Tziyyun LeNefesh Chayyah on Shabbat Daf 72b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ' איתמר נתכוין להגביה התלוש וכו' לרש"י היינו תלוש ממש וחתך מחובר. אבל אם תלוש שהי' סבור שהוא תלוש ונמצא שהוא עצמו מחובר לרש"י זהו שוגג גמור וזה מבואר ברש"י במס' שבועות (דף י"ט ע"א) בד"ה פרט למתעסק וכן בכריתות (דף י"ט ע"ב) בד"ה מתעסק בחלב ואמנם דברי רש"י שם אחר זה בד"ה מתעסק בעריות כגון שמכוין לבוא על אשתו נדה וסבור טהורה היא וכו' הוא תמוה שגם זה הוא ממש חתיכה של חלב וסבור שהוא שומן שכתב רש"י שהוא שוגג. ולדעתי ט"ס הוא ברש"י וצריך להיות טהורה ואשתו נדה ונשמטה הטהורה ובאה הנדה וכמ"ש רש"י גבי אשתו ואחותו] ודעת תוס' דזה מיקרי מתעסק וכן חתיכה חלב וסבור שהוא שומן לדעת התוס' הוא מתעסק וצריך שוב לחלק מה בין זה לשגגת שבת שסבור זה שהיום חול ומה לי אם טועה בחתיכה וסובר שהוא של היתר או טועה בהיום ושוכח שהוא יום המותר וצריך לומר שזה שטעה ביום וסובר שהוא יום חול הוא טועה בדבר שכל העולם יודעים שאינו כמו שהוא חושב ועיין בכריתות (דף י"ט ע"ב) בתוס' ד"ה דהא וכו': אמר רבא מנא אמינא לה דתניא חומר שבת וכו' הנה לשיטת התוס' ניחא שהביא רבא ראיה מברייתא ולמה לא הביא משנה דכריתות (דף י"ט ע"א) למה נאמר בה פרט למתעסק דהוה מוקמינן בנתכוין לזה וחתך מדבר אחר. דהיינו מתעסק דשמואל ואף דשמואל מפיק לה ממלאכת מחשבת ושם ממשנה מפיק לה מבה. הוה אמינא דר"א באמת לא ס"ל הא דשמואל ולא דריש מלאכת מחשבת וכדעת רש"י באמת שם בכריתות (דף י"ט ע"א) בסוגיא דגמ' שם ולכן הביא מברייתא שגג בלא מתכוין ועל כרחין מיירי באותו חתיכה דאל"כ דמיירי בחתיכה אחרת ממ"נ איך מיירי אי דשניהם דאיסורא לא שייך לקרותו בלא מתכוין וכמו"ש התוס' בד"ה אלא לאו. ואי מיירי מהיתר לאיסור ובחתיכה אחרת והנה לפי מאי שדקדקתי בלשון רבינו הגדול הרמב"ם בפ"א משבת הלכה ח' כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית מלאכה אחרת שלא נתכוין לזה פטור וכו' וק"ו אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור שהוא פטור וכו' נתכוין לעשות דבר המותר ונעשה דבר אחר כגון שנתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר אינו חייב כלום עכ"ל. דוק בלשון הזהב של רבינו הגדול דבהנך תרי גווני דרישא כתב פטור ובבבא שלישית כתב אינו חייב כלום דלא שייך בו לשון פטור דמשמע שעשה איזה איסור אלא שהוא פטור אבל לא שייך עליו שם פטור דלאו כלום הוא ועפ"י זה תבין קושית הלח"מ שם עיין שם. אבל באמת הנלע"ד דהרמב"ם פירש פלוגתא דאביי ורבא באותו תלוש עצמו נמצא מחובר. לכך שייך לומר לשון פטור. אבל מתלוש למחובר אחר אפילו לשון פטור לא שייך. ולקמן יתבארו דברי הרמב"ם. אבל מה שצריך לנו עכשיו דנתכוין כוין לדבר המותר ועשה דבר האסור ובדבר אחר. לאו מידי הוא ולא שייך לשון פטור וק"ו דלא שייך למימר שגג דלאו מידי עביד. וא"כ ברייתא דקאמר שגג בלא מתכוין אי מיירי בחתיכה אחרת איך קורא אותו שוגג. אלא ודאי דמיירי באותה חתיכה ואמנם לשיטת רש"י דבחתך מחובר אחר איירי צריך ליישב. למה לו להביא ברייתא ולא הביא משנה דכריתות
ונלע"ד ויבואר ג"כ דברי הגמ' דקאמר לקמן. שגג בלא מתכוין היכי דמי דסבור דשומן הוא וכו' והדבר תמוה. וכי נעלם מרבא שיכול אביי לאוקמי בסבור רוק הוא ובלעו. ובשבת נתכוין להגביה וכו' וא"כ איך הביא סייעתא מזה כלל ולמימר דרבא ס"ל דברוק הוא ובלעו אפי' בחלב פטור וס"ל דלא מהני טעמא דנהנה אלא היכא דמתכוין מיהו לאכילה א"כ יקשה עלינו דברי הרמב"ם בפ"ב משגגות הלכה ז'. השוגג בלא כוונה בעריות או במאכלות אסורות חייב חטאת בשבת פטור מחטאת. כיצד היה מתעסק עם אשה ובעלה בלא כוונה לבעילה והרי היא ערוה עליו דימה שזה שבפיו רוק הוא ובלעו בלא כונה לשום אכילה בעולם והרי הוא חלב ה"ז חייב חטאת. נתכוין להגביה התלוש וחתך את המחובר בלא כונה לחתיכתו ה"ז פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה כמו שביארנו במקומו עכ"ל הרמב"ם והרי שפסק ברוק ובלעו חייב ואי ס"ד דלרבא פטור איך פסק כאביי דלא כרבא [וע' לקמן]:
ונלע"ד דהנה רש"י במס' כריתות (דף י"ט ע"ב) ד"ה אפי'. כתב דאביי ורבא לית להו דשמואל כלל ולא ס"ל מלאכת מחשבת כלל. וכל פלוגתייהו דאביי ורבא בדרשה דבה דדרשינן פרט למתעסק. ונראה דרש"י לשיטתו דאיהו סבירא לי' דאם סבר שהוא שומן והוא עצמו חלב שהוא שוגג גמור. וכמבואר בדבריו במס' שבועות (דף י"ט ע"א) וכן בכריתות גבי תינוקת כתב שאם טעה באותו תינוק עצמו וסבור שזמנו היום זהו שוגג גמור ולהכי מפרש רש"י גם סוגיא זו בתלוש וחתך מחובר אחר [וכמוש"ל]. וא"כ היא גופי' קשה ליפלוג אפי' ממחובר למחובר ורבא לפטור מטעם מלאכת מחשבת. אלא ודאי דאביי ורבא תרוייהו לית להו הא דשמואל דאמר מלאכת מחשבת אסרה תורה וזהו טעמו של רש"י דפי' בכריתות דאביי ורבא לית להו מתעסק אלא מהיתר לאיסור ואמנם פלוגתא דאביי ורבא הוא בדרשה דבה וכמו שפי' רש"י בהדיא בשמעתין. והנה רבא סובר ברוק ובלעו לחלק בין הפרקים שאם הי' חלב בפיו וסבור שזה רוק הוא ובלעו שנתכוין עכ"פ לאותו דבר אלא שלא נתכוין לשום אכילה שהיה סבור שהוא רוק בזה מהני טעמא דנהנה לחייבו אבל אם הי' בפיו רוק וגם חלב ונתכוין לבלוע הרוק ונזדמן לו החלב ובלעו שלא נתכוין לא לשום אכילה ולא לאותו דבר כלל ובזה סובר רבא שגם בחלבים ועריות פטור ומעתה צדקו דברי רבא דרבא לית לי' דשמואל וכל עיקר הפטור לרבא הוא מטעם בה פרט למתעסק. וזה לא שייך בנתכוין לאותו דבר עצמו כגון תלוש ונמצא מחובר וסובר רבא דאפילו נתכוין להגביה את התלוש ונמצא שהוא מחובר חייב באותו דבר עצמו ואף שזה ודאי אינו מלאכת מחשבת כיון שלא נתכוין לחתיכה כלל רבא לית לי' מלאכת מחשבת. וממילא ע"כ ברייתא דפוטר בשבת שגג בלא מתכוין לאו באותו דבר עצמו מיירי אלא מיירי בתלוש ונמצא [אולי צ"ל וחתך] מחובר ובזה סובר דכיוצא בזה ברוק ובלע חלב פטור ג"כ. וא"כ על כרחין לא משכחת שיתחייב אלא שרצה לאכול חתיכת שומן ונזדמן לו חלב שנתכוין מיהת לאכילה ואף שנתכוין לאכילת דבר היתר מ"מ חייב שכן נהנה וא"כ כיוצא בזה בשבת נתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר פטור. ולכך שפיר קאמר מנא אמינא לה ואביי ס"ל דבחלבים ועריות אפי' לא נתכוין לאותו דבר עצמו רק לדבר אחר וגם לא נתכוין לאכילה ובעילה כלל אפ"ה מהני טעמא שכן נהנה לחייבו וא"כ מיירי ברייתא בנתכוין להגביה תלוש וחתך מחובר ואפ"ה בכיוצא בזה בחלב ורוק חייב: ובזה נעמוד על דעת רבינו הגדול הרמב"ם פ"ב משגגות שהבאתי לעיל השוגג בלא כונה וכו' דימה שזה שבפיו רוק הוא ובלעו בלא כונה לשום אכילה בעולם והרי הוא חלב ה"ז חייב חטאת נתכוין להגביה התלוש וחתך את המחובר בלא כוונה לחתיכתו ה"ז פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה וכו' עכ"ל. והנה דברי הרמב"ם הללו כבר נתקשה בהם הרב הכ"מ במ"ש נתכוין להגביה התלוש וחתך את המחובר בלא כונה וכו' פטור דמשמע מזה דוקא נתכוין להגביה דלא נתכוין לחתיכה כלל הוא דפטור. הא נתכוין לחתוך את התלוש וחתך המחובר חייב והיינו כאביי ולא כרבא וקשה איך שבק דברי רבא ואחז דברי אביי ועוד שסותר דברי עצמו שבפ"ז משגגות הלכה י"א כתב דמתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אע"פ שנתכוין לחתיכה הואיל ולא עשה מחשבתו פטור מן החטאת שזה כמתעסק ולא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת כמו שביארנו כמה פעמים עכ"ל הרי שפסק אפילו נתכוין לחתוך התלוש ג"כ פטור והכ"מ בפ"ב נדחק בזה: והנלע"ד בזה דבר הלמד מענינו. והרמב"ם מחלק בין הפרקים וס"ל שאם מתכוין לאותו דבר עצמו ודומה שהוא תלוש ונמצא מחובר בזה אינו פטור אלא אם לא נתכוין לחתיכה כלל רק להגביה אבל נתכוין לתלוש זה וחתך מחובר אחר בזה אפי' נתכוין לחתיכה כיון דלחתיכה דהתירא נתכוין זה שנתכוין לו באמת הי' היתר פטור כיון שלא נתכוין לחתיכה דאיסורא ודבר זה מתקבל מאוד: אלא דצריכין אנו להבין לעמוד על דעת רבינו איך היה מפרש פלוגתא דאביי ורבא. אם היה מפרש כשיטת התוס' דאביי ורבא פליגי בתלוש ונמצא מחובר אפי' בזה פוטר רבא אפי' במתכוין לחתוך א"כ איך יפסוק הרמב"ם דלא כרבא. ואם מפרש פלוגתייהו כרש"י דמיירי בתלוש אחר א"כ מנ"ל דבאותו דבר אפי' במתכוין להגביה דפטור ודלמא באותו דבר אפי' נתכוין להגביה וחתכו ג"כ חייב אף שהיה סבור שהוא תלוש: אמנם לפי מאי דפירשתי לעיל בשיטת רש"י ניחא והרמב"ם מפרש ג"כ כמו שפירש"י ומחלק לרבא ברוק ובלעו בין היכא שנתכוין לאותו דבר או לא נתכוין כלל וכמו"ש לעיל. ולדינא הכריע בין הפרקים והנה בחלב [ורוק] ובלעו באמת דקדק הרמב"ם בפ"ב משגגות וכתב הי' מתעסק עם אשה ובעלה בלא כונה לבעילה והרי היא ערוה עליו דומה שזה שבפיו רוק הוא ובלעו בלי שום כונה לאכילה בעולם והרי היא חלב ה"ז חייב חטאת וכו' הרי שדקדק וכתב והרי היא ערוה וכו' וכן והרי היא חלב דמשמע אותו דבר עצמו והיינו כרבא אבל בנתכוין להגביה התלוש ונמצא שהוא מחובר אף שלרבא בזה חייב היינו משום דרבא לית לי' דשמואל אבל הרמב"ם פוסק כשמואל לכן פסק נתכוין להגביה התלוש וכו' פטור וסיים טעמו מלאכת מחשבת אסרה תורה:
עוד נלע"ד לתרץ המנא אמינא לה ולתרץ גם דברי הרמב"ם פ"ב משגגות ובפרק ז' כנ"ל. והוא להיפך מדרך שכתבתי ואדרבה הרמב"ם ס"ל כשיטת התוס' דבאותו תלוש עצמו ונמצא מחובר פליגי. ואמנם רבא ס"ל בנתכוין להגביה התלוש אפי' איסור אין כאן ולאו מידי עביד ולא שייך לקרותו שוגג ואביי ס"ל דגם זה מיקרי שוגג. אבל בנתכוין לחתוך תלוש סובר אביי אפי' חיוב חטאת יש כאן וא"כ רבא לשיטתו דנתכוין להגביה לאו מידי עביד שפיר קאמר מנא אמינא לה דליכא לאוקמי בנתכוין להגביה דא"כ לא שייך למימר שגג: ובזה נעמוד על דברי הרמב"ם דבפרק ב' משגגות בנתכוין להגביה תלוש וחתך המחובר כתב סתם פטור ובפרק ז' כתב. המתכוין לחתוך התלוש וחתך את המחובר אעפ"י שנתכוין לחתיכה הואיל ולא נעשית מחשבתו פטור מן החטאת שזה כמתעסק ולא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת וכו' הרי שדקדק וכתב פטור מן החטאת ולא כתב סתם פטור לומר לך מן החטאת פטור אבל איסורא איכא וצריך כפרה מן השמים שעכ"פ שוגג מיקרי. אבל בפרק ב' כתב סתם פטור דפטור לגמרי אפי' שגג בלא מתכוין לא שייך לקרותו ואף שכתב לשון פטור וכתב בעצמו בריש הלכות שבת שכ"מ שאמר בהלכות שבת פטור היינו פטור אבל אסור. והנה כלל זה לא נתן אלא על מה שכתב בהלכות שבת ולא על מה שכתב בהלכות שגגות: אעפ"י שגם בנתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר כתב בפ"א מה' שבת אינו חייב כלום והיינו כמו פטור ומותר שם מיירי בנתכוין לחתוך תלוש זה וחתך מחובר אחר וכאן בהלכות שגגות מיירי שאותו תלוש עצמו נמצא מחובר: ובכל הדרכים הנ"ל מתורץ מה שהביא רבא ראיה מברייתא ולא הביא משנה דכריתות דקאמר בה פרט למתעסק ודו"ק:
שם גמ' אמר מר חומר שבת משאר מצות וכו' ה"ד אילימא וכו'. לעיל כתבנו ליישב הא דלא הביא משנה דכריתות והביא מברייתא והנה יהי' מאיזה טעם שיהי' עדיין יקשה למה לו להאריך ולהביא רישא וסיפא דברייתא והאריך לפרשה רישא בע"א וסיפא בשאר מצות והרי להמנא אמינא לה לא הי' צריך להביא רק הך בבא חומר בשאר מצות משבת ששאר מצות שגג בלא מתכוין חייב ובשבת פטור וכו' ולפרש שגג בלא מתכוין היכי דמי: ונלע"ד ונפרש גם כונת רש"י במה שפירש רש"י נתכוין להגביה וכו' כגון שנפל סכין בערוגת ירק וכו'. הרי מלבד שחלוק רש"י על פירוש התוס' שפירשו שאותו תלוש עצמו הי' מחובר אלא שדקדק לפרש בתרי מיני שהרי סכין וירק תרי מיני נינהו ובשלמא במה שמיאן בפי' התוס' הוא משום דס"ל דשגג באותו דבר עצמו שהי' סבור שהוא היתר ונמצא שהוא איסור זה שוגג גמור אבל מי הכריחו לפרש בתרי מיני וא"כ דומיא דהכי מאיסור לאיסור חייב אפי' בתרי מיני והיינו דלא כר"י וכל פלוגתייהו רק אליבא דר"א ולמה לא יפרש דמיירי במין אחד שהי' מונח ירק תלוש בערוגה אצל ירק מחובר ונתכוין להתלוש וחתך המחובר והוה ניחא גם לר' יהושע דכריתות למאן דאית לי' שם דמודה ר' יהושע בשם אחד עיין בסוגיא (דף י"ט ודף כ'): והנלע"ד בזה. הוא משום דקשה לי' לרש"י שם בכריתות (דף י"ט ע"ב) דקאמר רב נחמן אמר שמואל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה מתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה איתביה רבא לר"נ והרי תינוקות דכי מתעסק דמי וכו'. והנה מדאקשה רבא לרב נחמן משמע לדידי' ניחא והרי תינוקות דמהיתר לאיסור הוא וטעמא דקטעי לעשות מצוה הוא דפטר ר' יהושע הא אם לא טעה בדבר מצוה רק שאחד אינה מצוה ולא חיוב רק רשות ואחד חיוב דהיינו תלוש ומחובר שבתלוש אינו לא מצוה ולא חיוב גם לר' יהושע חייב וק"ו דלר"א חייב. והרי רבא פוטר בנתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר אפילו לר"א דהרי פלוגתייהו דאביי ורבא אליבא דר"א היא וכנ"ל. והרי מתינוקות מוכח דלכ"ע חייב. לכן פירש"י פלוגתא דאביי ורבא בתרי מיני וא"כ סובר רבא דוקא בתרי מיני פטור אבל בחד מין אפי' בתלוש למחובר חייב ותינוקות חד מינא נינהו ועכ"פ כיון דפלוגתייהו דאביי ורבא בתרי מיני נינהו א"כ על כרחין פלוגתייהו אליבא דר"א היא דלר"י אפי' מאיסור לאיסור דבכה"ג דתרי מיני פטור. וא"כ קשה מאי מייתי רבא סייעתא מברייתא דקאמר מנא אמינא וכו' ודלמא הך ברייתא ר' יהושע ונלע"ד ע"פ מה שכתבו התוס' בד"ה אלא וכו' דליכא לאוקמי שגג בלא מתכוין שהי' צריך לתלוש ונתכוין לחתוך תלוש וכו' דא"כ מאי איריא לא נתכוין וכו' וא"כ על כרחין ברייתא ר"א היא דאי ר"י היא הא גופא קשיא למה נקט בלא מתכוין אפי' מתכוין נמי פטור לר"י שר"י ודאי פוטר אפי' מאיסור לאיסור: אלא דאכתי קשה. ודלמא ר"י היא והא דנקט בלא מתכוין נראה משום דאף לגבי שבת הוי מצי למינקט רבותא יותר דהיינו אפי' מתכוין פוטר. מ"מ נקט בלא מתכוין לרבותא דחלב דחייב אפילו מהיתר לאיסור. אמנם כיון שהברירה בידו או למימר מתכוין לרבותא דשבת ויש בידו לומר בלא מתכוין דשאר מצות ניחזי אנן איזה מהם ראוי לאחוז יותר ואומר אני. דעכשיו דנקט בלא מתכוין אי אפשר לאוקמי סיפא בשחוטי חוץ. דאם כן כי היכי דפטור בשבת מטעם בה פטור נמי גם בשחוטי חוץ ועל כרחין סיפא בחלב ורישא לא מתוקמי בחלב וצריך למימר רישא וסיפא בתרי טעמי. ומשום הכי באמת דחה ר' יוחנן הך ברייתא בסנהדרין (דף ס"ב ע"ב) וקאמר פוק תני לברא משום דר' יוחנן לא מוקי בתרי טעמי. ואי הוה נקט במתכוין ויפטור משום מלאכת מחשבת הוה מצי למיתני בחד טעמא ורישא וסיפא בשחוטי חוץ וכמו שכתבו התוס' בד"ה אלא. ולמה נקט בלא מתכוין בתרי טעמי. אלא ע"כ במתכוין גם בשבת חייב ור' אליעזר היא ולכך לא מצי למינקט מיתכוין. וא"כ מוכח דגם לר"א שגג בלא מתכוין פטור. וא"כ רבא דקאמר מנא אמינא לה הוא שרבא בשמעתין תרתי קאמר. דלשיטת רש"י דבמחובר אחר איירי ואפ"ה קאמר רבא פטור דלא מכוין לחתיכה דאיסורא דמשמע הא אם כיון לחתיכה דאיסורא דהיינו מחובר זה וחתך מחובר אחר חייב ועל שניהם הביא סייעתא מברייתא. דתרתי מוכח. מדאחזה הברייתא בתרי טעמי ולא נקט רישא וסיפא בחד טעמא בשחוטי חוץ ובשבת פטור מאיסור לאיסור ובשחוטי חוץ חייב אלא על כרחין דבכה"ג גם בשבת חייב ועל כרחין ר"א היא ושפיר קאמר מנא אמינא לה. והוכרח להביא כל הברייתא ולפרש דעל כרחין רישא בעכו"ם וסיפא בשאר מצות:
ואין להקשות דהרי רבא לית לי' טעמא דמלאכת מחשבת. וכמו שפירש רש"י בכריתות בהדיא מדלא פטרי אביי ורבא אלא במתכוין להיתר ואין לומר דדוקא אליבא דר"א לית להו מלאכת מחשבת שפלוגתייהו הוא אליבא דר"א כנ"ל אבל אליבא דר"י אית להו זה אינו. דהרי מדאקשה רבא לרב נחמן מתינוקות וקאמר טעמא דקטעי בדבר מצוה הא לא"ה גם ר"י מחייב א"כ רבא ע"כ גם לר"י לית לי' מלאכת מחשבת. דדוחק לומר דבתר דשמע מרב נחמן קבלה דאם כן לא הי' רש"י מוכרח לפרש כאן פלוגתייהו בתרי מיני וכמו"ש לעיל בכונת רש"י בזה דאי בחד מינא נימרי' רבא לנפשי' מהך דתינוקות. ואי ס"ד שפלוגתא זו היא בתר דשמע מרב נחמן הנח לתינוקות הואיל ומקלקל וכו' אם כן אפשר לאוקמי גם בחד מינא אלא ע"כ דלרש"י לית ליה לרבא מלאכת מחשבת. ואם כן בלא"ה ליכא לאוקמי בשחוטי חוץ גם אי הוה נקט לא מתכוין דהרי לר"י לרבא הפטור רק מדרשה דבה וכי היכי דפטור בשבת פטור גם בשחוטי חוץ כמו"ש התוס' בד"ה אלא. וא"כ אכתי דלמא ר"י היא הך ברייתא ונקט בלא מתכוין לרבותא דחלב דחייב אף בלא מתכוין: ובלע"ד דהרי יש לדקדק לשיטת רש"י דפלוגתייהו מתלוש למחובר ובתרי מיני ואליבא דר"א. דהרי [אליבא דר' יהושע ודאי] פטור דהרי אפי' מאיסור לאיסור פטור וא"כ היא גופה קשה מנ"ל לאביי דר"א פליג [בהא אר"י ודלמא] עד כאן לא פליג אלא ממחובר למחובר. ונלענ"ד דאביי ורבא בסברא פליגי. דאביי סבר מדרשה דבה ודאי ליכא למיפטר אפי' מתלוש למחובר כיון דמתכוין אשר חטא קרינן בי'. וטעמא דר' יהושע דפוטר הוא משום דר' יהושע אית לי' דשמואל מלאכת מחשבת אסרה תורה ור"א כיון שהוא מחייב ממחובר למחובר על כרחין לית לי' מלאכת מחשבת דלענין מלאכת מחשבת אין חילוק בין מחובר לתלוש וכיון דלית ליה א"כ גם במתכוין לתלוש חייב דהרי מתכוין לחתיכה ורבא סובר דגם ר"י לית לי' מלאכת מחשבת דרבא לטעמי' דמקשה מתינוקות דגם ר"י מחייב במין א' ואס"ד דס"ל מלאכת מחשבת אין חילוק בין מין א' לשני מינין וכמו שפי' רש"י בכריתות. אלא ע"כ טעמא דר"י מבה וא"כ אפי' מכוון לחתיכה דאיסור ממעט ר"י מבה וע"כ לא מצינו דפליג ר"א אלא ממחובר למחובר. אבל מתלוש למחובר גם ר"א מודה וא"כ שפיר קאמר רבא מנא אמינא לה. דאין לומר ברייתא כר"י ורבי אליעזר חולק דא"כ כיון דר"א חולק על כרחין טעמא דר"י משום מלאכת מחשבת. וא"כ אפי' בשבת פטור. בשבת משום מלאכת מחשבת ובשחוטי חוץ חייב דלא שייך מלאכת מחשבת רק בדיני שבת:
ובמה שכתבתי ניחא מ"ש התוס' בד"ה נתכוין וכו' ופליגי אביי ורבא בקרא דאשר חטא בה דמוקי לי' ר"א פרט למתעסק וכו' ולכאורה יפלא מי הכריחם לומר דפליגי אליבא דר"א והלא גם ר"י דריש בה וכי פירש התם במשנה בכריתות. ולדידי ניחא דכונת התוס' דלא תימא לשיטת ר"ת להיפוך דדוקא אליבא דר' יהושע פליגי אבל לר"א דמחייב במתכוין לחתוך איסור זה וחתך איסור אחר הכי נמי דמחייב במתכוין לחתוך התלוש. וקאמרי התוס' דגם לר"א פליגי וכונתם בזה דהרי ברייתא מדנקט בלא מתכוין ורישא בעכו"ם וסיפא בשאר מצות מכלל דלא משכחת לה בשחוטי חוץ רישא וסיפא והרי משכחת לה במכוין לאיסור אחר ובשבת פטור משום מלאכת מחשבת וכנ"ל. אלא ע"כ ברייתא ר"א היא. ואפ"ה דייק רבא מינה דמתכוין לחתוך התלוש פטור והתוס' שכתבו דגם רבא אית לי' מלאכת מחשבת היינו לר' יהושע:
ובזה ניחא גם אליבא דשמואל. דהרי שמואל בהדיא אית ליה מלאכת מחשבת. וא"כ לדידי' קשה למה נקט ברייתא רישא וסיפא בתרי טעמי והלא משכחת כולה בשחוטי חוץ ובלא מתכוין: ולפי מ"ש ניחא דשמואל מוקי לה כר"א ושמואל דוקא אליבא דר"י אית לי' מלאכת מחשבת:
ואמנם לפי משמעות לשון שמואל דמשני שם בכריתות (דף י"ט ע"ב) בסוף העמוד שיננא וכו' דר"א סבר הרי נעשית כונתו וכו' משמע דשמואל גם אליבא דר"א אית ליה מלאכת מחשבת ודוקא היכא דעבד מלקט מלבו מחייב ר"א א"כ הדרא קושיא לדוכתא לשמואל למה נקטה ברייתא בתרי טעמי רישא בעכו"ם וכו' והא משכחת למינקט כולהו בשחוטי חוץ: ונלע"ד דדוקא רבא לשיטתו הוכרח לאוקמי ברייתא בתרי טעמי אבל לשמואל שפיר אתיא ברייתא רישא וסיפא בשאר מצות. דהא איכא לאוקמי כולה בחלב ולר' זירא דאית לי' (דף ע"א ע"ב) דשגגת שבת עם שגגת מלאכות חלוקין לחטאות. וכבר כתבתי לעיל בסוגיא ההיא דזה דוקא בשבת אבל בחלב אף דמשכחת בכה"ג שאכל מתחלה בשגגת איסור חלב ולבסוף בשגגת חתיכה מ"מ אינם חלוקים לחטאות, דבשלמא בשבת יש הפרש בין שגגת שבת לשגגת מלאכות דכאן אינו חייב על הרבה מלאכות אלא אחת וכאן חייב על כל מלאכה ומלאכה. וכיון שחלוקין בדין לכך אפילו במלאכה אחת חלוקין בחטאות. משא"כ בחלב. וא"כ משכחת לה גם רישא בחלב והכי קאמר חומר שבת משאר מצות שבשבת עשה שתים בהעלם א' דהיינו קצירה וקצירה אלא שזו בשגגת שבת וזו בשגגת מלאכה חייב על כל מלאכה משא"כ בחלב. אלא דרבא לשיטתו דאמרינן לעיל מילתא דפשיטא לי' לאביי ורבא מספקא לר' וכו' וא"כ לאביי ורבא גם בשבת אינן חלוקין לחטאות ולכך הוכרחו לאוקמי רישא בעכו"ם וסיפא בשאר מצות אבל שמואל איכא למימר דסובר כר"ז: [ובזה ניחא נמי הא דלא נקטה הברייתא כולה בשחוטי חוץ וכקושיית התוס' דעיקר כונת הברייתא לאשמועינן דיש חילוק חטאות בע"ז: רש"י ד"ה וחתך וכו' דכתיב אשר חטא בה פרט למתעסק וכו' כבר כתבנו לעיל דאביי ורבא לית להו כלל דרשה דשמואל וכל פלוגתייהו הוא בדרשה דבה דדרשינן פרט למתעסק. ובחנם כתב מהרש"א שהתוס' היו יכולים להקשות על רש"י דפירש דאיירי במחובר אחר א"כ למה הוצרך רש"י לפרש מטעם בה תיפוק ליה מטעם מלאכת מחשבת ע"ש וזה אינו דרש"י ס"ל דאביי ורבא לית להו מלאכת מחשבת וכנ"ל ומ"ש מהרש"א שכן הקשו התוס' בפ' ארבע מיתות. במחילה מכבודו לא מצאתי שם שהקשו כן אדרבה איפכא הקשו על שמואל למה לי טעם מלאכת מחשבת ותיפוק לי' מבה. וגם שם על סוגיא דגמ' קאי ולא אביי ורבא נינהו מרא דשמעתא דהתם. אבל בסוגיא דידן דאביי ורבא הם בעלי פלוגתא זו. ולשיטתייהו פירש רש"י ודאי שהוכרח רש"י לפרש דבדרשה דבה פליגי דאביי ורבא לית להו מלאכת מחשבת הואיל ואנו עסוקין באותו ענין דמלאכת מחשבת נימא בה מילתא אף שהוא חוץ לדרכינו. ואמינא דיש הפרש בין דרשה דבה דדרשינן פרט למתעסק ובין דרשה דמלאכת מחשבת דדריש שמואל למעוטי מתעסק. ומה שיש בזה אינו בזה ומה שיש בזה אינו בזה והוא. דמלאכת מחשבת לא שייך רק בשבת. אבל לא בכל התורה וזה מבואר מצד הסברה וגם מפורש בשמעתין בד"ה אלא שעל קושיא ראשונה שהקשו דנוקי בשחוטי חוץ. ושגג בלא מתכוין שהיה צריך לשחוט בהמת חולין ונתכוין לבהמת חולין ונמצא שהוא קדשים. דבכה"ג בשבת פטור דבעינן מלאכת מחשבת עיין בדבריהם ולא תירצו על קושיא זו שאם בשבת פטור מטעם מלאכת מחשבת גם בשחוטי חוץ פטור כמו שתירצו אח"כ בקושיא שניה שהקשו דלוקמי כשנעשית מחשבתו אלא שהי' סבור שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר שתירצו דבכה"ג אם בשבת פטור מאשר חטא בה פטור נמי לענין שחוטי חוץ וכו' עיין בדבריהם. אם כן מוכח מדבריהם דדוקא מה שפטור מקרא דאשר חטא בה אין חילוק בין שבת לשחוטי חוץ דקרא דאשר חטא בה בפרשת חטאת כתיב ועל כל חייבי חטאת נאמר אבל מלאכת מחשבת נוכל לומר דדוקא גבי שבת הוא ולא בכל התורה. נמצא מה שיש בלימוד דנפיק מאשר חטא בה והוא ששייך בכל חייבי חטאות ליתא במה שממועט ממלאכת מחשבת שזה חידוש הוא בשבת ולא בכל התורה:
יה"ה שיש במה שממועט במלאכת מחשבת ליתא במה דמפיק מבה. והוא דבה לא שייך רק בשוגג דבה גבי חטאות כתיבי. אלא ודאי דאם נתכוין להיתר ועשה איסור זה לא שייך במזיד שאין זה מזיד אבל גם בנתכוין לאיסור ועשה איסור אחר מיקרי מתעסק כגון לקצור מחובר זה וחתך מחובר אחר. ואם היינו ממעטין מדכתיב אשר חטא בה לא הי' מועיל לפטור רק בשוגג מקרבן במזיד ובהתראה הי' חייב סקילה אבל כיון שממועט מדבעינן מלאכת מחשבת והנה שמואל אמרה מלאכת מחשבת אסרה תורה וא"כ אין חילוק בין זדון לענין סקילה בין שגגה לענין קרבן ומעתה הרווחנו לתרץ קושית התוס' בסנהדרין (דף ס"ב ע"ב) בד"ה להגביה שהקשו דלמה לי' לשמואל בשבת דפטור מתעסק משום מחשבת אסרה תורה תיפוק לי' מבה פרט למתעסק ולדידי לא קשה ולא מידי דאיצטריך טעם דמלאכת מחשבת לפוטרו גם במזיד מסקילה וכן אין להקשות להיפוך כיון דבעינן מלאכת מחשבת למה לי בה פרט למתעסק דהרי איצטריך לכל התורה כולה דהיינו כל שאר חייבי חטאות חוץ משבת: ועפ"י הקדמה זו דמלאכת מחשבת אתיא גם למזיד נמצא אי הוה קאי מלאכת מחשבת לכל התורה הוה בכל התורה כולה במזיד פטור אם הי' מתכוין לזה ועשה זה אעפ"כ בעריות ובמאכלות אסורות הי' חייב שכן נהנה ובזה עמדתי על כונת דברי רבינו הרמב"ם בפ"א מא"ב הלכה י"א הבא על הערוה מהעריות כמתעסק אעפ"י שאין כונתו לכך חייב וכן בחייבי לאוין ובשניות. ותמה הראב"ד חייבי לאוין למה קרבן אין כאן. והרב המגיד הסכים שהוא טעות סופר ברמב"ם והכ"מ נדחק. ואני תמה מה הרעש הזה והרמב"ם כונתו לענין מזיד. שכונתו לבוא על ממזרת לבנה ונזדמנה לו שחורה שהוא לא גרע מנתכוין בשבת לקצור לו תאנים לבנים, וקצר שחורים שפטור בשבת כמבואר בדברי רבינו פ"א משבת הלכה ט'. ואם תאנים שחורות ולבנות מיחשב שני מינים והוה לא נתקיימה מחשבתו ופטור ק"ו בנשים שיש קפידא בין אשה יפה ולבנה לשחורה וכעורה ואעפ"כ חייב שהרי נהנה אי נמי משום דלא שייך מלאכת מחשבת אלא בשבת:
תוס' ד"ה הניחא לאביי וכו' אבל מ"מ גם לאביי לא מתוקמא שפיר וכו' הקשה מוהר"ם דהרי אביי ס"ל מיראת מיתה יהרג ואל יעבור ואם עבר חייב מיתה במזיד וממילא חייב קרבן בשוגג ובשוגג אינו חייב למסור למיתה וא"כ מתוקם שפיר ברייתא מיראת מיתה עיין בדבריו והוא ז"ל תירץ דלא שייך משא"כ בשבת דהרי משכחת גם בשבת שגג בלא מתכוין דחייב וכגון מיראת עונשין דגם זה מיקרי בלא מיתכוין ע'"כ דבריו. ולדידי קשיא. דאם כן גם לפי אוקימתא דגמ' קשיא דהא בתוס' בסנהדרין (דף ע"ב) בד"ה להגביה הקשו למה לי' לשמואל טעמא דמלאכת מחשבת תיפוק לי' מדרשה דבר ותירצו דהכי קאמר דבשבת פטור אעפ"י שנהנה מטעם מלאכת מחשבת. והנה לפי דבריהם דמשכחת גם בשבת תהנה ולמסקנת דבריהם שם תרי מתעסק נינהו וכמו"ש התוס' גם בשמעתין. והיכא שאותו תלוש עצמו נמצא מחובר פטור מטעם בה ולא מטעם מלאכת מחשבת דהרי נעשית מחשבתו. וא'"כ בכיוצא בזה היכא דנהנה ראוי לחייבו גם בשבת כיון שאין פטורו אלא מטעם בה מ"ש שבת ומ"ש חלבים ועריות שהרי בה בחטאת כתיב על כל חייבי חטאות ואפי"ה חייב בחלבים מטעם נהנה וה"ה בשבת. דבשלמא מה שפטור מטעם מלאכת מחשבת זהו רק חידוש בשבת לחוד יש לפוטרו בכל ענין אפי' נהנה וזה פשוט [וכמו שמבואר לעיל) וא"כ היכי מתוקם ברייתא שגג בלא מתכוין לשיטת התוס' באותו חתיכה ובשבת פטור. ובחלבים חייב. והרי משכחת גם בשבת שחייב וכגון שנהנה וצריך לומר דהנהו תרי תירוצי בתוס' בסנהדרין שם פליגי. דהתירוץ הראשון דסובר דמשכחת גם בשבת נהנה סובר דגם באותו חתיכה שייך למיפטרי' משום מלאכת מחשבת ונמצא בשבת בכל ענין פטור. והתירוץ השני דמתרצי שם דבאותו חתיכה לא שייך מלאכת מחשבת ס"ל דלא שייך בשבת למימר נהנה. ונמצא ג"כ בשבת בכל גווני פטור ושפיר קאמר משא"כ בשבת:
וכל זה לתרץ שיטת מוהר"ם מלובלין אבל לפי מ"ש בלא"ה לא קשה קושית מוהר"ם מלובלין דאיך אפשר לפרש ברייתא שגג בלא נתכוין מיראת מיתה. דאם כן איך שייך לקנותו שגג בשבת כיון שהוא מותר לכתחלה. וזה פשוט:
סליק פרק כלל גדול: