(סימן נ"ו בש"ע סעיף ב') צומת הגידין הם בבהמה בעצם האמצעי כלפי חוץ שהזנב נופל עליו ויש מי שאומר שהם כלפי פנים לצד חלל הבהמה. וכתב בהג"ה ונוהגין להחמיר כב' הסברות וכתבו האחרונים בשם בי"ה ס"ק ג' וז"ל אבל בעוף אליבא דכ"ע שיעור צוה"ג הם מבפני' לצד חלל הגוף ולא לצד חוץ וכן נוהגין עכ"ל. ותימא דאישתמיטתיה דברי הרא"ש פ' המקשה ומביאו הב"י סי' זה וכ"כ הטור ברמזים להדיא דכן בעוף הם מצד חוץ כמו בבהמה לפי דעתו ע"ש. האיך כתב באה"ט אליבא דכ"ע כו' ואינו כן. וא"כ גם בעוף צריך לנהוג כשתי הסברות ואפי' לפי מ"ש הבי"ה דנוהגין לצד פנים לחוד אומר אני דמנהג טעות הוא ואינו כלום כמ"ש הב"י סימן ע"ד. והפר"ח סימן ל"ה ועי' תוס' עירובין (דף ק"א ע"ב) ע"ש וכ"מ בפא"נ (ריש ד"ע) דאטו במנהגא תליא. ועיין ש"ס ר"ה (דף ט"ז). שוב ראיתי אחרי כתבי בפמ"ג שכתב נמי הכי בפשיטות דעוף שוה לבהמה. ואחר זמן רב מצאתי שהשיג להב"י בשו"ת מ"צ סימן ל"ז:

(ס"ז) צומת הגידים בבהמה ג' א' עב וב' דקים נחתך העב לבדו מותרת שהרי נשארו ב'. משמע להדיא דאילו נחתכו העב וא' מהקטנים כולו דטריפה. ואף שפסק המחבר דברוב העב ורוב א' מהקטנים כשירה היינו לפי שלא הלכו בגידין אלו אחר הרוב. והכי מוכח להדיא ברשב"א בתה"א (דף מ"ב סוף ע"ב) עיי"ש. וכן מבואר להדיא ברמב"ם בפי' המשניות פ' המקשה. ודלא כהפר"ח שכת' להרמב"ם בנסדק רוב העב ורוב א' מהקטנים טריפה. וליתא ועש"ך ופר"ח שהחמירו בדין זה:

(סעיף י) נשבר העצם במקום צה"ג ונקשר ונתרפא יפה יש מתירין אם לא נשתנה מראית הבשר שעל כו'. ולדידן טריפה. ודוקא עוף אבל בבהמה אנו בקיאין אפילו נשבר ונקשר ודוקא כשנקשר אבל אם עדיין שבור יש לאסור גם בבהמה. ש"ך. ויש לדקדק דאם עדיין שבור בלא חשש צה"ג טריפה משום שבירת עצם אם אין עור ובשר חופין רובו. ולדידן שאין אנו בקיאין בכל ענין טריפה. כמ"ש סימן נ"ה ס"ה בהג"ה. ונ"ל דאיירי כאן שאין ריעותא בעור ובשר מבחוץ שהרי קאי על מ"ש המחבר אם לא נשתנה מראית הבשר שעל השבר. ובזה כשירה אפילו לדידן בהפס"מ כמ"ש הג"ה שם ואלו משום חשש צה"ג אפי' בהפס"מ טריפה. וכה"ג תירץ הש"ך בסימן נ"ה והאחרונים שם ס"ק י"ז ע"ש. והשתא אתי נמי שפיר מ"ש האחרונים כאן דהש"ך ר"ל כל שנקשר אפי' אין שבר אל שבר יחדיו ידובקו כשר בבהמה. וקשה הא בלא"ה טריפה משום שבירת עצם. ולפמ"ש א"ש דאם עור ובשר מבחוץ שלם לא בעינן שבר אל שבר יחדיו ידובקו אלא אפילו שוכבים זה על זה כשר אף בלא הפס"מ לדעת האחרונים שם בסימן נ"ה ס"ק ט"ו. ובשו"ת ח"צ סי' נ"ח. וכתבו האחרונים דאף אם יש ריעותא בעור ובשר ולא נקשר יפה אין גוערין למאן דמיקל בהפס"מ וצורך גדול: ודע דבצורך גדול הכשיר מהרי"ו אף במקום צה"ג כהיש מתירין. וכ"מ בהגהת ש"ד. ובנ"ב סימן כ' כתב דלהמתיר כאן מתיר ג"כ בנקשר בנשבר סמוך לגוף דלא חיישי' לניבי כשנקשר כמו בצה"ג. וע"ש שהקיל במליחה להתיר בקליפ' כראבי"ה וע"ש סימן כ"א באם יש ספק אם הוא מקום צה"ג ונקשר ואינו שאשי"י ונמצא אחר הבישול שא"י אם היה הבשר שלם ומשמע דאלו משום שבירת עצם ודאי אין להטריף בכה"ג. ובענין שבר הנמצא לאחר אכילה ולא היה שאשי"י באופן שצריך שיהי' העור והבשר שלם ולא נבדק מתחלה כתב בנודע ביהודה מ"ת ח"ד סימן כ"ג דמשמע שיש לאסור אף הכלים שאפשר להגעילם חוץ לאחר מע"ל ואף שהוא ספק דרבנן מחמיר בדשיל"מ וכלי שאפשר להכשירו ה"ל דבר שיל"מ. וכלי חרס שא"א בהגעלה מתיר לאחר מע"ל כמו ס' בדרבנן דס' אי היה הבשר שלם. ולפ"ד צ"ע דהא ה"ל ס' דרבנן ע"י גלגול אם לא שלא נמצא עד אחר מע"ל שנעשה דרבנן. אבל לא ראיתי נוהגין להחמיר בזה דתולין שהיה שלם. ונראה דתליא בדברי הש"ך סימן נ' אי אמרינן נשחטה הותרה בכה"ג: