גמ' מילתא דפשיטא לאביי ורבא מיבעי' לר"ז הנה יותר הוה לי' למימר מילתא דפשיטא לאביי ורבא להך גיסא פשיטא לי' לרב אסי לאידך גיסא ועיין מהר"ם ונלע"ד שהרי יש לפנינו לפרש חלוקין לחטאת לאו למימר דחייב שתים ממש קאמר אלא הכי קאמר חלוקין לחטאת שלא מיקרי לגמרי שגגה אחת אלא צריך לומר גרירה ונ"מ ששוב לא אמרינן גרירה לגרירה ולכך לא מיצטרפי ור"ז שהקשה וכל היכא דחלוקין וכו' מטעם ק"ו הקשה ומה בשני תמחויין לר' יהושע דחלוקין לגמרי אפ"ה מצטרפי ק"ו כאן שחלוקין רק להיות נקרא גרירה ולכך לא הי' יכול לומר דפשיטא לרב אסי לאידך גיסא דאדרבא רב אסי הוא ממש כרבא אבל ר"ז דמספקא לי' קשה כיון דהוא עצמו היה סבור דאף תמחויין לר' יהושע דחלוקין ממש לחטאת מצטרפי א"כ למה נסתפק בטחן כחצי גרוגרת וכו' אם מצטרפי אלא ודאי שנסתפק אולי חילוק שגגת שבת עם שגגת מלאכות הוא ממש כשני מינין איסורין נפרדין כמו חלב ודם א"כ לפי ספק זה ודאי שמסופק ממילא אם שייך גרירה דבשני מיני איסורין ודאי לא אמרינן גרירה ולא שייך בהן גרירה כלל: דבעי ר"ז קצר וטחן כגרוגרת וכו' רש"י פי' דאו או קאמר או קצר או טחן. והדבר יפלא דלמה אחז ר"ז שתיהן והיה די לו להזכיר אחת מהן והיה נ"ל דר"ז תרתי בעי מיני בעי מיני' בכל א' גרוגרת שלם אי חלוקין לחטאת ובחצי גרוגרת אי מצטרפי וכך הוא הבעי' קצר היינו כסתם קצירה שהיא כגרוגרת וטחן כחצי גרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר ג"כ כסתם קצירה שהיא כגרוגרת וטחן כחצי גרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות מהו שיצטרפו הקצירה עם הקצירה להפטר בקרבן א' והטחינה עם הטחינה לחומרא להתחייב חטאת. אלא דלפי זה שהוא שאל שתים הוצרך להשיב לו שתים והשיב לו חלוקין לחטאת ולא מצטרפי על הקצירה השיב דחלוקין לחטאת ועל הטחינה השיב דלא מצטרפי ואין לנו הכרח לומר דטעמא יהיב למילתא דבשביל זה שחלוקין לחטאת לבד דלא מיצטרפי אלא שבלא שום טעם פשוט לו הדין דלא מצטרפי וחלוקין לחטאת השיב לו על שאלתו וא"כ לא הקשה לו כלום וכל היכא דחלוקין וכו' דהא קשה ונימרי' ר"ז לנפשיה הרי לפי סברתו אף במקום דחלוקין לחטאות מצטרפי א"כ מתחלה מה שאל מהו שיצטרפו אלא צריך לומר דאטו ליכא מידי דלא מצטרף והיה מסופק אולי גם זה לא מצטרף רק על תשובתו שהשיב חלוקין וכו' ויהיב טעמא למה אין מצטרפין בשביל שחלוקין על זה הקשה וכל היכא וכו' אבל לפי מאי שפירשתי דאיהו שאל שתים והשיב לו שתים א"כ נסתר הקושיא שהקשה וכל היכא וכו' לכן נלע"ד דדוקא קצר וטחן הוא דמספקא לי' לר"ז אי חלוקין לחטאות אבל כשעשה בכל שגגה רק מלאכה אחת לא מיקרי גרירה וכמו שיבוא: ונקדים מ"ש התוס' בד"ה גרירה דגרירה וכו' דקצירה הגוררת קצירה מיקרי גרירה ואף דחלב וחלב לא מיקרי גרירה מ"מ קצירה וקצירה שאני שהאחד בשגגת שבת והאחד בזדון שבת. והנה בני מו"ה שמואל שי' נסתפק אם בחלב וחלב דומיא דקצירה וקצירה דהיינו שאכל חתיכה חלב בשגגת איסור שלא ידע שחלב אסור ובזדון חלב שידע שחתיכה זו חלב ושוב אכל חתיכה חלב בשגגת חתיכה שלא ידע שחתיכה זו חלב ובזדון איסור חלב שידע שחלב אסור אם גם זה מיקרי ב' מיני שגגות ולא יתכפר בקרבן א' כי אם מטעם גרירה ולפי זה משכחת בחלב וחלב שמתכפרים בלא גרירה כששניהם בשגגת איסור או שניהם בשגגת חתיכה ומשכחת לה ב' זיתי חלב בהעלם אחד דבעי גרירה כשמחולקים באופן ההעלם האחד בשגגת חתיכה והשני בשגגת העלם. ובזה אפשר לתרץ שיטת הרמב"ם שפסק בפ"ו משגגות ה' י"א הך דרבא דראשון ושני מתכפרים ושלישי אינו מתכפר ופסק בפ' ז' ה' יו"ד דקצירה גוררת קצירה והוא תרתי דסתרי אהדדי כדמשמע בשמעתין דקאמר בתר דשמעה מאביי סברה והכ"מ נדחק שם ביישוב הדברים והח"צ בתשובה סי' קס"ד קאמר דגרסינן אלא דגרירה אית ליה גרירה דגרירה לית לי' ועכשיו הדר בי' ממאי דקאמר בתר דשמעה מאביי סברה אלא מחלק בין הנושאים והך דחלב מיקרי גרירה דגרירה וגם דבריו הם תפל בלי טעם ואמנם לדברינו א"ש מתחלה הי' סבור דהך דאכל שני זיתי חלב בהעלם אחת היינו ממש העלם של זה בהעלם של זה ואם כן אין כאן אלא גרירה אחת והקשה דרבא אדרבא ולבסוף קאמר אלא גרירה אית לי' וכו' ואז מוקי הך דאכל ב' זיתי חלב באכל זית ראשון בהעלם חתיכה ואת השני בהעלם האיסור וקורא אותו העלם אחד שלא נודע שחטא ואז גם זית השני עם הראשון מיקרי גרירה כסברת התוס' שזה בשגגת איסור וזה בזדון איסור וא"כ השלישי הוא גרירה דגרירה. ואת השלישי שוב אכל כמו העלם הזית הראשון והוא עם השני מיקרי ג"כ גרירה ולכך הביא על השלישי ראשון אינו מתכפר: ואמנם בגוף הסברה של בני מוהר"ש דגם בחלב וחלב מצינו חילוק שגגות האחד בשגגת איסור והאחד בשגגת חתיכה והשבתי לו דשאני שבת שיש הפרש בדין בין השגגות שבזה יש חילוק מלאכות ובזה אין חילוק מלאכות משא"כ חלב שאין הפרש שום דין בין שגגת חתיכה לשגגת איסור: ולפי זה נוכל לומר דגם בשבת לא מיקרי גרירה שגגת שבת ושגגת מלאכות אלא בעשה באמת ב' מלאכות בכל שגגה שאז באמת יש הפרש ביניהם אבל כשלא עשה בכל שגגה כי אם מלאכה א' לא מיקרי גרירה שאז אין הפרש בין שגגה לשגגה ובזה מתורץ קושית הרשב"א בתוס' ד"ה גרירה הנ' שהקשה על שיטת ר"י דמשכחת פלוגתא דאביי ורבא בשלש קצירות ולפי מ"ש לא קשיא ולא מידי דבקצירה לחוד לא מיקרי גרירה כלל ונחזור לראשונות דלהכי נקט ר"ז קצר וטחן דדוקא כשעשה שניהם הוא דמספקא לי' אם מצטרף שבזה יש הפרש בין שגגה לשגגה לענין חילוק מלאכות וכנ"ל אבל כשעשה מלאכה אחת אין הפרש בין שגגה לשגגה לא מיקרי גרירה וליכא לספוקי בהא כלל: תוס' ד"ה גרירה דגרירה לית לי' וכו' וקשה לרשב"א לפ"ז הוי מצי למצוא פלוגתייהו דאביי ורבא אפי' בשלשה קצירות כגון וכו'. ע' מש"ל בגמ' ליישב קושית הרשב"א עוד נלע"ד ויתורץ ג"כ מה שהקשו התוס' בריש פירקין בד"ה כלל גדול וזה לשונם פי' בקונ' ימים שבנתים הוי ידיעה לחלק שאי אפשר שלא ישמע בינתים שאותו יום שבת הי' אלא שלא נזכר במלאכות וקשה להר"ר אליעזר דאמרי' בגמ' קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכת קצירה גוררת קצירה אלמא אעפ"י שנודע לו קודם קצירה לאחרונה שאותו יום שבת הי' שהרי בזדון שבת קצר ואפ"ה לא הוי ידיעה וחשיב העלם אחת כיון שלא נודע שחטא שהרי סבור שהמלאכה מותרת: ואני אומר אי משום הא לא איריא דהרי משכחת תרי גווני שבת. או שאינו יודע שהיום שבת או שהוא תחילת ליל שבת סובר שעדיין לא חשיכה. וא"כ בשלמא בטועה שסובר שהיום הוא יום אחר ואינו שבת א"כ כאשר שוב קצר בזדון שבת ושגגת מלאכות שוב נודע לו ההעלם הראשון וכדעת רש"י שכששמע שהיום שבת אף שלא נזכר במלאכה הוי ידיעה לחלק. אבל הכא מיירי בקוצר וטוחן בתחילת ליל שבת וסובר שעדיין לא חשיכה וזהו שגגת שבת שלו. ואחר שעה או שתים שוב אינו מסתפק שאז ודאי כבר הוא שבת וקצר וטחן בזדון שבת זה לא נודע לו ההעלם. שגם עתה הוא סבור שקודם שעה בשעה שעשה בראשונה עדיין לא חשכה ולכן הוא העלם א' ואינו חייב אלא חטאת אחת [וכמו כן מחלק הח"צ בתשובה סי' קס"ד בין ידיעה לידיעה בהא דאכל שני זיתי חלב בהעלם אחת ונודע לו על אחת וכמו שיבא לשונו לקמן ע"ב]. ומעתה יתורץ נמי קושית הרשב"א דהרי שניה שהיתה בשגגת מלאכות תיכף כשעשה שלישית בזדון מלאכות נודע לו העלם השניה אלא שלא נזכר המעשה והוה ידיעה לחלק. וגם לאביי אי אפשר להתכפר השלישית אפילו עם השניה אלא שהתוס' הקשו זה על ר"י ור"י מדויל ידיה משתלם שהוא חולק במשנתינו על רש"י וסובר דזה לא מיקרי ידיעה והנה מה שכתבתי לעיל לתרץ שיטת רש"י בריש פירקין דימים שבינתים הוי ידיעה שאי אפשר שלא שמע שהיום שבת והקשו התוס' מסוגיא זו דקצר. וטחן וכתבתי ששגגת שבת בשמעתין היינו שסבור שעדיין לא חשיכה. אלא דלפ"ז קשה איך קאמר מילתא דפשיטא לאביי ורבא מספקא לי' לר"ז. ודלמא ר"ז באמצע יום שבת בעצם היום איירי שאז לא משכחת שגגת שבת כי אם בטועה שהיום הוא יום חול. וא"כ כאשר שוב קצר בזדון שבת הרי כאן ידיעת העלם הראשון. לכן מחולקים לחטאת וזה היה ספיקו של ר"ז. אם כרש"י דזה מיקרי ידיעה או כתוס' דבעינן ידיעת החטא ופשיט ליה כרש"י ואביי ורבא מיירי כמו שכתבתי לעיל שהיה מסופק אם חשכה ליל שבת. ולכן אינן מחולקים לחטאת. אמנם אי נימא כמוש"ל דלמאי דמסיק גרירה אית לי' וכו' הדר בי' ממאי דמתרץ לעיל בתר דשמעה מאביי סברה ומתחלה היה סבור דהך דאכל שני זיתי חלב בהעלם אחת בהעלם אחת ממש איירי העלמו של זה כעלמו של זה ואין כאן אלא גרירה אחת ומקשה דרבא אדרבא. ומסיק אלא גרירה אית ליה ומוקמינן להך דזיתי חלב דאכל זית ראשון בהעלם חתיכה והשני בהעלם איסור וכסברת בני שהבאתי לעיל דגם בחלב וחלב יש לחלק בין השגגות ולא יתכפרו כ"א מטעם גרירה [ולהכי הביא קרבן על הראשון שלישי אינו מתכפר דהוי גרירה לגרירה וכמוש"ל. ולפי זה אי אפשר לומר דאביי ורבא סברי כשיטת רש"י דכשקצר בזדון שבת הרי כאן ידיעת העלם הראשון ומחולקים לחטאות דהא אי הך דזיתי חלב כשחלוקים בשגגות מיירי א"כ כשאכל הזית השני בהעלם ההיפוך מהעלם הראשון ממילא נודע לו העלם הראשון אלא שלא נזכר באכילתו והיינו ממש מה שכתב רש"י במשנתינו שזה הוא חלוק לחטאת וא"כ אביי ורבא סבירא להו. שאפילו זה לא מיקרי חלוק לחטאות על זה קאמר מילתא דפשיטא כו' מספקא לר"ז: