בנותן חבירו לידו הי' ראוי להיות גם רישא דברייתא מענין זה בעצמו דהיינו בהטעינו חבירו ולמה התחילה הברייתא בהיה טעון מבעוד יום שזה אינו מעין ידו המבואר במשנה. ונראה דהתוס' בד"ה הי' טעון כתבו דבעמד לפוש איירי דאל"כ אף שעקירת גופו כעקירת חפץ לא בטלה עקירה ראשונה. ולפי זה שמענו מברייתא זו אחת שהיא שתים. שמענו דעקירת גוף כעקירת חפץ ושמענו דהנחת הגוף כהנחת חפץ דאל"כ אכתי לא הי' מחייב שהרי לא בטלה עקירה הראשונה. ואין לומר דדבר זה אינו חידוש שאם שמענו דעקירת גופו כעקירת חפץ ק"ו להנחה. וע"כ לא שמענו אלא דלדעת התוס' דידן שוים הם עקירה והנחה כמבואר בדבריהם בד"ה עקירת גופו וכו'. ותוס' ישנים בשם הרשב"א כתבו דבעקירה מיבעי לי' לרב אבל בהנחה פשיטא ליה דכהנחת חפץ אבל אם עקירה כעקירת חפץ שוב הנחה בודאי שמענו ממילא. י"ל אף ששמענו שכהנחת חפץ דמי אכתי לא שמענו דמיחשב הנחה אפי' לבטל עקירה הראשונה:

צא ולמד מדברי הרא"ש לקמן בדף ה' ע"ב בפלוגתא דבן עזאי אם מהלך כעומד דמי. וכתב הרא"ש שהרי"ף פסק כבן עזאי וטעמו משום שר' יוחנן אמר ומודה ב"ע בזורק. ומדמפרש ר' יוחנן דבריו מכלל דכוותי' ס"ל. והרא"ש דחה דבריו דר' יוחנן ודאי לא ס"ל כב"ע מדאמר ר' יוחנן המפנה חפיציו מזוית לזוית ונמלך והוציאן פטור משום שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ואי ס"ל מה לך כעומד הי' חייב כמו אם עמד. והנה לתרץ דברי הרי"ף צ"ל אף דמה לך כעומד מ"מ אינו כעומד ממש לענין זה שיהא חשוב לבטל עקירה הראשונה ועי' פני יהושע: ומעתה ג"כ בנדון דידן אף דממילא מוכח דהנחת הגוף כהנחת חפץ מ"מ לא הוה ידעינן שיהיה לענין זה כהנחת חפץ לבטל עקירה ראשונה שהיתה מבעו"י ועכשיו קמ"ל שגם לענין זה מיחשב הנחה. אבל אי הוה נקט הטעינו חבירו לא הוה שמעינן שהנחת הגוף כהנחת חפץ לבטל עקירה ראשונה. אלא דאכתי קשה ניתני הטעינו חבירו וג"כ מוכח דהנחת הגוף מבטל עקירה ראשונה דאל"כ לא בטלה עקירה ראשונה של זה שהטעינו לזה והוי לי' זה עוקר וזה מניח ושניהם פטורים וצריך לומר אף דהוה מוכח דהנחת גוף של של זה מיחשב הנחה לגבי גוף אחר שהטעינו לבטל העקירה של אחר אבל אכתי לא שמענו שהנחת הגוף העומד בעצמו תתחשב הנחה גמורה לגבי עצמו לבטל עקירה ראשונ' שעקר הוא מבעו"י והוכרחה ברייתא למינקט הי' טעון מבעו"י:

ועפ"ז ניחא נמי מה דקאמר לי' ר"ח לרב השתא מיהת שפיר משני לך. ולפי מה דפרישנא לעיל בריש סוגיין דגם לרב הוה פשיטא ליה דכעקירת חפץ ועיקר החידוש שחידש לו רבי הוא מה שגילה [לו הטעם] דידו לא נייח ואיך אמר ר' חייא השתא מיהת שפיר משני לך דתניא וכו' הרי גוף הדין וגם [מה] שאינו דומה לידו כ"ז הי' ידוע לו לרב ובברייתא זו אינו מבואר יותר מגוף הדין וגם מה שאינו דומה לידו אמנם הטעם מפני מה אינו דומה לידו אינו מבואר בברייתא ומה ראי' ברייתא זו לשפוייא דרבי. ונראה [משום[ דהתוס' הקשו בד"ה מ"ט על פירש"י דידו לא נייח ודחו פירושו ממשנתינו דנטל מידו של בעה"ב העני חייב] א"י מוכח דהנחת חפץ ביד בעה"ב הוי הנחה וכו':

ולתרץ דברי רש"י ז"ל נ"ל דרש"י ס"ל כסברת מוהרש"א דנגד גוף אחר [מיחשב מה שביד) גוף זה הנחה אבל לא לאותו גוף ההולך ועומד לא מיחשב עקירת גוף [כעקירת חפץ ולא הנחת הגוף] כהנחת חפץ וזה כיון ר' חייא במה דאמר דמשני לך שנויא דלאו שנויא היינו מכח קושיית תוס' השתא מיהת] שפיר משני לך בזה רמז לו סברת מוהרש"א דחילוק זה שחידש מהרש"א מוכח מברייתא זו. וכמו"ש לעיל מדלא קתני הטעינו חבירו דהוה מוכח ג"כ דהנחת הגוף מבטל עקירה ראשונה ונקט הי' טעון מבעו"י לאשמועי' דמיחשב הנחה גמורה גם לגבי עצמו לבטל עקירה הראשונה א"כ חילוקו של הרש"א מוכח מברייתא זו ממש. וזה כיון ר' חייא במה דאמר השתא מיהת שפיר משני לך דתניא וכו':

ובמש"כ ניחא נמי מה דקאמר ר' ואינו דומה לידו וכבר דקדקנו לעיל דמה חידש לו בזה הלא גם רב ידע שאינו דומה לידו דאל"כ אלא הי' סבור ששניהם שוים א"כ מאי מספקא ליה ליפשוט ממשנתנו דפטור. ולפמ"ש ניחא דגם רב ידע שאינו דומה לידו דסיפא שהיא ברשות אחרת אלא דאכתי תימא שדומה לידו דרישא דהיינו נטל העני מידו דבעה"ב וכהוכחת התוס' נגד רש"י ותאמר שמזה [אני פושט לך] שעקירת הגוף הוי כעקירת החפץ וממילא גם בהטעינו על ידו הדין כן ולכן הודיע לו [שאינו] דומה [לידו וכסברת מוהרש"א דלגבי) גוף אחר ודאי מיחשב הנחה:

ובזו תבין ההפרש שבין דברי ר' לדברי הברייתא דרבי מסיים ואינו דומה לידו וברייתא מסיימא לפי שאינו דומה לידו והיינו טעמא. דרבי קאמר ואינו דומה לידו דרישא ולא הוה יכול לומר לפי שאינו דומה לידו דמשמע דבא ליתן טעם למה חייב לפי שאינו דומה לידו להכי מיחשב עקירה דמשמע שאם הי' דומה לידו לא הי' מיחשב עקירה ואדרבא אז פשיטא שהי' מיחשב עקירה כדחשיב תנא דמתני' לידו דרישא הנחה ביד בעה"ב למיחשב עקירה גבי עני אבל אמר ואינו דומה לידו וכונתו אעפ"י שאינו דומה לידו דשם הוא לגבי גברא אחרינא וכאן הוא לאותו אדם ובזה הי' בידו פטור מ"ט ידו לא נייח ולהכי דוקא לגבי גברא אחרינא וברייתא כוונתה על ידו דסיפא לכן סיימה לפי שאינו דומה לידו נתינת טעם להכי מיחשב עקירה לפי שאינו דומה לידו:

וכל זה לשיטת רש"י. ועכשיו נפרש הסוגיא לדעת התוס' והנה כבר דקדקתי לעיל בשיטת רש"י דרב שאל הטעינו חבירו וכו' מהו עקירת גופו כעקירת חפץ דמי ומיחייב או דלמא לא הנה החלוקה הראשונה דיבר בלשון ברור עקירת גופו כעקירת חפץ וכו' ולא אמר דלמא עקירת גופו וכו' וחלוקה השניה סיים בלשון ספק או דלמא לא והי' לו לסיים ג"כ בלשון ברור או לאו כעקירת חפץ גם בתשובת ד' שהשיב חייב ואינו דומה לידו דלמה הוצרך לומר שאינו דומה לידו הלא גם רב ידע שאינו דומה לידו דאל"כ לא הי' מספקא לי' בשלמא לשיטת רש"י ניחא דרב ג"כ ידע שאינו דומה לידו דמתניתין שהוא ברשות אחר ור' חידש לו שאינו דומה לידו שאפי' לידו שברשות אחת ג"כ אינו דומה משום דידו לא נייח. וכאשר הארכתי לעיל בשיטת רש"י אבל לשיטת התוס' קשה עוד יש לדקדק במאי דאמר דמשני לך. וכי לו דוקא משני שלא תקשה מידו הא לכ"ע משני:

והנלע"ד בזה דזה הי' יודע רב דודאי ליכא למימר שברור לו להתנא דעקירת גופו לאו כעקירת חפץ דאם כן קשה משנתנו דלא יצא החייט וכדמקשי התוס' באמת. ותירוצם הוא דחוק אלא שרב הי' מסופק אם יש לחלק בין ידו לגופו. ומעתה איכא למימר דבגופו ודאי כעקירת חפץ ולכך לא יצא במחטו וכאן בידו פוטר התנא. או דלמא ידו דומה לגופו ממש והתנא ספוקי מספקא לי' אם עקירת גופו כעקירת חפץ או לא. ולכך לא יצא החייט דשמא כעקירת חפץ דמי ויש לחוש שמא ישכח ויצא ויעבור על איסור דאורייתא ומספק החמיר שלא יצא. וכאן במשנתנו שניהם פטורים שמא לאו כעקירת חפץ דמי ואי אפשר לחייב חטאת מספק. ולכן בחלוקה ראשונה אמר עקירת גופו כעקירת חפץ ולא אמר לשון דילמא דחלוקה זו יכול להיות שהוא ברור להתנא אלא שביד פוטר משום שיש חילוק בין ידו לגופו ובחלוקה שני' סיים או דלמא לא, כי לא הי' יכול לסיים דבר ברור שיהי' ודאי עקירת גופו לאו כעקירת חפץ דא"כ קשיא מתני' דלא יצא החייט. והשיב לו רבי חייב ואינו דומה לידו דעקירת גופו ודאי כעקירת חפץ ולא יצא החייט הוא ברור ולא משום ספק. ואכתי תימא דכאן במשנתנו דשניהם פטורים הוא רק מספק שמסופק אם ידו דומה לגופו לכן אמר ואינו דומה לידו שודאי אינו דומה ועקירת ידו ודאי לאו כעקירת חפץ:

א"ל ר"ח וכו' דמשני לך שנויא דלאו שנויא וכו'. וכבר דקדקתי לעיל מאי דקאמר דמשני לך וכי לו דוקא משני לכ"ע משני ר' דלא תקשה מידו. והנה התוס' גרסי שאינו דומה לידו מ"ט ידו בתר גופו גריר והיא גופא קשיא מי הכריחם לטעם זה דידו בתר גופו גריר ומה חסר להם בטעמא דרש"י דידו לא נייח.

ובשלמא אי לאו רב הוא מרי דשמעתא לא הוה קשה מידי משום דרבי לשיטתו דמחייב מר"ה לר"ה דרך רה"י וא"כ סובר דקלוטה כמי שהונחה א"כ גם ידו נייח אבל לך דייקא משני שנוייא דלאו שנוייא שהרי רב ושמואל דאמרי תרווייהו לא מחייב רבי אלא ברה"י מקורה וא"כ במה שאינו מקורה לא ס"ל לרבי כמי שהונחה ושפיר קם ליה חילוק של רש"י דידו לא נייח. וא"כ לך משני שנויי דלאו שנוייא מה שהמציא לך דידו בתר גופו גריר. השתא מיהת שפיר משני לך משום דממשנתנו עצמה מיפרך שיטת רש"י כמו"ש התוס' שהרי הנחת החפץ ביד בעה"ב שפיר מיחשב הנחה משום שהוא וידו ברשות אחת:

אמנם בתוס' ישנים דחו ראי' זו משום דראי' זו הוא רק לשיטת התוס' דסברי עקירה והנחה דין אחד להם אבל רש"י ס"ל דדוקא בעקירה מספקא לי' אבל בהנחה פשיטא לי' ואם כן אין להביא ראי' מעקירה להנחה הן אמת דלומר דרש"י ס"ל חילוק בין עקירה להנחה וס"ל דבהנחה שפיר הוי הנחת יד כהנחת חפץ אם הוא ברשות אחת עם הגוף. קשה בעיני משום שראיתי ברש"י במשנתנו בד"ה או שנטל מתוכם והוציא החפץ והניח בר"ה. והנה בודאי כוונת רש"י בזה לשיטתו דאיהו ס"ל דאפי' ברשות אחת אמרי' ידו לא נייח ולכך הוכרח לפרש שהניח [החפץ] בר"ה. וא"כ הרי מפורש דרש"י ס"ל דאפילו לענין הנחה אמרי' ידו לא נייח דלא כסברת התוס' ישנים [בדברי רש"י אמנם אף דרש"י עצמו לא כיון לזה. אכתי אנן נוכל לאחוז גירסת רש"י לחלק בין עקירה להנחה כדי להסיר תלונת קושית] התוס' אבל אם הלחץ יביאנו להודות שאין שום חילוק בין הנחה לעקירה ממילא נדחה טעמא דרש"י וצ"ל טעם התוס' דידו בתר גופו גריר ודבר זו שמענו מברייתא זו דאין חילוק בין עקירה להנחה והיינו דקאמר ר' חייא השתא מיהת שפיר משני לך דתניא וכו' לומר שמברייתא זו מוכח שאין לחלק בין עקירה להנחה דהנה בברייתא מיירי שעמד לפוש משחשיכה וכמו שכתבו התוס' בד"ה הי' טעון וא"כ היא גופה קשיא למה הוצרך לומר היה טעון מבע"י וצ"ל כמו"ש התוס' דאל"כ לא הי' מוכח דעקירת גופו כעקירת חפץ. דאפי' אי לאו כעקירת חפץ מ"מ חייב משום עקירה ראשונה שהרי אם העקירה לאו כעקירת חפץ גם ההנחה לאו כהנחת חפץ וכמו"ש התוס'. וכל זה אם עקירה והנחה צדקו יחדיו ושוים בדין אבל אם נימא דבהנחה פשיטא ליה דכהנחת חפץ דמי ובעקירה הוא דמסתפק א"כ למה נקט מבע"י אפי' משחשיכה ג"כ יהי' מוכח דכעקירת חפץ דמי שהרי עקירה ראשונה ודאי כבר בטלה ע"י עמידתו שעמד לפוש דבהנחה לא נסתפק רב כלל. וא"כ ודאי ע"י עקירה של עתה מתחייב. ומוכח דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי ומדנקט בברייתא מבע"י] מכלל דהנחה ועקירה שוים בדין זה ושפיר משני לך [מה שהוצרך] להמציא לך טעם ידו בתר גופו גריר וכסברת התוס' ודלא כרש"י שפירש הטעם משום ידו לא נייח.

עוד נלענ"ד דמוכח מברייתא זו שאין שום חילוק בין עקירה להנחה בזה. משום דברייתא מסיימא לפי שאינו דומה לידו והיינו נתינת טעם לפי שאינו דומה וכו' ומזה מוכח דעקירת גופו כעקירת חפץ. משום דהיא גופה קשיא למה נקט בסיפא פשיטת יד הוה לי' למתני סתם הכניס העני לפנים ונטל בעה"ב ממנו או שנתן לו והוציאו שניהם פטורים. דהוה משמע אפי' נכנס כולו ג"כ שניהם פטורים והוא רבותא יותר דמזה הוה מוכח ג"כ דאפי' עקירת הגוף לאו כעקירת חפץ. אלא ודאי דבזה באמת העני חייב משום דעקירת גופו ודאי כעקירת חפץ דמי ואס"ד דבהנחה פשיטא דכהנחת חפץ דמי א"כ נסתרה הוכחת הברייתא ולעולם אימא לך דעקירת הגוף לאו כעקירת חפץ. והא דנקט בסיפא פשיטת היד. היינו משום דצריך לומר ג"כ ונטל בעה"ב מידו ובזה אם הי' העני נכנס כולו לפנים הי' העני חייב דהנחת הגוף ודאי כהנחת חפץ דמי וא"כ מוכח מברייתא זו שאין חילוק בין עקירה להנחה:

אמנם רש"י לשיטתו ולשיטתו אי אפשר לומר דברייתא כוונה להוכיח דבר זה ממשנתנו כלל. דהא קשה הא צריך למיתני בסיפא פשיטת היד להורות דידו של אדם אינו לא כר"ה ולא כרה"י וכדמסיק אביי. וא"כ בלא"ה אי אפשר למידק ממשנתנו מדיוקא כלום וצריך לומר דמה שאמרה הברייתא לפי שאינו דומה לידו הוא רק נתינת טעם למה יהי' גופו חייב וידו פטור ולא הוכחה כלל וא"כ לדידיה שפיר יש לדחות הוכחת התוס' משום דשאני הנחה וכדאיתא בתוס' ישנים:

והתוס' לשיטתייהו דגירסתייהו בדברי אביי להיפוך וכגירסת הגאונים כרה"י לא דמי מידו דעני ודבר זה ראיתי בדברי הגאון מוהררד"א ז"ל בספרו מועד דוד והוכחתו מדברי התוס' במס' שבועות שכתבו שם (דף ב' ע"א) בד"ה יציאות וכו' וכה"ג אמר בפ"ק דשבת ידו של אדם אינו לא כרה"י ולא כרה"ר וכתב הגאון ז"ל מדגרסי תחלה אינו כרה"י א"כ מוכח דגרסי כרשות היחיד לא דמי מידו דעני שהרי יד עני הזכיר במשנה תחלה. ודברי פי חכם חן. וא"כ להתוס' איכא למימר בדבר זה שאין יד אדם נמשכת אחר רשותו שהגוף עומד שם להיות רה"י או רה"ר אין בו שום חידוש ופשיטא הוא שאין אדם נעשה רשות כלל ולא הי' צריך התנא להשמיענו דבר זה כלל: וא"כ הא דנקט בסיפא פשיטת היד היא לדיוקא דדוקא עקירת ידו לא מיחשב עקירת חפץ הא עקירת גופו מיחשיב עקירת חפץ:

גמ' אמר אביי ידו של אדם אינה וכו' בעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה כרמלית ויש לדקדק דהא ביד אדם עסוק וקאי למה הוצרך שנית לומר ידו של אדם ודי באמרו בעי אביי מהו שתעשה כרמלית. ורציתי לומר דכונתו בזה דדוקא ידו של אדם דייקא לדידי' מיחשב כרמלית אבל לא לאחריני ומותר לאדם אחר לעמוד ברה"י ההוא שפשט זה ידו משם ולהחזיר החפץ אליו אלא דלפי זה איך קאמר תיפשוט דרב ביבי והרי כמו שמקשה הרשב"א על שיטת התוס' שכתבו דאפילו הושיט ידו למטה מעשרה מותר להחזיר דרך מעלה מעשרה והקשה הרשב"א א"כ איך ניפשוט דרב ביבי ודילמא שאני דרב ביבי דלית לי' תקנתא כלל ויבוא לידי חיוב חטאת אבל כאן למה נתיר הלא אפשר להחזיר דרך מעלה גם בזה אני מקשה לפי דברינו שדוקא לדידי' הוא ככרמלית ולא לאחריני א"כ ק"ו אי לאו ככרמלית אלא שקנסוהו רבנן הא פשיטא דלאחיינו לא קנסו א"כ איך דומה לדרב ביבי דשאני דרב ביבי דלית לי' תקנתא כלל אפי' ע"י אחרינא דרדיית הפת שבות לכ"ע כמו לדידי' משא"כ כאן דאפשר באחרינא אלא ודאי שאפי' אי קנסוהו אסרו ג"כ ע"י אחריני כדי שיצטער ע"י פשיטת היד כל היום ק"ו אי ככרמלית דמיא:

ולכן נלע"ד דאי הוה נקיט מהו שתעשה ככרמלית והיינו יד של אדם שהזכיר למעלה שהוא הנזכר במשנתנו והוה אמינא דדוקא הוציא משחשיכה דבזה מיירי מתניתין ובאמת אי ככרמלית דמי אפי' מבעו"י אסור וכמו"ש התוס' ובאמת הוכחת התוס' הוא מדברי הגמ' בשקלי וטריא דדחי דכ"ע לאו ככרמלית ומשחשיכה קנסוהו ע"ש בדבריהם אבל בדברי אביי אין רמז לאסור מבע"י ולכן קאמר ידו של אדם להורות דבעי' זו היא בפ"ע ולא קאי אמתניתין ומיירי בכל גונא] אפי' מבע"י.

ועפ"ז י"ל נמי מה דשינו התוס' בשבועות בדברי אביי ולגרוס תחלה אינה כרה"י וכבר כתבתי לעיל בשם הגאון מוהררד"א ז"ל דמוכח מזה דגירסתם הי' כגי' הגאונים כרשות היחיד לא דמי מידו דעני אמנם חוץ לדרכו של הגאון ז"ל נלענ"ד שהתוס' ס"ל ג"כ כרש"י דכרה"י לא דמי מידו דבעה"ב וכר"ה לא דמי מידו דעני. והא דגרסי תחלה יד בעה"ב ואח"כ יד עני. משום דאי הי' אביי מסיים דבריו הראשונים בידו של בעה"ב שהוזכרה אחרון במשנה לא הי' קאי הא דמיבעי לי' מהו שתעשה כו' כי אם [על יד] דבעה"ב דעלה קאי וזו היא דמספקא לי' אם נעשה ככרמלית אבל יד העני הפשוטה לרה"י לא מספקא לי' כלל שאין לחלק ברשות היחיד כלל. וכאשר באמת דעת הרשב"א בחידושיו דדוקא בפשט ידו לרה"ר נעשה ככרמלית ולא בפשט ידו מר"ה לרה"י וא"כ אין להוכיח מהא דנקט ידו של אדם דלאו אמתניתין קאי ומיירי בכל גווני אפי' מבעו"י וכמו"ש לעיל דאכתי יש לדחות ולומר דמשו"ה קאמר אביי ידו של אדם מהו שתעשה להורות דלא אדסמיך לי' לחוד [קאי] כי אם [אידו של אדם] יהי' מי שיהי' בין ידו של עני ובין ידו של בעה"ב ולעולם דדוקא משחשיכה מספקא לי' שהוציא באיסור] משא"כ בהוציא מבעו"י ולכן שינה אביי [וקאמר תחלה כרה"י לא דמי מידו דבעה"ב וכר"ה לא דמי מידו דעני וא"כ כיון דמעני סליק שפיר הוה מצי למימר מהו שתעשה כרמלית דאפי' תאמר דאידו דלעיל קאי הא מעני סליק ואעני קאי ג"כ ולא כסברת הרשב"א דאם הי' ידו ברה"י ל"א שתעשה כרמלית וכ"ש היכא דידו בר"ה. אלא דאכתי לא הוה ידעינן אי משחשיכה דוקא עשאוהו ככרמלית או אפי' מבעו"י. להכי קאמר ידו של אדם להורות לנו דלא על משנתנו קאי דאיירי במשחשיכה אלא אפי' מבעו"י בעי מהו שתעשה כרמלית וכמו"ש התוספות בד"ה מי קנסוהו וכו']:

תוס' ד"ה בשוגג וכו' אבל גבי רדיית הפת לעולם אימא לך דהתירו הקשה הרש"א דהא מה"ט דאסור להחזיר וכו' משו' דהוה כחוכא תיאסר גבי רדיית הפת במשחשיכה משום חוכא וכו'. ולענ"ד לא קשיא מידי דשם מבעו"י מותר לצורך שבת וגם משחשיכה ההיתר הוא לצורך שבת שלא יחלל שבת. אבל אם כבר נאפה ודאי גם משחשיכה אסור שכבר חילל שבת ואין כאן צורך שבת וא"כ מבעו"י ומשחשיכה שוים: