על ששה דברים נצטוה אדה"ר כו' הוסיף לנח אבר מן החי. וכתב הכ"מ דסבר רבינו דהא דדריש בפרק דיני ממונות אכל תאכל דגבי אדה"ר ולא אבר מן החי אינו אלא אסמכתא בעלמא. וראיה מדרב דאמר דאדה"ר לא הותר לו בשר. והנה מלבד מה שהקשה הלח"מ דבגמ' משמע דאינו אסמכתא. קשה דמדרב אין הכרע כל כך לפמ"ש רש"י ותוס' דלא נאסר רק לשחוט ובמתה מאליה הוי שרי ובכה"ג נאסר באבר מ"ה בנפל מאליה. וא"כ מנ"ל דלרב לא נצטוה על אמ"ה. ואף לפי מ"ש מהרש"א דפליג רב עלה בירושלמי הל"ל כר' יוחנן נגדו דסבר דנצטוה. אמנם י"ל דעת רבינו ע"פ המ"ר פט"ז וכמה דוכתי דר' לוי ור"י ס"ל דלא נצטוה רק על ו' מצות ול"ח אבר מה"ח וכ"ה סוף משלי ומשפטים. ועוד מוכח שם דמ"ד דנצטוה סובר שהיה מותר בשנשחט ולא כפירש"י ותוספות: שם בלח"מ ד"ה ויעקב כו' צ"ע. נ"ב ועי' במל"מ לקמן פ"י הלכה ז': שם בכ"מ, בסוף: צ"ע היכי מייתי לה. נ"ב ובמכילתא יתרו איתא דנצטוו מצות במצרים לבד ממצות ב"נ ומסתמא היה ע"י עמרם שהיה גדול הדור:

שש עריות אסורות על ב"נ כו'. הקשה הכ"מ אמאי לא פסק רבינו כר' מאיר אליבא דר"ע דכל ערוה שב"ד של ישראל ממיתין עליה ב"נ מוזהר עליהן כיון דלא אשכחן מאן דפליג עליה דר"מ למימר דלא סבר ר"ע הכי. ולק"מ דברבה בראשית פ' י"ח איתא דחכמים אומרים דאחותו מן האם יוציא מן האב יקיים ומשמע דלא סבירא ליה כר"מ אליבא דר"ע דמוזהרין בכל עריות שב"ד של ישראל ממיתין רק בשאר דאם ופוסק כוותיה: שם בכ"מ: אלא מודבק באשתו כלומר כו'. נ"ב וכ"ה בירושלמי פ"א דקידושין: שם ואעפ"כ פוסק רבינו בהא כר"א משום כו'. נ"ב ועיין ירושלמי פ' נושאין: שם בלח"מ: טעמו של רבינו וכדכתיבנא. נ"ב וכ"כ מהרש"א: ומ"ש המל"מ בספר פרשת דרכים דאמאי לא פסק רבינו כשמואל דב"נ קונה בביאה בלא כוונה. י"ל דביבמות (דף נ"ב) וב"ק (דף כ"ט) איתא דקנין צריך כוונה:

במל"מ: ולא ידעתי למה. עי' בס' זית רענן: