Tziyyun LeNefesh Chayyah on Shabbat Daf 57b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
פרק ששי במה אשה יוצאה
א"ר ינאי כבול זה איני יודע מהו אי כבלא דעבדא תנן וכו'. יש לדקדק דאי כבלא דעבדא תנן איך שייך למחשבי' טפי בהדי תכשיטי נשים ובתוס' ד"ה אי כבלא דעבדא וכו' נדחקו בזה. והנלע"ד דודאי הרב עושה חותם לעבד כדי שיהי' ניכר שהוא עבדו וגם להכניעו להעבד אבל שיעשה העבד לעצמו צריך איזו סברא דלמאי יעשה דבר בזיון לעצמו ורציתי לומר שכונת העבד כאשר יראו אותו הולך בלא ציצית ובלא תפילין וכן אינו עושה שום מ"ע שהזמ"ג ולא יכירו שהוא עבד ויחשדוהו שהוא רשע לכך נושא סי' עבדות להציל א"ע מחשד וכל זה שייך בעבד אבל בשפחה הרי היא לענין מצות כישראלית וליכא שום סברה שתעשה לעצמה סימן שפחות. ותמיד לא שייך בה חותם כי אם מה שיעשה לה רבה. וכונת המשנה להורות דאפילו עשה לה רבה ג"כ אסור ואי הוה תני גבי עבד הוה מוקמינן דוקא עבד איהו לנפשיה וכדמוכח לקמן במימרי' דשמואל (דף נ"ח ע"א) דיותר יש לגזור בעביד לנפשיה והוה אמינא דבעביד לי' רבו מותר דלא חיישינן כלל דלמא מיפסיק וקמ"ל תנא גבי שפחה להורות דאפילו עבד רבה ג"כ אסור. אלא דחייש דשמואל מוקי בכבלא דעבדא ומוקי משנתנו בעביד לנפשיה וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' למה נזכר כבול באשה ולא באיש: ולכן נלע"ד דסתם חותם שעושים לעבד הוא בכסותו לפי שאין דרך האיש לישא על הצואר שום דבר וסתם חותם של שפחה הוא על הצואר לפי שדרך האשה לישא תכשיטין על הצואר תולים לה גם החותם על הצואר ואף שזה אינו לנוי ותכשיט מ"מ כבר רגילות לשאת לתלות על הצואר דרך מלבוש. ועוד שהוא שנוי בין שאר תכשיטין והם על הצואר כגון קטלא ועיר של זהב וא"כ גם זה דומיא דידהו ומתני' קמ"ל דאפי' על הצואר אסור לכך שנתה משנתינו כבול באשה. ואף דגם בעבד לפעמים נושא על הצואר וכדאמר שמואל יוצא העבד בחותם שבצוארו וכו' מ"מ לא שכיחא כ"כ ובזה א"ש קושית הגמ' לקמן דמקשה מי אמר שמואל הכי וכו' ומאי קושיא ודלמא גם משנתינו בחותם שבכסות מיירי ולפי מ"ש ניחא דא"כ למה נשנית גבי אשה ולקמן יבואר עוד ע"ש:
שם א"ר אבוה מסתברא כמ"ד כיפה של צמר תנן ותנ"ה יוצאה אשה וכו' הנה מתחילה לא נסתפק מה נקרא כבול כי זה ברור שכיפה נקרא כבול וגם כבלא נקרא כבול אבל ספיקא שלו מאיזה כבול מיירי משנתינו וא"כ מאי ראיה מייתי מהך ברייתא והלא הך ברייתא במחלוקת שנויה ואכתי דלמא משנתינו כרשב"א אתי' וכבול היינו הך דוקא כבלא דעבדא אבל כירה שפיר דמי ונלע"ד דהנה ר' אבוה אמר מסתברא כמאן דאמר כיפה של צמר ותנ"ה משמע שמסתברא היא סברא מעצמה בלי התנ"ה ומסברא הוא משום דבשלמא כיפה של צמר שייך למיתני באשה אבל כבלא דעבדא לא שייך דוקא באשה וכמו שהקשו באמת התוס' והוצרכו לדחוק שהוא משום איידי דבעי למיתני סיפא כבול ופיאה נכרית וכו' ולכן אמר ר' אבוהו דמסתברא כמ"ד כיפה של צמר ואז ניחא המשנה מצד עצמה וא"צ לומר איידי והנה למ"ד כבלא דעבדא והיא גופה קשיא כיון דגם כיפה מיקרי כבול מי דחקו ליכנס בפירצה דחוקה ולומר שכוונת המשנה על כבלא דעבדא ולא על כיפה וצריך לומר שאיהו סבר שאין שום סברה לאסור כיפה של צמר כלל ועל זה מביא ר' אבוהו תנ"ה וכו' ואשכחן עכ"פ ת"ק דברייתא דאוסר כיפה של צמר. אלא שיש לפנינו ב' דרכים. או דמשנתנו כת"ק ומיירי בכיפה או דמשנתנו כרשב"א ומיירי בכבלא דעבדא וכיון שהברירה חפשית בידינו א"כ שוב מסתברא דכיפה של צמר וכו' ושייך שפיר בלי דוחק גבי אשה וע' עוד בסמוך.
שם רשב"א אף בכבול לרה"ר הלשון דחוק מאי אף והלא רק בכבול מתיר ובהגהות שבריש מכילתין הוגה בכבול אף לרה"ר ואני אומר שהפירוש הוא ע"פ מה שהקשה הרשב"א בחידושיו בשם רמב"ן מאי טעמא דת"ק דאוסר והלא תחת השבכה הוא ומ"ש מטוטפת וסרביטין הקבועין בשבכה ותירץ הרמב"ן דהכיפה אינה כולה תחת השבכה וכו' עיין שם. ואני אומר יש כיפה שהיא כולה תחת השבכה ויש שלפעמים קצתה מגולה ות"ק לא חילק שאם תתיר את זו לפעמים תהי' מקצתה מגולה וג"כ תלך בה ורשב"א חילק בין כיפה לכיפה וקאמר אף בכיפה לרה"ר לומר שאף כיפה יש שמותר לרה"ר וקאמר כלל על זה דהיינו כל שהוא למטה וכו' ולפי זה גם לרשב"א יש עכ"פ כיפה שאסורה ובלא"ה ניחא התנ"ה דאפילו לרשב"א שפיר מסתברא בכיפה של צמר משום דמתני' בתכשיטי אשה מסתמא איירי:
רש"י ד"ה אי כבלא דעבדא חותם שעושים לעבד בכסותו לסי' הוכחה שהוא עבד וכו' והוא תמוה דהוא נגד דברי הגמ' דמוקי משנתנו בעביד איהו לנפשיה ואסור גם בשל צואר ולענד"נ משום דקשיא ליה לרש"י דר' ינאי קאמר אי כבלא דעבדא תנן אבל כיפה של צמר שפיר דמי או כיפה של צמר תנן וכ"ש כבלא דעבדא ולכאורה יותר הוה לי' לספוקי דאי כיפה של צמר תנן דוקא כיפה לא אסרו כי אם ברה"ר אבל כבלא אסור אפי' בחצר. וכאשר באמת נדחקו התוס' למה יהיה מותר בחצר עיין בדבריהם בד"ה אי כבלא דעבדא וכו' וצריך לומר כסברת הרשב"א דהרי כל אותן שאסרו בחצר הוא משום גזירה שמא יצא ברה"ר אבל חותם עבדים שגנאי הוא לו ועל כרחו הוא נושא כל שאתה מצריכו להסירו נהנה הוא וזכור הוא ואינו שוכח וסובר ר' ינאי שאין שום מקום להסתפק בזה כלל לאסרו בחצר שאין שום מקום טעם לגזור בזה חצר אטו שיצא בו גם לרה"ר וכל זה שייך בעביד לי' רבו א"כ על כרחו הוא נושאו וכל שאתה מכריחו להסירו נהנה הוא אבל בעביד איהו לנפשיה אינו נהנה בהסרתו שהרי ברצונו נושאו ובבלי הכרח הוא עביד לנפשיה ושפיר יש מקום לגזור גם בחצר וא"כ למה לא אמר ר' ינאי אבל כבול אף בחצר אסור אלא ודאי שר' ינאי מיירי בעביד ליה רבו ולא מיירי בעביד לנפשיה וא"כ על כרחין דבכסותו מיירי דבציוארו מותר בעביד ליה רבו וכמימרי' דשמואל ולכך פירש"י שעושים לעבדים בכסותן [וע"ע בדברי תוס' מה שיש לדקדק ע"ז ושם יפורש בדרך אחר].
תוס' ד"ה אי כבלא דעבדא תנן וכו' ולקמן דפירש"י דבכיפה מודו כ"ע דכבול הוא כיפה של צמר קשה לר"י דהא משמע הכא למ"ד כבלא דעבדא תנן שרי כיפה של צמר אפילו לרה"ר עכ"ל ואני אומר שמה דאמר אי כבלא דעבדא תנן אבל כיפה של צמר ש"ד היינו שיש כיפה של צמר ששפיר דמי ולכך לא מוקמינן משנתינו בכיפה משום דסתמא קתני ומ"ד כיפה היינו שבאמת כולם אסורים וכת"ק וכספיקו דר' ינאי אם משנתינו כת"ק או כרשב"א וכמוש"ל בגמ' וא"כ שפיר פירש"י דסיפא בכיפה מיירי לכ"ע והיינו באותו שלכ"ע אסור לר"ה ואם תאמר הרי גם סיפא תנן סתמא כבול ולא חילק. יש לומר דסיפא לאו לאסור מתני' אלא להתיר בחצר והרי עכ"פ אמת הוא שכלם מותרים בחצר ואף שלמ"ד כבלא וכו' יש כיפה שמותרת ג"כ ברה"ר מ"מ הרי בחצר ודאי מותר וא"כ שייך למיתני סתמא שהרי בענין ההיתר כולם מותרים ואין חילוק אלא לענין הדיוק דדייקינן לחצר ולא לרה"ר ולכך סתם ותני כבול משא"כ ברישא אי ס"ד דכבול היינו כיפה של צמר לא היה לו לסתום שהרי יש כיפה שמותר אפילו לרה"ר ולכך פירש שמואל דכבלא דעבדא תנן: בא"ד דהא משמע הכא וכו' שרי כיפה של צמר אפילו לרה"ר והק' הרש"א דטפי ה"ל לאקשויי מהך מתני' דהתם למאי דפירש"י דבכבול של כיפה דוקא איירי לכ"ע דשרי בחצר אבל בכבלא דעבדא לכ"ע אסור אף בחצר. ובמתני' דהכא קתני למאן דמפרש לה בכבלא דעבדא דדוקא בר"ה אסור ולא בחצר למאן ולפי מ"ש לעיל בדברי רש"י דלהכי לא מספקא ליה לר' ינאי בכבלא דעבדא לאסור אף בחצר דהא כיון דגנאי הוא לו ועל כרחו הוא נושאו כל שאתה מצריכו להסירו נהנה הוא ואינו שוכח וא"כ לק"מ קושית הרש"א דהרי זה לשון רש"י שם בדף ס"ד ע"ב במשנה בד"ה לחצר אכבול ואפיאה נכרית קאי דאסרי לעיל למיפק ברה"ר ואיצטריך לאשמועי' דבחצר מותר וכבול דסיפא דמתני' לא איפלגו בה אמוראי דלכ"ע כיפה של צמר והנה אין הכונה כמו שהבין הרש"א דלהכי פי' רש"י דלכ"ע כיפה משום דכבלא אסור גם בחצר אלא נהפוך הוא דעל מה שכתב רש"י דאיצטריך לאשמועי' דבחצר מותר על זה סיים רש"י דכבול שהוצרך לומר שהוא מותר בחצר מכלל שהיה איזה סברא לגזור שמא יצא מחצר לרה"ר לא נחלקו בו דודאי כיפה תנן ובזה היה מצד הסברא לומר דגזרינן גם בחצר והוצרך התנא לפרש ההיתר בפירוש אבל בכבלא דעבדא ההיתר הוא משנה שאינה צריכה דודאי מותר בחצר שאין מקום בזה לגזור שמא יצא ברה"ר שהרי נהנה הוא בהסרתו וכסברת הרשב"א לעיל. וכדמוכח מדברי ר' ינאי שלא נסתפק כלל לאסור כבלא גם בחצר אלא דעדיין יקשה לפי מאי דפירשתי לעיל בדברי רש"י דלהכי מוקי רש"י בדברי ר' ינאי בעביד ליה רבו ולא בעביד לנפשיה דכיון דאינו נהנה בהסרתו שהרי ברצונו נושאו ובבלי הכרח הוא עביד לנפשי' ושפיר יש מקום לגזור גם בחצר וא"כ למה לא אמר ר' ינאי אבל כבול אף בחצר אסור. א"כ קשה לשמואל דמוקי משנתינו בעביד לנפשיה ואפ"ה אינו אסור רק ברה"ר וכמפורש במשנה ולרש"י זה אינו דבר פשוט כ"כ להתיר וכמוש"ל וא"כ לשמואל שפיר נוכל לפרש גם כבול דסיפא בכבלא דעבדא ושפיר איצטריך לפרש ההיתר בחצר בעביד לנפשיה וא"כ איך כתב רש"י דלא נחלקו בו תמורתי דכיפה של צמר הוא והרי שמואל שפיר חלוק הוא ומוקי גם סיפא בכבלא דעבדא: ונלע"ד כוונה אחרת בדברי רש"י דלעיל דפי' בדברי ר' ינאי בחותם שעושים בכסותן ויפורש ג"כ דברי הגמ' לקמן מי אמר שמואל הכי וכו' וכבר דקדקנו לעיל דמאי קושיא ודלמא גם משנתינו בחותם שבכסות מיירי ואומר אני דמה דאמר ר' ינאי דאי כבלא דעבדא תנן כיפה של צמר שפיר דמי וכן מה דאמר אי כיפה תנן וכ"ש כבלא דעבדא דמשמע דעכ"פ כבלא דעבדא חמיר יותר מכיפה של צמר כל זה שייך בכסות דאית בי' תרתי חששות. חדא שמא יטלנו ויביאנו וחדא שמא יקפל הבגד אבל בחותם שבצווארו דלא שייך בו חשש קיפול ואין בו חשש שמא יטלנו ד' אמות ברה"ר הוא שוה לכיפה של צמר. והנה בדברי שמואל דלא סיים בדבריו אבל כיפה של צמר שפיר דמי לגירסת רש"י דלא גרס לעיל בריש סוגיין הך איתמר רב אמר וכו' וכדמוכח מרש"י דפירש בדברי שמואל דפליג על ר' אבוה והנה היא גופה טעמא בעי למה לא סיים שמואל אבל כיפה שפיר דמי אלא ודאי דשמואל דמוקי בכבלא דעבדא מיירי גם בשל צוואר וזה הוא שוה לכיפה של צמר ומקשה שפיר ומי אמר שמואל וכו' ולפי זה ר' ינאי דסיים בדבריו אבל כיפה שפיר דמי על כרחין דמיירי בשל כסותו שזה חמיר יותר מכיפה של צמר ושפיר פי' רש"י בדברי ר' ינאי שעושים בכסותן:
ובזה מתורץ ג"כ קושית תוס' על פירש"י דבכבול דסיפא כ"ע מודו דכיפה של צמר דהא הכא משמע דלמ"ד כבלא דעבדא שרי כיפה של צמר אפילו לרה"ר והנה באמת לא כחד רש"י לקמן כ"ע מודו סתם אבל זה לשון רש"י וכבול דסיפא דמתני' לא איפלגו בה אמוראי דלכ"ע כיפה של צמר. והנה אמוראי דפליגי בסוגיין המה ר' אבוה ושמואל וכן פירש רש"י להדיא בדברי שמואל דפליג על ר' אבוה אבל ר' ינאי לא שייך למחשביה בפלוגתא שר' ינאי מסתפק ולא החליט לשום צד וא"כ רש"י דפי' לקמן לא איפלגו בה אמוראי כונתו על שמואל ור' אבוה ועליהם סיים דכ"ע דכיפה של צמר תנן ובדברי שמואל באמת לא סיים אבל כיפה של צמר שפיר דמי:
וא"ת א"כ דלשמואל ג"כ כיפה של צמר אסור א"כ במה חולק על ר' אבוה י"ל דבהא פליגי דר"א אמר כיפה תנן וק"ו כבלא דר"א על ספיקו דר' ינאי קאי וא"כ ליכא ק"ו רק על כתית וכמו שכתבתי. אבל בשל צוואר מותר אפילו בעביד לנפשיה ושמואל אומר כבלא תנן שמפרש משנתינו גם בשל צוואר: