(סימן ל"ב סעיף ו') בהמה שהכו אותה על השדרה במקל כו'. ואם יש במקל קשרים חוששין למקום הקשרים שמא נפסק החוט. וכן פרש"י בש"ס (דף נ"א). וצ"ע דבש"ס מוכח דחוששין דקאמר היינו לריסוק אברים דמדקאמר ברישא אין חוששין לריסוק אברים ש"מ דהיכא דאמר חוששין היינו לר"א. וכ"כ הטור ברמזים להדיא וברא"ש. וכ"מ בהג"ה סי' נ"ח שכתב דאם הוכה במקום א' אין חוששין רק נגדו. וע"כ דהיינו לריסוק אותו מקום דכל הסימן איירי שם בהכי. וכן משמע ממאי דסדר התלמוד מימרא דרב יהודה הכה על ראשה כו' בפיסקא דנפולה ולא סדרו בפיסקא דפסיקת חוט השדרה (דף מ"ה) וק"ל. וצ"ל דרש"י והמחבר איירי בהולכת כדרכה דמסתמא במאי שהכה אותה על השדרה במקל יכולה להלוך וכיון דהולכת לא חיישינן תו לר"א כמ"ש סימן נ"ח. ואשמועינן כאן דאפ"ה בעיא בדיקה בחוט נגד הקשרים וכמ"ש הר"ן בשם איכא מ"ד ומביאו הב"י ודו"ק:

(שם) וכן אם הכה לרוחב השדרה חוששין שמא נפסק החוט. ונראה דכל שכן אם נשברה השדרה שכתב הש"ע סי' זה ובס"ס נ"ד דכשירה. דצריך לבדוק החוט. וזה כוונת התנא דנקט במשנה דאלו כשירות בבהמה (דף נ"ד) נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה. ר"ל שרואין אנו שלא נפסק החוט. וכה"ג דייק רש"י שם גבי נפחתה הגולגולת ולא ניקב קרום של מוח כתבו רש"י ור"ן ורע"ב ורואין אנו כו' הבאתים סי' ל' ע"ש. וכ"ש לפי מ"ש רש"י ור"ן במשנה דא"ט דאורחא דמילתא דפסיקת החוט על ידי שבירת שדרה הוא בא עכ"ל. וא"כ כיון דאורחא הכי ודאי א"א להתיר בלא ברירה. וכן מוכח ממ"ש בש"ס (דף נ"א) גבי שגרונא ומביאו הט"ו בס"ס זה. דלא חיישינן לפסיקת החוט והטעם איתא בש"ס ופוסקים דשיגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח. מוכח בהדיא דאלו נשברה השדרה דשכיח הוא פסיקת החוט יש לחוש וזה ברור. ואח"כ מצאתי שכ"כ בעל נודע ביהודה בספרו דגול מרבבה וכתב דהילוך מהני בבהמה לסמוך על הבדיקה: