ואם היו לחוט בעלים ולא היה החוט הפקר בעל החוט חייב חצי נזק שהרי הוא כבור המתגלגל. והקשה ע"ז הראב"ד דאם ע"י גלגול נשבר בעל החוט פטור דלאו בור הוא אלא צרורות דתרנגול וכחו הוא. ואין דבריו מוכרחים וכבר הסכימו התוס' והרא"ש פ"ק דב"ק (דף ו'.) לסברת רבינו דבור המתגלגל ברגלי בהמה והזיק בהדי דאזיל חייב נמי בעל התקלה וכ"פ בחו"מ סי' ש"צ וסי' תי"א וא"כ אין לפטור לבעל החוט מח"נ:

כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש וכו' ואם היה מגרר את החררה על הגדיש והולך ושורף משלם על החררה נזק שלם ועל מקום הגחלים ח"נ ועל שאר הגדיש פטור. עיין בהשגות ובלח"מ. והעיקר הוא מ"ש בשלטי הגבורים פ' כיצד הרגל בביאור דברי רבינו דהא דמשלם על מקום הגחלת ח"נ לאו משום צרורות הוא אלא משום דמה שגררה הוי שינוי ולהכי משלם על כל מקום הגרירה ח"נ ועל שאר הגדיש פטור דמשהניחה מלגרור תו לא הוי חציו דכלב ועדיף מכח כחו ונסתלקה קושיית הלח"מ, וכן נתיישבה תמיהת מהרש"ל שתמה על רבינו בים של שלמה פ"ב דב"ק דשאני מגרר כמ"ש: