תרומת ח"ל נאכלת עם הזר על השלחן. זה למד רבינו מדתנן גבי חלת ח"ל והביאו בהל' בכורים ושם כתב הטעם לפי שאינה מדמעת ואפילו נתערבו שוה בשוה. וא"כ משמע דה"ה לתרומת ח"ל שאינה מדמעת לדעת רבינו כמו בחלת ח"ל וע"ש בכס"מ. ולפ"ז צ"ל דמ"ש רבינו לקמן בפי"ג תרומת ח"ל מותר לבטלה ברוב ואוכלה בימי טומאתו הוא לאו דוקא אלא דה"ה דאוכלה זר. א"נ דלכתחילה אסור לערבה בשביל אכילת זר. וכ"מ שכתב הרוקח בסי' שנ"ט דיש איסור לישראל לערב דא"כ מבטל תורת נתינה: ומ"ש רבינו וא"צ נט"י כחולין כתב הכס"מ כלומר לפירות ולא הראה מקור לזה דא"צ נט"י. ועיין נדה (דף ל"ב) תרומת א"י כו' ושל ח"ל מותר בנגיעה ואף באכילה אינה אסורה רק למי שנטמא:

קניבת ירק שמשליכין הבעלי בתים הרי אלו אסורים לזרים אבל קניבת ירק שמקנבין הגננין מותרין. עי' בכס"מ דגירסת רבינו בירושלמי דתרומות אינה כגירסא שלפנינו. ויש להביא ראיה לגירסת רבינו דהכי איתא בתוספתא פ"ג דדמאי והעתיקה רבינו בהל' מעשר וז"ל קניבת ירק שבגינה ה"ז מותרת של בע"ב ושבתוך ביתו אסורה:

גדולי גדולין חולין לכל דבר (יוצא מגופו כו') ואפי' דבר שאין זרעו כלה אם רבו הגידולין על העיקר כו' מותר לזרים. עיין בר"ן בנדרים (דף נ"ז ע"ב) דדוקא באכילת ארעי אבל באכילת קבע אסור דהוי טבל שהרי ביטלו גידולין את העיקר: