Tziyyun LeNefesh Chayyah on Shabbat Daf 67b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מתני' כלל גדול וכו' כל השוכח. הנה אמרו כל השוכח לפי שכולל כאן שני מיני שוכח שהיתה עיקרה של שבת שכוחה מעיקרא דהיינו תינוק וגר וגם הכיר ולבסוף שכח וכמסקנא דרב ושמואל לקמן בשמעתין (דף ס"ח ע"ב) דרב ושמואל דאמרי תרווייהו אפי' תינוק שנשבה בין הנכרים וגר שנתגייר וכו' כהכיר ולבסוף שכח דמי. אבל לפי תחלת הסוגיא דרב ושמואל וכן לר' יוחנן ור"ל לא מיירי במשנתינו אלא בשוכח אחד דהיינו לרב ושמואל דוקא שכוחה מעיקרא ולר"י ולר"ל דוקא הכיר ולבסוף שכח. לא ידעתי איך שייך למימר כל" ונלע"ד דהא דגר שנתגייר בין העכו"ם אף דגבי שבת משכחת לה כשלא הודיעוהו מצות שבת אבל גבי עכו"ם לא משכחת לה שוכח עיקר ע"ז שהיתה שכוחה אצלו עיקרה של עכו"ם אלא בתינוק שנשבה אבל בגר לא מיחשב גר כלל דהרי קבלת המצות מעכב בגר ואף שאין צורך להודיע לו כל המצות אבל מצות איסור עכו"ם הוא עיקר הגירות ואם לא הודיעוהו לפרוש מע"ז אינו גר וע' לקמן בדף ע"ב ע"ב בתוס' בסוף ד"ה עד כאן ולקמן בדף ס"ח ע"ב בברייתא דמונבז דמסיים ת"ק וחייב על עכו"ם אחת אתינוק קאי ולא על גר. ולפי זה היה מקום לומר כיון דחמירא שבת כעכו"ם גם במצות שבת לא מיחשב גר אם לא נודע לו מעולם לכך קמ"ל תנא דמתני' כל השוכח אפילו גר וכולל בין תינוק ובין גר דגבי שבת מיחשב גר אפילו לא נודע לו מצות שבת מעולם וחייב קרבן על השבת. וניחא לרב ושמואל לפי הס"ד דמתני' דוקא בהיתה עיקר שבת שכוחה אצלו ואפ"ה תנן כל השוכח אבל לר"י ור"ל דמוקי משנתינו דוקא בהכיר ולבסוף שכח קשיא מאי כל: ונלע"ד עפ"י מ"ש התוס' לקמן (דף ע' ע"ב) בד"ה העלם זה וזה וכו' וצריך לחלק בין זה לשוכח עיקר שבת דהכא אינו שוכח כל כך. דכי מדכרי ליה מידכר. אבל שוכח עיקר שבת היינו כעין תינוק והנה בהעלם זה וזה מספקא להאמוראים שם אם חייב על כל מלאכה ומלאכה או לא. ולפי טעם רש"י דהטעם דחייב ביודע עיקר שבת על כל שבת ושבת משום דימים שבנתיים הוי ידיעה לחלק הוא משום דאי אפשר שלא שמע בינתים שאותו יום שבת היה אלא שלא נזכר במלאכות שעשה והרי שגגה קמייתא משום שבת היתה וא"כ כאן בהעלם זה וזה. א"כ שגגה קמייתא גם על מלאכות היתה ולא מיקרי זה ידיעה מבינתים. ולא מיבעי' לסברת מוהרש"א שרצה לדחות קושיית התוס' במשנתינו בד"ה כלל גדול שהקשו על פירש"י מהך דקצר וטחן שכתב מוהרש"א דשאני התם שבשעה שנודע לו השבת היה שוגג במלאכות עיין בדבריו. וא"כ ק"ו בהא. אלא אפילו לפי מ"ש המהרש"א שהתוס' סברי שאין לחלק בזה. היינו בשם דעכ"פ שגגה קמייתא היתה בשגגת שבת לחוד. וא"כ הידיעה הגורמת חיוב הקרבן אחר זה הוא ידיעת השבת ואף שבין כך שכח איסור מלאכות ס"ל להתוס' דלרש"י העיקר תלוי בשגגה קמייתא אבל בהעלם זה וזה הרי שגגה קמייתא תיכף היתה שגגת שניהם ולא שייך ידיעה לחלק כי אם ידיעת שניהם וא"כ לפירש"י פשיטא לי שאינו חייב על כל שבת ושבת. אבל לפירוש התוס' שהוא גזירת הכתוב דימים שבנתים הוי ידיעה לחלק. מספקא לי בהך דשגג בשניהם כיון שעכ"פ עתה נשכח שבת ממנו לגמרי לפי שעה. אם זה דומה לשוכח עיקר שבת לענין שלא יתחייב על כל שבת ושבת. ולפי זה יש לנו לתרץ גם שיטת ר' יוחנן ורשב"ל דמה דתנן כל השוכח כולל הכיר ושכח עיקר שבת לגמרי וכולל העלם זה וזה ושפיר תנן כל השוכח אלא דהא תינח דאם נימא דהעלם זה וזה אינו חייב על כל מלאכה ומלאכה. אבל אי נימא דהעלם זה וזה חייב על כל מלאכה אפילו אי נימא דאינו חייב על כל שבת מ"מ אי אפשר שתכלול המשנה בבבא דרישא דכל השוכח עיקר שבת גם העלם זה וזה. דהרי כאן תנן אינו חייב אלא אחת ובהעלם זה וזה תנן חייב על כל מלאכה ומלאכה אלא שזה אינו קשיא על ר' יוחנן ורשב"ל דנוכל לומר דסברא באמת דהעלם זה וזה אינו חייב אלא אחת. ועכ"פ לר' יוחנן ור"ל ליכא לספוקי בהעלם זה וזה. דהרי מפורש משנתינו בבבא דרישא דכל השוכח דהיינו גם העלם זה וזה דאינו חייב אלא אחת ולפי זה כל הסוגיא דלקמן (דף ע' ע"ב) רבא ורב נחמן ורב אשי ורבינא. שפלפלו אם העלם זה וזה חייב אחת או על כל מלאכה ומלאכה על כרחין כרב ושמואל סבירא להו. דגם תינוק שנשבה כהכיר ולבסוף שכח דמי וכיון דכל הני אמוראי ס"ל כרב ושמואל. ובפרט לסברת התוס' לקמן (בדף ע' ע"ב) בד"ה חזינן דלמסקנא דרבינא נשאר זה דהעלם זה וזה בבעיא דלא איפשטא. א"כ גם רבינא ע"כ ס"ל כרב ושמואל ורבינא הוא בתרא והלכה כמותו א"כ אף דבכל דוכתא הלכה כר' יוחנן לגבי רב ושמואל בהא הלכה כרב ושמואל דכולהו אמוראי בתראי רב נחמן ורבא ורב אשי ורבינא בשיטתייהו דרב ושמואל קיימי ובזה נבין טעם הרמב"ם בפרק ד' משגגות הלכה ב' פסק כרב ושמואל דהיינו כרבנן דמונבז וכן פסק בפ"ג משגגות הלכה ו' ולכאורה הדבר תמוה דהרי קיי"ל כר' יוחנן ורשב"ל לגבי רב ושמואל ואף דמונבז ורבנן הלכה כרבנן דאינהו רבים ומונבז יחיד מ"מ כללי דאמוראי עדיף מכללי דתנאי וכיון דר' יוחנן ורשב"ל כמונבז ובפרט דמוקמי למשנתינו כמונבז הוה ליה להרמב"ם לפסוק כמונבז ודברי הרב הכסף משנה שם בפ"ג משגגות דחוקים מאוד ולא מסתבר כלל. ולפי מה שכתבתי והוכחתי דכולהו אמוראי בתראי ורב אשי ורבינא כולהו קיימי כרב ושמואל שפיר פסק הרמב"ם כרב ושמואל:
ובמה שכתבתי ניחא דמקשה בגמ' לקמן (דף ס"ט ע"ב) תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכו' אלא לר"ש ב"ל דידע לשבת במאי וכו' והנה סוגיא זו היא בשלשה מקומות בפירקין חדא הך דאמרן ועוד לקמן (דף ע' ע"ב) גבי העלם זה וזה בידו דמקשה ג"כ דידע לשבת במאי. ועוד לקמן (דף ע"ג ע"א) בפלוגתא דאביי ורבא במתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע דמקשה ג"כ לרבא דידע לשבת במאי והנה לקמן בדף ע' בהעלם זה וזה דקאמר תנן אבות מלאכות וכו' אי אמרת בשלמא העלם זה וזה בידו חייב על כל אחת ואחת שפיר. אלא אי אמרת אינו חייב אלא אחת היכי משכחת לה בזדון שבת ושגגת מלאכות. הניחא אי סבר לה כר' יוחנן דאמר כיון ששגג בכרת וכו' אלא לרשב"ל דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לשבת במאי וכו' וקשה לי כי היכי דאמר שם בשלמא הוה לי' למימר גם בשמעתין בהא דמקשה לרשב"ל דידע לשבת במאי הוה ליה למימר בשלמא להיפוך בשלמא אי סבר העלם זה וזה חייב על כל אחת ואחת משכחת לה בהעלם זה וזה אלא אי אמרת אינו חייב אלא אחת היכי משכחת וכו' ולמה הקשה כאן במוחלט לרשב"ל דידע לשבת במאי בשלמא לקמן (דף ע"ג ע"א) דמקשה לרבא דידע לשבת במאי לא קאמר בשלמא אי העלם זה וזה חייב על כל א' משכחת בהעלם זה. משום דלקמן על רבא מקשה והרי רבא מיבעי' לי' בדף ע' ע"ב מרב נחמן בהעלם זה וזה. ואי דלא משכחת לרבא שיהי' חייב ל"ט כי אם בהעלם זה וזה א"כ תיפשוט ליה מדידיה אלא ע"כ לרבא לא מיירי הך דארבעים חסר אחת בהעלם זה וזה אבל כאן דמקשה לרשב"ל קשה למה לא אמר בשלמא אי סבר העלם זה וזה וכו' ולפי מ"ש ניחא דהא מוכח לרשב"ל דמוקי משנתינו כמונבז א"כ איך תני רישא כל השוכח וכו' והלא אין כאן אלא אחד דהיינו הכיר ולבסוף שכח אלא ע"כ דגם העלם זה וזה נכלל בכלל כל השוכח. והרי מבואר שאינו חייב אלא אחת וא"כ ודאי דלא מוקי ריש לקיש אבות מלאכות ארבעים וכו' בהעלם זה וזה וכו'. ודע דגם זה יש לדקדק בפלוגתא דאביי ורבא לקמן דף ע"ב דג"כ מקשה לרבא דסבר טעה בשיעורים פטור היכי משכחת ארבעים וכו' וקאמר הניחא אי סבר כר' יוחנן וכו' א"כ ג"כ הכא דמקשה על רשב"ל הוה לי' למימר הניחא להיפך וכד הוה לי' למימר הניחא אי סבר כאביי משכחת דטעה בשיעורין אלא אי סבר כרבא היכי משכחת לה ונראה דריש לקיש דסובר עד שישגוג בלאו וכו' משום דכתיב אשר לא תעשינה שישגוג בלאו ממילא טעה בשיעורין פטור. שהרי זה אינו שוגג דלאו שיודע שיש לאו אלא שטעה שיזרוק שתים וזרק ארבע. ואמנם לפי מ"ש דרשב"ל ור' יוחנן מוקי משנתינו כמונבז א"כ קשה מאי מקשה הש"ס אלא לרשב"ל דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לשבת במאי והרי ע"כ לא נחלקו ר"י ורשב"ל אלא אליבא דרבנן אבל למונבז אין כאן מחלוקת דאפילו הזיד בלאו וכרת ושגג רק בקרבן חייב וא"כ שפיר משכחת דידע לשבת בכל המלאכות ושגג בקרבן של כולם וא"כ מאי מקשה ממשנתינו דמשנתינו כמונבז. ורציתי לומר. ע"פ מ"ש התוס' בדף ע' ע"א בד"ה יכול דגם מקרא ילפינן מספר החטאות דמזה יליף דלא מחייב רבי אתולדה במקום אב וא"כ שפיר מקשה דמה יענה רשב"ל אליבא דרבנן במספר ל"ט שבקרא. אלא דשתי תשובות בדבר חדא דאטו כ"ע דרשי הך קרא לחייב במכוון ל"ט והרי איכא תנאי דמחייבי אתולדה במקום אב הגהות נכד המחבר דמשנתינו דאבות מלאכות סברה דלא מחייב אתולדה במקום אב כדאמרי' לקמן (דף ע"ה ע"ב) אלו אבות לאפוקי מדר"א דמחייב אתולדה במקו' אב. וא"כ היא גופה דמנ"ל להתנא דלא מחייב אתולדה במקום אב. אלא ודאי דגם הוא דריש מהך קרא דאלה הדברים כדדריש רבי בדף צז: ועוד הרי הבעל המאור הקשה על קושית הגמ' דהא שפיר משכחת לה שיתחייב ל"ט חטאות כגון דידע לשחרית. בשבת בקצירה ושגג בשאר ל"ח מלאכות ועשאן בשגגת מלאכות ושוב בו ביום שכח איסור קצירה. ונודע לו איסור אחד משארי מלאכות ועשה לקצירה בשגגת מלאכות והרי עשה כולם בהעלם אחת שעכ"פ לא נודע לו שחטא עד שגמר כל ל"ט מלאכות וכולם. היה בזדון שבת ושגגת מלאכות ומתרץ הבעה"מ א"כ מאי קמ"ל תנא דמתני' דחילוק מלאכות תנן בהדיא חייב על כל אב מלאכה וכו' וכל זה שייך על התנא אבל על הכתוב לא שייך להקשות דאיכא למימר דעיקר קרא לחילוק מלאכות אתי וממילא שמעינן מספר ל"ט בשבת אחת ועל דרך שכתב בעה"מ ועיקר קושית בעה"מ נלע"ד שהיא רק לשיטת התוספות במשנתינו דהא דחייב בשגגת שבת על כל שבת ושבת הוא גזירת הכתוב אבל לרש"י דהוא מטעם דאי אפשר שלא נודע מבינתים שאותו שבת היתה אלא שלא נזכר במלאכות שעשה ושגגה קמייתא משום שבת הוא ובשגגת מלאכות פירש"י דלהכי לא הוי ימים שבינתים ידיעה לחלק דמשום הפסק ימים אין לו לדעת כי אם בישב לפני חכמים. ולפי זה אם באמת ישב לפני חכמים ולמד איסור המלאכות אף שלא נזכר במלאכה שעשה מקרי לרש"י ידיעה לחלק. דלרש"י ידיעה היינו ידיעת השגגה ולא ידיעת החטא ולפי זה אפילו במלאכה אחת חייב ביום שבת אחת אפילו פעמים הרבה כגון ששגג ולא ידע איסור קצירה ושוב למד איסור קצירה אבל לא נזכר שקצר ושוב שכח דין איסור קצירה וחזר וקצר ושוב למד וכו' אפילו פעמים [הרבה] הרי הכל העלם א' ואפ"ה חייב על כל א'. והוא ממש אותו ענין של בעה"מ וא"כ אי ס"ד דמשנתינו דאבות מלאכות ארבעים היינו בהך גווני משכחת לה כמה מאות ואין זה מטעם חילוק מלאכות אלא חילוק שגגות. ונחזור לראשונות דקושיית הש"ס לרשב"ל לכאורה תמוה דהרי לרשב"ל משנתינו כמונבז. ולכן נלע"ד דרשב"ל לא מוקי משנתינו כמונבז. משום דהך ברייתא דתני בה כלל גדול אמרו בשבת וכו' כיצד משמע דלפרש המשנה כיצד אמרה המשנה וכו' ומונבז נחלק על הדין ולא בא לפרש המשנה. ובזה נלע"ד לפרש לשון הגמ' דקאמר מיתיבי כלל גדול וכו' קתני מיהת כיצד תינוק ומלת כיצד הוא מיותר. וכך הוה לי' לומר קתני מיהת תינוק ועוד דמשני לאו מי איכא מונבז וכו' אנן דאמרינן כמונבז קשה דקארי לה מאי קארי לה וכי לא ראה דמונבז פוטר. אלא תוכן הדבר. דהמקשה היה סובר דר"י ורשב"ל באו לפרש המשנה ולומר דהשוכח פירושו דוקא שוכח ולמעוטי תינוק וכו' ועל זה מקשה מיתיבי וכו' קתני מיהת כיצד תינוק וא"כ כיצד לפרש באה הברייתא ופירשה פירוש המשנה ועל זה לא נחלק מונבז כי מונבז לא בא לפרשה דא"כ ה"ל למונבז לומר בזה הלשון ומונבז פוטר וכלל כיצד בהכיר ולבסוף שכח אלא ודאי דמונבז לא בא לפרש המשנה דהמשנה ודאי מחייבא בתינוק מדתנן כל השוכח וכמו שהוכחתי בתחלת הסוגיא: ומונבז לחלוק על המשנה ועל ת"ק בא. והיתה קושית הגמ' על ר"י ורשב"ל שהיה סבר שהם באו לפרש המשנה. ומשני לאו מי איכא מונבז וכו' אנן דאמרינן כמונבז. פירוש אנן הוא דאמרינן רק לדינא אבל לא לפרש המשנה. והמשנה ודאי כרבנן אתי ובזה ניחא מאי דמקשי בסוף הסוגיא לרשב"ל דבעי לאו וכרת ממה ששנינו אבות מלאכות וליכא לשנויי הא מני מונבז משום דמשנתינו ודאי כרבנן אתי. ולפ"ז דמשנתינו גם לר"י ורשב"ל אתיא כרבנן אלא דאינהו להלכה סברי כמונבז שוב אין לנו הכרע בדעת ר"י ורשב"ל איך סברי בהעלם זה וזה א"כ מדוע מקשה בפשיטות לרשב"ל דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לשבת במאי. הא איכא לאוקמי בהעלם זה וזה והוה ליה למימר הניחא אי סבר העלם זה וזה חייב על כל א' משכחת לה בהעלם זה וזה אבל אי סבר אינו חייב אלא אחת היכי משכחת לה וגם הדרא קושיא לדוכתא כיון שאין מדברי ר"י ור"ל הכרע לענין העלם זה וזה א"כ אין מדברי אמוראי בתראי דלקמן גבי העלם זה וזה הכרע בין פלוגתא דר"י ורב ושמואל א"כ למה שביק הרמב"ם ר' יוחנן ור"ל ופסק כרב ושמואל:
והנה מה שכתבתי לעיל להוכיח דר"י ור"ל ס"ל כמונבז אבל משנתינו לא מוקי כמונבז. והוכחתי זה מכח קושית הש"ס דידע לשבת במאי וכו' כל זה לשיטת התוספות אבל לשיטת רש"י עיקר הקושיא תסובב על רבנן מקרא דאלה דברים הדברים ואי ס"ד משום תירוץ בעה"מ וקרא אינו מיותר דאיצטריך לחילוק מלאכות כבר כתבתי דלרש"י לא שייך תירוץ של בעה"מ דאי בנודע לו דין המלאכות שעשה בשחר מאי איריא ל"ט אפי' טובא דכבר יש ידיעת שגגתו: והנה התוס' הקשו על רשב"ל בד"ה אמר קרא וכו' כיון שאיהו סובר כמונבז א"כ לאו מצד הסברא דריש שגגת לאו א"כ מנ"ל דרבנן דרשי הכי ובעינן שגגת לאו, ואמרתי לתרץ דלעולם ר"ל מצד הסברא דורש כן וגם הוא ס"ל סברה זו כרבנן אך דמשנתינו מוקי כמונבז וא"ת כיון דאיהו סובר כרבנן מי דחקו לאוקמי משנתינו כמונבז. נראה דמתני' קשיתי' ונראה לענ"ד דרב ושמואל ור"י ור"ל פליגי בהעלם זה וזה ר"י ור"ל סברי אינו חייב אלא אחת. ולסברת רש"י דימים שבנתים הוא משום שנודע שגגתו וזה לא שייך בהעלם זה וזה א"כ העלם זה וזה אינו חייב לא על כל מלאכה ולא על כל שבת ושבת ואינו חייב על הכל רק אחת כמו בשוכח עיקר שבת. וא"כ קשה רישא דמתני' דתני שוכח עיקר שבת ניתני רבותא יותר דאפילו לא שכח עיקר שבת רק העלם זה וזה בידו ג"כ אינו חייב אלא אחת. וצריך לומר דנקט שוכח עיקר שבת לרבותא דאפילו זה עכ"פ מביא קרבן דלא תימא דבעינן דוקא שיש לו קצת ידיעה. וקשה אם מהדר לרבותא של צד זה דעכ"פ חייב קרבן ניתני רבותא טפי דאפילו תינוק שנשבה. אלא על כרחין דזה באמת פטור וכמונבז וא"כ מתורץ קושית התוס' דבאמת רשב"ל עצמו סובר כרבנן אך מתני' קשיתי' כמונבז משום דסברי זה וזה אינו חייב אלא אחת. אבל רב ושמואל סברי זה וזה חייב על כל א' ולא היה יכול למיתני ברישא זה וזה ולעולם עיקר רבותא של המשנה ברישא לצד פטור שאינו חייב אלא אחת. ולכן נקט הכיר ולבסוף שכח שזה רבותא טפי ולעולם דגם תינוק וגר דינו כמו הכיר ולבסוף שכח וכיון דר"י ור"ל עצמם לדינא סברי כרבנן דמונבז שפיר פסק הרמב"ם [כרבנן]: ובזה ניחא דהגמ' מקשה לרשב"ל דידע במאי ולא קאמר הניחא אי סבר העלם זה וזה חייב על כל א' משום דכבר מוכח דר"ל ס"ל דאינו חייב אלא אחת דאל"כ מי דחקו לאוקמי משנתינו כמונבז כיון דאיהו סובר כרבנן:
ואם נרצה להניח דברי הרמב"ם מנגד נוכל לומר פרפרת בגמ' שהמקשה היה סובר דגם ר"י ור"ל סברי כרבנן אלא דמוקי משנתינו כמונבז מטעם הנ"ל וכל זה שייך אם בשוכח עיקר שבת אי אפשר לומר דהיינו תינוק וא"כ קשה ניתני תינוק לרבותא דהרי ארבותא דחיוב מהדר ולא ארבותא דפטורא מדלא תני העלה זה וזה. אבל אי נימא דשוכח עיקר שבת היינו תינוק א"כ שוב לא קשיא ניתני תינוק שהרי באמת שנה תינוק ולכך מביא ברייתא וכו' קתני מיהת כיצד תינוק [אלמא[ דגם תינוק היה בכלל שוכח א"כ מי דחקן לר"י ור"ל לאוקמי משנתינו דלא כהלכתא ועל זה בא התרצן לדחות דבריו ולומר שאתה סובר שר"י ור"ל עצמייהו לא אמרי כמונבז לא כן רק מי לא איכא מונבז וכו' אנן דאמרי כמונבז פירוש דגם לדינא ס"ל כמונבז וכיון דס"ל לדינא במונבז לכך דחקינן לאוקמי מתני' כמונבז: ועוד נלע"ד דר"י ורשב"ל פליגי בסברת רש"י ותוס' ונתרץ מתחלה קושית מהרש"א שהקשה על פירש"י דלכך ימים שבינתים הוי ידיעה משום דלא אפשר שלא שמע. שהרי בתחלת מימרא דרב ושמואל בעי למימר דגם הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת. אף דלא שייך שם אי אפשר שלא שמע כמו שפירש"י בעצמו שם:
ואמרתי דהא דפירש רש"י הטעם משום דאי אפשר שלא שמע משום דקשיא ליה דאי משום [גזה"כ] א"כ אפי' שוכח עיקר שבת נמי ואי משום דיש ג"כ קרא להיפוך את שבתותי וכו' קשה נוקי הך קרא בתינוק שנשבה וכל זה למסקנא אבל להוה אמינא דרב ושמואל שבאמת רק תינוק וגר אינו חייב אלא אחת אבל היודע עיקר שבת ושכח באמת חייב על כל שבת שפיר הטעם משום גזה"כ ורש"י במשנתינו אליבא דאמת פירש. ומתורץ קושית מהרש"א ולפי זה נוכל לומר דרב ושמואל ור"י ורשב"ל פליגי בסברת רש"י ותוס' ר"י ור"ל סברי דגזה"כ הוא וא"כ קשה אפילו שוכח עיקר שבת נמי. ואי משום קרא דאת שבתותי קשה נוקי בתינוק וגר וצ"ל דאי אפשר לאוקמי בתינוק וגר דזה פטור לגמרי וא"כ על כרחין מונבז היא משנתינו ורב ושמואל סברי כרש"י שהוא מטעם דודאי שמע. וא"כ הכיר ושכח לא שייך טעם זה ולכך אינו חייב אלא אחת ולעולם דגם תינוק וגר אינו חייב אלא אחת ומוקי משנתינו כרבנן. ובזה תירצתי קושית התוספות בד"ה ליתני היודע עיקר שבת וכ"ש הא תימא לר"י לרבה דדייק במתניתין דזדון שבת ושגגת מלאכות אינו חייב על כל שבת ודייק ממתניתין דהכא מדלא קתני על כל אב מלאכה של כל שבת וכו' ולדידיה היכי פריך וכו'. ולדידי לא קשיא דלפי ההוה אמינא דרב ושמואל דהכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת. ועל כרחין גזה"כ הוא. ולא מטעם דאי אפשר שלא שמע וכו' וא"כ דגזה"כ הוא קשה ביודע שהוא שבת נמי וצריך לומר דבאמת חייב בזה ג"כ על כל שבת. וכרב חסדא ודלא כרבה. א"כ נסתר קושית התוס' שהקשו דלרבה לא מצי למיתני הכא דהרי לפי הה"א דרב ושמואל על כרחין לית להו הוכחה דרבה. ובזה יש לתרץ מה דמקשה כאן. ליתני היודע עיקר שבת וכו' הא א"כ קשה למאן דבעי למימר לקמן (דף ע' ע"ב) העלם זה וזה בידו חייב על כל מלאכה א"כ ג"כ קשה אדתני היודע עיקר שבת שהוא שוגג במלאכות לחוד קשה ניתני רבותא דאפילו העלם זה וזה חייב על כל מלאכה וכ"ש הא. ונלע"ד דשם יש לומר קושית התוספות לתירוץ דנקט יודע לומר שבזה אינו חייב על כל שבת. אלא דקשיא הא ע"כ אם בזה אינו חייב על כל שבת על כרחין לאו גזה"כ הוא דאל"כ אפי' יודע שהוא שבת נמי וכיון דלאו גזה"כ א"כ הוא רק מטעם דאי אפשר שלא שמע א"כ בהעלם זה וזה לא שייך אי אפשר שלא שמע. ונראה דנקט יודע שהוא שבת לרבותא אף שבזדון שבת שייך יותר לומר גופים מחולקים ופוק חזי דבכל סוגיא דכריתות לא הוזכר גופים מחולקים רק בזדון שבת וק"ו בהעלם זה וזה ונחזור לראשונות לתרץ דברי הרמב"ם דנוכל לומר דגם ר"י ור"ל לא באו לפסוק כמונבז רק משנתינו מוקי כמונבז. משום דקשיא להו אי כרבנן א"כ הכיר ולבסוף שכח יהיה חייב על כל שבת דהם סברי שהוא גזה"כ. ולכך פסק הרמב"ם כרבנן דגם ר"י ור"ל סברי כרבנן. אלא דלפ"ז מוכח דר"י ור"ל סברי כרבנן דמחייבי בתינוק ולדידהו הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ואם כן קשה האיך זיכה הרמב"ם שטרא לבי תרי שהוא פסק כרבנן דמונבז ופוסק כמשנתינו דגם הכיר ולבסוף שכח אינו חייב אלא אחת: ונלע"ד דס"ל להרמב"ם דלר"י ודאי אין לומר דמוקי משנתינו כמונבז ואיהו ס"ל כרבנן. שהרי ר"י סובר בכל מקום הלכה כסתם משנה. אלא ודאי דגם ר' יוחנן סובר גם להלכה כמונבז. ולפי זה דסובר להלכה כמונבז. אין אנו אחראין לומר דס"ל שהיא גז"ה ונוכל לומר דר"י ס"ל כסברת רש"י שהוא מטעם אי אפשר שלא שמע. והא משנתינו כמונבז הוא משום דסובר דהלכה כמונבז. אבל לר"ל היה קשה להרמב"ם קושית התוס' (דף ס"ט ע"א) בד"ה אמר קרא. ולתרץ קושיא זו צריך לומר דר"ל ס"ל באמת הלכה כרבנן אלא דמשנתיו מוקי כמונבז משום דס"ל שהיא גזה"כ ולפי זה יש כאן שלש דיעות, רב ושמואל סברי כרבנן ומוקי משנתינו כרבנן כרש"י דהוא מטעם דודאי ישמע לכך בהכיר ולבסוף שכח דלא שייך טעם זה באמת אינו חייב אלא אחת. ור"י ס"ל הלכה כמונבז ובקרא ושמרו בני ישראל דהיינו שמירה לכל שבת אין הכרע בדברי ר' יוחנן אי סובר כרש"י או כתוס' ורשב"ל ס"ל להלכה כרבנן ומשנתינו מוקי כמונבז משום דס"ל כתוס' שהוא גזה"כ: ולכך בענין אי הלכה כמונבז אי כרבנן קיימי רב ושמואל ורשב"ל בחדא שיטה דהלכה כרבנן והוה ר' יוחנן יחיד גבי תלת ופסק הרמב"ם כרבנן ובהא פלוגתא דרש"י ותוס' אין הכרע בדברי ר' יוחנן לשום צד ודל ר"י מהכא ונשאר רב ושמואל כרש"י ורשב"ל כתוס' ופסק הרמב"ם כרב ושמואל. דרשב"ל יחיד לגבייהו: