גמ' דאמר רב מניחין נר ע"ג דקל בשבת ואין מניחין נר ע"ג דקל ביו"ט הנה קשה לי דלקמן מ"ו ע"ב רצה ר' יוסף לפרש טעמא דר"ש משום מכבה אלא דאותבי' רבא משום דהוה דבר שאין מתכוין. ולפי זה לר"י דאוסר דבר שא"מ א"כ אין אנו צריכין לר' יהודה לטעם דהוה בסיס אלא בלא"ה אסור משום שמא יכבה וכיון שהיה אסור בה"ש איתקצאי לכולי יומא דיו"ט והנה רב גם בדבר שא"מ ס"ל כר"י דהרי קאמר לעיל דף כ"ג ע"א אין הלכה כר"ש בגרירה וא"כ לרב אסור הטלטול גם ביו"ט וא"כ קשה מה לי שבת ומה לי יו"ט: וצריך לומר דעד שלא ידע טעמא דנעשה בסיס רצה רב יוסף לדחוק דיש חשש כיבוי בטלטול הנר אבל כיון דאותביה רבא וצריך להמציא טעם בסיס שוב אמרינן שאין שום חשש שמא יכבה בטלטול הנר שאין דרך לכבות הנר בטלטולו וגם לר"י אין שום טעם רק משום בסיס ושפיר קאמר רב לחלק גבי דקל בין שבת ליו"ט ולפי זה שמוכח מדברי רב שאין דרך כלל לכבות ע"י הטלטול א"כ שוב צדקו דברי התוס' לעיל דף מ"ב ע"ב בד"ה ואין ניאותין דטלטול הנר לא שייך לאסור משום הוקצה למצותו משום שאין ביטול מצוה בטלטולו. ומ"ש לעיל לתרץ דברי רש"י דשפיר יש ביטול מצוה בטלטולו משום שמא יכבה ואף שאינו חייב משום כיבוי דהוה דבר שא"מ מ"מ עכ"פ מתבטלת מצות נר שבת בכיבוי וממילא אסור הטלטול משום הוקצה למצותו ועכשיו שהוכחתי שאין חשש כלל שמא יכבה ע"י הטלטול נסתר דבר זה:

ודעת רש"י נלע"ד דלהכי מחלק רב בין שבת ליו"ט משום דבביצה דף ק"ב מבואר דכיבוי הנר ביו"ט לצורך דבר אחר מותר לר' יהודה דס"ל לכם לכל צרכיכם ובאמת הלכה כר"י אלא שאין מורין כן וא"כ היה מותר לטלטל הנר בין השמשות של יו"ט לצורך דבר אחר דאז גם אי יכבה לא איכפת לן דגם הכיבוי מותר ולא איתקצאי לבין השמשות כלל ולכך אין מניחין ע"ג דקל ביו"ט. ובלמוד הישיבה אמרתי עפ"י זה לתרץ קושית הב"י בסי' רע"ט על הכלבו מה שהשיב על חכמי צרפת אלא משום שהוא רק לחדד התלמידים לא רשמתי:

שם אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק, הנה בכוס וקערה מודה ר"ש כמבואר בדף הקדום בגמ' ויותר הוה לי' למימר אלא שמן שבכוס וקערה שאסור אף אחר שכלתה מצותה דהיינו לאחר שכבה והוא מוקצה מחמת איסור גם לאחר שכלה זמן המצוה. ואי משום דשם דחיי' בידים ואין בידו להעביר הדחיה משא"כ בחטים שזרען שאף שדחיי' בידים מ"מ [אי לאו] שהם מוקצים בידו להעביר הדיחוי דמטעם זה לא ילפינן לאסור חטים שזרען מדאסר ר"ש בכוס וקערה [ואי לאו דברי הרשב"א הוה אמינא אנא דלהכי לא ילפינן מכוס וקערה דהם עיקר הקצאתם הוא בין השמשות ודחיי' בידים לצורך שבת וחמיר טפי מחטים שזרעם שלא היתה זריעתם בה"ש ולא לצורך שבת וכמבואר בדברי התוס' בדף מ"ד ע"א בסוף ד"ה שבנר עיין שם] וזה דומה טפי לחטים שזרעם דג"כ לית בהו משום מצוה. ועל דרך שהקשו התוס' דהוה לי' לומר אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרת וצימוקין כמבואר בדבריהם בד"ה אלא וכו' ובאמת רש"י נשמר בדבריו לדחות קושית התוס' ופי' אין מוקצה לר"ש בדבר הראוי פי' כונתו דלהכי לא נקט גרוגרת וצימוקין משום דאינהו לא דמו לחטים שזרעם שהמה ראויים וגרוגרת וצימוקין אינם ראויים כמבואר בירושלמי שהם מסריחין. אבל מה] שאני מדקדק דהוה לי' למימר אלא שמן שבכוס זה צריך יישוב ונראה משום דיש לדקדק למה האריך ר"י בתשובתו ודי לו להשיב] דלא שנא וממילא [דמותר החטים] והביצים. אמנם נלע"ד דר' יוחנן השיב חדא דאית ביה תרתי השיב על חטים להיתר ואנר הודיע חידוש דשמן שבנר בשעה שדולק אסור והיינו שמן המטפטף וכמו שפירשו התוס' שזה לא שמענו מר"ש מפורש בשום ברייתא אבל כוס וקערה מפורש לעיל בברייתא ועל כרחין ר"ש קאמר ליה דאי ר"י מאי אבל כמבואר לעיל דף מ"ד ע"א ובזה מתורץ גם קושיית התוס' דהוה לי' למימר גרוגרת וצימוקין ולדידי ניחא שזה כבר מפורש בדברי ר' לקמן וכמפורש בדברי התוס' [דר"י לא פליג עלי' דר'] וכיון דכבר אמרה ר' לא הוצרך ר' יוחנן למימר לרשב"ל משא"כ שמן המטפטף מצד הסברא היה לנו לומר שיהיה דינו [כמו שמן הנשאר] לאחר שכבה שהרי בשמן זה עכשיו כבר בטלה לה מצותה שכבר אינו בנר וקמ"ל דאפ"ה כיון ששאר הנר עדיין דולק מקרי גם לשמן הזה זמן מצותו:

שם ולית ליה הוקצה למצותו הנה הפני יהושע הקשה האיך ס"ד דדוקא בעינן הוקצה הוקצה למצוה ולאיסור א"כ איך אסר ר"ש בכור בביצה דף כ"ו ע"א ומשום מוקצה כמבואר לקמן דף מ"ו ע"ב דרמי ליה אביי לרבה וכו' והרי בבכור לית בי' הקצאה למצוה ואני אומר אי משום הא לא איריא דבכור הוקצה מחמת איסור תורה משא"כ שמן שבנר לר"ש הכיבוי עצמו שאין צריך לגופה היא וא"כ הוקצה רק מחמת איסור דרבנן. ואף שכתבתי במקו"א [שגם בכיבוי] יש איסור תורה משום ביטול מצות הדלקת הנר בשבת שהוא לענ"ד מן התורה שזה עיקר עונג שבת שלום ביתו ואם אין שלום אין כלום מ"מ זה באין שם נר אחר אבל ביש שם נר אחר אין כאן רק איסור כיבוי ועוד שאיסור ביטול עונג שבת זה ג"כ משום] הוקצה למצותו. אמנם מבכור שנולד בו מום מעיו"ט דג"כ אסור לר"ש כדמוכח בביצה דף כ"ו וכן לקמן בדף מ"ו) ע"ב בתוס' ד"ה מי יימר. ובזה ליכא איסור דאורייתא וא"כ איך סליק אדעתא דגמ' דלר"ש לא מהני מוקצה מחמת איסור לחוד ובעי תרתי: ולכן נלע"ד דודאי היכא [דאין דעתו עלי' ידע דמהני לר"ש] מוקצה מחמת איסור לחוד ותדע דהרי ר"ש אוסר כוס וקערה והיינו הטלטול ובטלטול ליכא מוקצה למצוה וכמו"ש התוס' בשמעתין וא"כ אין כאן רק מוקצה מחמת איסור שהיה בה"ש בסיס לדבר האסור וזה ודאי דרבנן ואפ"ה אסור וצריך לומר דאין דעתו עליו ולא סליק אדעתי' למימר דבעינן תרתי אלא בדבר שדעתו עליו או שהוא בידו כמו חטים שזרעם אבל בכור אין דעתו עליו שזה תלוי בהחכם ימי יודע דמזדקיק לי' חכם כדלקמן דף מ"ו ע"ב:

ועכ"פ יצא מדברינו שאפי' לפי ההוה אמינא דבעינן מוקצה למצוה ולהאיסור מ"מ גם איסור דרבנן בכלל שהרי שמן אין בו איסור רק מדרבנן דכיבוי מלאכה שאצ"ל. ולפי זה קשיא ממאי דמקשה מדתני ר' חייא בר"י אין נוטלין עצים וכו' ושוין בסוכת החג וכו' ומנ"ל להוכיח מזה דמוקצה למצוה לחוד מהני לר"ש דהרי איכא למימר ושוין בסוכת החג בחג היינו ביו"ט ראשון של חג דאיכא תרתי מוקצה למצוה ומוקצה לאיסור סתירה דהרי בברייתא לעיל סיככה כהילכתה וכו' פירש"י שעיקר הקושיא מחוה"מ וא"כ בברייתא דר"ח בר"י שאינו מפורש שאסורה גם בחוה"מ אין כאן הוכחה שאסור למוקצה למצוה לחוד] ורציתי לומר דר"ש מתיר היינו ברעועה ונפולה כדמוכח בביצה דף ל' דאי בבריאה] האיך היה מתיר והרי סתר אהלא ואפי' בנפלה אכתי לא מהני לר"ש דהתם אדם יושב ומצפה] מתי תכבה נרו אבל הכא מי מצפה אימתי תפול סוכתו אלא ודאי [דברעועה מיירי] וכדמוקי לה שם בביצה והרז"ה כתב דברעועה ליכא איסור תורה בסתירתה [וא"כ לא] איתקצאי לאיסורו דבאיסור דרבנן שבידו לא שייך מוקצה [כמו גבי טבל משום שאם] עבר ותיקנו [מתוקן[ ולא נשאר רק מוקצה למצותו. [וא"כ קשה] דגם בשמן שבנר ליכא איסור תורה ואעפ"כ מיחשב הוקצה לאיסורו וצריך לחלק בין טבל דלית ביה הוקצה למצותו משא"כ בסוכה אף שהיא ג"כ] דרבנן אפשר לומר דאף דבפני עצמו לא מיחשב מוקצה לאיסורו מ"מ להצטרף למוקצה [למצותו שפיר שייך מוקצה וא"כ לפ"ז הדרא הקושיא לדוכתא דמה מקשה] מסוכת החג ודלמא ביו"ט ראשון איירי ונראה דשפיר הקשה וכמ"ש דברעועה ליכא איסור תורה וא"כ מוכן הוא [אמנם היינו אם בא ליהנות מהעצים אחר נפילה אבל קודם לכן ודאי לאו מוכן הוא שהרי טבל ודאי דאסור בטלטול בעודו טבל [כמו"ש התוס' לעיל בדף מ"ג) ע"א בד"ה טבל וא"כ בשמן המטפטף דעלי' קאמר ר"י אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק וא"כ עדיין הנר דולק. ואף שבמה שכבר נטף לא שייך איסור כיבוי ובידו היה להטיפו שהרי אין כאן רק איסור דרבנן ובאיסור דרבנן אם תיקנו מתוקן וק"ו בזה שנטף מעצמו מ"מ הרי דבר האוסרו בתחלה עדיין קיים וכמו שכתבו התוספות בביצה דף ל"א ע"ב בד"ה ונפחת לחלק בין טבל שאם תיקנו מתוקן אף שהיה בה"ש טבל ובין מעות שעל הכר שאפי' נסתלק המעות השבת אסור לטלטל הכר הואיל והיו עלי' בה"ש והרי גם טלטול המעות הוא דרבנן וכתבו ביישוב הדבר דגבי טבל שוב אין המוקצה בעולם משא"כ במעות אף שנסתלקו מן הכר מ"מ עדיין המעות בעולם. וכן נמי כאן בשמעתין גבי סוכה רעועה ונפולה לאחר שנפלה סילק איסור סתירה מן העולם ובה"ש ג"כ לא היה רק איסור דרבנן ברעועה משא"כ בנר כיון שעדיין דולק אף ששמן כבר נטף ממנו מ"מ עדיין המוקצה בעולם ודו"ק. [ולדעת הרבה [פוסקים] צריך לומר דלר"י באמת לא אמרינן אפי' באיסור דרבנן שמוכן הוא רק לר"ש וזה דעת הטור והמג"א בסי' תקי"ח סוף ס"ק י"ג שהקשה ממוכני לא דק דשם המוקצה עדיין בעולם]:

אלא שאני אומר דעל כרחין [אין זה אמת] דבטלטול לא שייך איתקצאי למצותו. דהא למאי דמסיק כעין שמן שבנר הואיל ואיתקצאי למצותו איתקצאי לאיסורו וא"כ] קשה למה הזכיר ר' יוחנן כלל הוקצה לאיסור הוה ליה לומר אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק [הואיל[ והוקצה למצותו אמנם רש"י אסברא לן דהא קמ"ל דלא אמרינן למצותו אלא כל משך דליקתו ואח"כ כלתה מצותה ועיין פ' אלא דגם בזה קשה מאי קמ"ל דהא ברייתא היא מותר השמן שבנר ר"ש מתיר ואם מתיר מה שבנר לאחר שכבה ק"ו המטפטף. ואמנם נלע"ד דהא קמ"ל [דמשום דלא תימא] כי היכי דגבי סוכה אף שנפלה אמרינן איתקצאי למצוה והרי עתה כבר נפלה [וכלתה מצותה) אלא כיון [דע"כ זמן] המצוה קיים וא"כ גבי שבת ג"כ נימא אף שכבה נר זה מ"מ זמן מצות הדלקת נר שבת קיים ויהי' אסור [נר זה] בלילה אבל ביום כלה זמן מצוה הדלקת הנר דשרגא בטיהרא מאי מהני וא"כ ה"א מותר השמן דמתיר ר"ש היינו ביום אבל בלילה אסור קמ"ל ר' יוחנן דלא הוקצה למצותו רק בשעת איסורו ממש בעודו דולק. וההפרש בין סוכה שנפלה לנר שכבה דסוכה אפשר עוד להעמידה בחוה"מ וחזרה למצותה אבל נר שכבה אי אפשר להדליקו בשבת [וכבר כלתה] מצותו:

אלא דאי אמרינן דבטלטול שייך ג"כ איתקצאי למצותו והרי ר"ש אמר לעיל (דף מ"ד ע"א) כבתה מותר לטלטלה ועל נר אמר כן ונר זוטרא הוא ומסתמא כבה בלילה וכבתה מותר היינו תיכף שכבתה מכלל דכשכבתה כלתה מצותה וא"כ מאי קמ"ל ר' יוחנן אלא ודאי דבטלטול לא שייך כלל איתקצאי למצותה כסברת התוס' וכל זה למסקנא דכאן אבל לפי ההוה אמינא דר' יוחנן תרתי בעי הוקצה למצוה ולאיסור וא"כ טובא קמ"ל אין לנו הוכחה דבטלטול לא שייך איתקצאי למצוה וא"כ שפיר נוכל לומר דהא דאסר ר"ש כוס וקערה הוא משום דאיכא תרתי איתקצאי למצותו ולאיסור אבל סוכה דעלמא מתיר אפי' אינה רעועה ובזה הוא דאמרינן ושוין בסוכת החג בחג שאסורה דאיכא תרתי ולא מיירי כלל ברעועה ונסתר קושיית הגמרא מברייתא דר"ח בר"י. והדרא קושיא לדוכתה דדלמא סוכת החג בחג היינו ביו"ט עצמו דאיכא תרתי מצוה ואיסור:

ואין לומר דא"כ איך נקט ושוין בסוכת החג והרי גם בסוכת החג אינם שוים דלר"ש מותר בחוה"מ ולר"י אסור גם בחוה"מ,. כדמוכח מברייתא ראשונה דסיככה כהילכתה וכו' דהרי לזה לא יועיל אף אם נימא דר"ש אוסר ג"כ בחוה"מ אכתי אינם שוים דר"י אוסר עד מוצאי יו"ט האחרון של חג ולר"ש על כרחין ביו"ט האחרון של חג מותר וכמו שכתבו התוס' ד"ה עד מוצאי יו"ט האחרון:

ואמנם דבר זה [עצמו[ שמביא רש"י בברייתא ראשונה הוכחה מחוה"מ לא ידעתי מי הכריחו לזה והרי גם מיו"ט עצמו מוכח שם [דבנוי סוכה] מיירי ובהו ליכא איסור סתירה וכמו"ש התוס' בביצה (דף ל' ע"ב) ורש"י עצמו סובר שם כן בסוף ד"ה אביי אמר] וא"כ ליכא בזה [רק הוקצה] למצותו. ולפרש דברי רש"י שנדחקו בברייתא ראשונה לפרש ההוכחה מחוה"מ נלע"ד דס"ל דלא שייך בזה הוקצה כלל. שהרי כתבו התוס' לעיל דף כ"ב דנויי סוכה בעודה קיימת אסירי מן התורה משום ביזוי מצוה [וזה דוקא קודם שנפלה] אבל כשנפלה לא שייך ביזוי מצוה ואז אסירי משום מוקצה. [ולפי זה מאן יימר] דאסור להסתפק מהן שנאמר בברייתא ראשונה מיירי בנפלה דלמא בעודה קיימת ומשום ביזוי מצוה ואף שבודאי מה שאסורה כל יו"ט האחרון ע"כ הטעם משום מוקצה אפי' בעודה קיימת דבנוי ליכא איסור סתירה וביזוי מצוה נמי ליכא ביו"ט האחרון שכבר כלתה מצותה ועיקר האיסור רק משום דאיתקצאי לבה"ש משום ביזוי מצוה איתקצאי לכולי יומא. וזה בלא"ה לא אתי כר"ש כמו שכתבו התוס'. וצ"ל שקושיית התוס' מדתני סיככה כהילכתה ולא תני סתם עיטרה לסוכה וכו' אסור להסתפק מכלל דאתי לכלול גם הסכך בכלל איסור הסיפוק וקשה אם הנויי סוכה אסירי ק"ו לסיכך ומאי למימריה וצריך לומר לפי שרצה לאסור אף בנפלה ובסיכוך על כרחין בנפלה מיירי: