בכ"מ: ומ"ש ואם נאכלו בהיכל נאכלו כו'. בפ' ק"ק (דף נ"ו). צ"ל (דף ס"ג):

ומותר לאכול את הקדשים בכל מאכל ולתת לתוכן תבלין של חולין אבל לא תבלין של תרומה. במשנה דפ' כל התדיר איפלגו בזה ר"מ ור"ש ופסק רבינו כר"מ. ומ"ש הלח"מ דצריך טעם למה פסק כר"מ לגבי ר"ש י"ל ע"פ מ"ש הכ"מ בפ"ה מהל' שמיטה ויובל דכיון דבפרק מי שהוציאוהו מספקא לן הלכתא ועלתה בתיקו פסק לחומרא. והלח"מ אזיל לטעמיה בפי"ד מהל' שחיטה שלא כ"כ לדעת רבינו אבל אין דבריו נכונים וכמ"ש שם:

ואשה ואנדרוגינוס אין חולקין בקדשי מקדש. היא תוספתא ערוכה בפ"ב דבכורים וא"צ למ"ש הכ"מ. ומכאן ראיה למ"ש רבינו לעיל דיראה לו דאנדרוגינוס אוכל בקדשים קלים. ויש עוד להביא ראיה מהא דאיתא במכילתא פ' בא במכסת נפשות למה נאמר לפי שנאמר איש אשה טומטום ואנדרוגינוס מניין ת"ל נפשות ריבה. ואי איתא דאינו אוכל היאך מרבה ליה גבי פסח שלא בא אלא לאכילה. וא"ת דאכתי קשה דאיך נקט טומטום דאינו אוכל כלל בקדשים, י"ל דקושטא דסמי מהתם טומטום וכדאמר בסוגיא דספ"ה דבכורות על כמה ברייתות וע"ש. ועוד י"ל דמשכחת לה טומטום שיאכל ולא יהא בו משום ספק ערל כגון שמתו אחיו מחמת מילה. ולפ"ד ר"ת שכתבו התוס' בחגיגה (דף ד':) משמע דערל כזה אוכל אף בפסחים. ואף לפמ"ש בס' מעין החכמה דר"ת מודה דבפסח לא אכל מ"מ כתב דלר"ע אוכל בפסח מדקאמר בר"פ הערל דא"צ למגמר תרומה מפסח ואי הוה אסור בפסח הרי צריך למגמר לאסור ערל שמתו אחיו אלא ש"מ דגם בפסח סבר דאוכל וא"כ י"ל דהמכילתא כוותיה אתיא: