(סימן פ"ד סעיף ד') ויש אוסרין אפי' מת בתוך הפרי ופירש כו'. מה שהקשה הפמ"ג בשפתי דעת דבפירוש מתה דהוי דרבנן כמ"ש הכרתי ופלתי ואמאי פסקו לחומרא. י"ל דבדתיקו מחמירין בדרבנן כמ"ש ברש"ל הביאו הק"נ ספ"א דביצה. והפמ"ג עצמו כ"כ בא"ח סי' רמ"ד. וצ"ע דבסי' קס"ב שם כתב בהיפך דבלא תיקו הוי ספק חסרון ידיעה:

(שם סעי' ה') תולעים הנמצאי' בקמח כו'. בנודע ביהודה סי' כ"ז מיקל שלא לבדוק אחר תולעים בקמח שבכלים. וכן אם נמצא תולעים ולא נודעו עד שאפה מהם פת. ובספר בל"י כתב דגם בקמח מהני טחינה ורקידה לאור היום כמ"ש סי' ד'. עוד מבואר מדבריו ס"ק כ"ב דלחם שנופלין ממנו מילבי"ן שיחתוך סביבו והשאר שרי:

(שם סעיף ז') פרי שהתליע ואינו ידוע אם במחובר אם בתלוש אסור. כתב במ"י ס"ק י"ד דבודאי התליעו בתלוש מהני נמי בדיקה דמים צוננים להשליך אותן שמבחוץ דמסתמא פירשו ומים רותחין לאותן שנשארו בתוך הפרי. ובסולת למנחה הסכים לדעת הפר"ח להקל בהפסד מרובה בקמח שהתליעו בתוך כלי אפי' הורק מכלי אל כלי

(שם סעיף י"ג) דבש שנפלו בו נמלים יחממנו כו'. ולא הוי מבטל איסור אלא לאכלו אבל כשמתכוין להתיר ההיתר ולהפריד ממנו האיסור מותר. כ"כ הרשב"א בתשו' סי' תצ"ד והר"ן פ"ב דע"ז גבי הגעלה. ובס' שער המלך הל' מאכלות אסורות הקשה דמדברי תוס' ור"ן בפסחים (דף ל') משמע דאסור אע"פ שאין מכוון לבטל האיסור כדי להנו' ולפמ"ש הפר"ח בא"ח סי' תנ"ג לק"מ דשאני גבי הגעלה שכוונתו להפריד האיסור מן ההיתר ובכה"ג לכ"ע מותר:

(שם סעיף י"ז) שרץ שרוף מותר לאכלו משום רפואה. משמע דבלא רפואה אסור. והמ"י כלל מ"ו ס"ק ט' הקשה דמניין לו זה דבש"ס ופוסקים משמע דלכתחלה שרי דכל הנשרפין אפרן מותר ואפרוח מביצת נבילה מותר מה"ט דאימת קגביל לכי מסרח עפרא בעלמא הוא. ואין הנדון דומה לראיה דהתם נשתנה לדבר המותר דכה"ג כתב הוא עצמו בא"ח הל' פסח. ועוד דאפרוח אי אתה בא לאוסרו כדיעבד דמי משא"כ בשרץ. ועוד דמדברי הרא"ש בפ"ב דפסחים שאסור באכילה חמץ שחרכו קודם זמנו אע"פ שלא היה עליו שום איסור קודם ופסק כן הש"ע משמע נמי לאיסור וטעמא משום דאמרינן כיון דאכלי' אחשבי' ומלשון הרמב"ם פי"ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"א נמי משמע הכי. שכתב אבל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם ה"ז פטור. ומשמע דאיסורא מיהא איכא כמו שדקדק הפר"ת בא"ח סי' תמ"ב ופסק לאסור בכל איסור שהיה עליו שם איסור מעיקרא ונפסד אח"כ מאוכל אדם. לבד מחמץ. ונראה דהוא מטעמא ההוא דאמרי' מדאכלי' אחשביה. וכן יש לדקדק מדברי הרמב"ם בפ"ד מהל' חמץ ומצה והעתיקו הט"ו בא"ח שם שכתב הפת עצמה שעיפשה כו' אינו חייב לבער. והיינו שעיפשה קודם זמן איסורו כמ"ש הה"מ ואפ"ה כתב רק שאינו חייב לבער דמשמע דבאכילה מיהת אסורה (ועיין בהל' שבועות) ונהי דגבי חמץ יש מתירין אף לכתחילה כמ"ש הרא"ש בפסחים מ"מ בשאר איסורים ודאי שיש לאסור מדרבנן. וא"כ הכא נמי אי לאו לרפוא' ודאי אין להתיר שרץ שרוף באכילה אף שנפסד מאוכל אדם משום דאמרי' דמדאכלי' אחשבי' רק כשאכלו לרפואה מותר דאז לא שייך לומר דמדאכלי' אחשבי'. דהא חליו מוכיח עליו שאינו אוכלו רק משום רפואה. וא"כ כ"ש יוה"כ דשרי לאכול אוכלין שאינן ראוין לאכילה לרפואה. דהא לא מגלה דעתי' בהכי וכמ"ש הט"ז בס' תרי"ב. ודלא כמ"ש הש"א בסי' ע"ה וההיא דכל הנשרפין אפרן מותר לאו לאכילה איירי אלא באיסורי הנאה וליהנות קאיירי. ומהא דשרי בלא בדיקה בס"ח אינו ראיה שיש שם ספיקות טובי כמש"ה. ובפ"ע אפשר דאסור. וא"כ מנ"ל להתיר לאכילה לכתחילה הא כל האיסורים אע"פ שאין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן איסורא מיהא איכא כמ"ש תוס' בקידושין וברע"ד דנדה. ואי משום דאמרינן נבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה. נמי י"ל שאסורה מדרבנן כדמשמע מדברי הרמב"ם. וכ"פ הפר"ח בא"ח שם: ודע שדקדק הנודע ביהודה בחלק יו"ד ר"ס כ"ו מדברי הרמב"ם דדוקא בשאר איסורים פטור האוכל אחר שהסריח ובטל מאוכל אדם אבל בב"ח וכה"כ חייב. מכלל דפוסק כר"מ דמה שאין סרוח מעיקרא לא בעי ראוי לגר ולא פטר אלא בשאר איסורים משום דהוי שלא כדה"נ אבל עדיין שם איסור עליו. ואין דקדוקו מוכרח דאדרבה מדסיים גבי בב"ח וכה"כ דחייב כשערב דבר מר ש"מ דאם נסרחו פטור ג"כ בהם. וכמ"ש בס' חוות דעת סי' ק"נ דפרח שם האיסור ואף שתקנו עד שראוי לאכיל':