פירות שביעית אינן בכלל איסורי תורה שאין אותה התערובות אסורה אלא חייב לאכול כל התערובת בקדושת שביעית. הקשה הראב"ד דהא כשיכלה המין האחרון שבאותה הארץ צריך לשורפם או לאבדם. ולק"מ דרבינו אזיל לטעמיה דס"ל דאין אסורין אלא מדרבנן כמ"ש הכס"מ רפ"ז מה' שמיטה ויובל:

התרומה ות"מ והחלה והבכורים עולין בא' ומאה. הנה במתני' דרפ"ב דערלה איתא ת"מ של דמאי ורבינו שסתם כאן נראה שסמך עצמו אמ"ש בסוף ה' תרומות דמבואר שם מדבריו דת"מ של דמאי כודאי בזה. וזה דלא כמ"ש התוי"ט דרבינו השמיט דמאי:

הערלה וכה"כ עולין בא' ומאתים כו' נפלה לפחות ממאתים הכל אסור בהנייה. כתב הראב"ד דאינו כן שאין לך דבר שאוסר עירובו בהנאה אא"כ הוא דבר שבמנין חוץ מאיסורי עכו"ם ויי"נ. מקור מחלוקת רבינו והראב"ד הוא מבואר ברא"ש ור"ן פרק בתרא דע"ז אמתניתין דאלו אסורין ואוסרין בכ"ש. שדעת הרי"ף דכל איסורי הנאה כגון חמץ בפסח אוסר תערובתו בהנאה במשהו והראב"ד חולק עליו והרא"ש שם הסכים לדעת הרי"ף דכי היכי דבשאר איסורי הנאה שנתנו טעם בהיתר ואסור אף בהנאה דטעם כעיקר דאורייתא בין לאכילה בין להנאה וה"ה לחמץ בפסח אפי' במשהו אסור בהנאה ואע"ג דכתב שם דאינו אלא לח בלח שנותן טעם ולא יבש ביבש דאינו נותן טעם ובטל ברוב גבי חמץ כמו בשאר איסורין. היינו דוקא גבי חמץ דס"ל דביבש לא החמירו חכמים בחמץ טפי משאר איסורין משום דלא בדילי מיניה רק היכא דנ"ט. אבל באיסור ערלה וכה"כ דבעי מאתים אף ביבש ג"כ אין חילוק בין אכילה והנאה: