Yad Ephraim on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 246
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
במג"א ס"ק ג' דברי ע"ש שחולק על הגמ"יי ר"ל שהגמ"יי מביא תוספות דאיתא משכיר אדם גומתו של מים לגוי ומחליף של שבת למ"ש ומכאן הורה רבי במקום שמבשלין המלח שישכיר היהודי המחבת שלו לגוי והגוי יתן לו מחבת שלו ליום אחר עכ"ל. וע"ש תמה ע"ז דלמא מיירי בגומא שישראל נמי מותר לדלות ממנה ואשמעינן דאין בזה איסור משום שכר שבת כיון שאין לישראל ריוח אבל במחבת דהיתה בטלה ממלאכתה אפשר דאסור דמ"ל נותן מעות בשכירות או תשמיש כלי עכ"ל. ולזה כ' המג"א דז"א דע"כ התם לא מיירי בשכר שבת דא"כ אף בכלי שאין עושין מלאכה אסור אלא ע"כ דבאמת מיירי גם התוספתא ע"י הבלעה ואין בזה משום שכר שבת רק אשמעינן דבכה"ג שרי דלא מיחזי כשלוחו ולמד משם למחבת דג"כ שרי בכה"ג ולא אמרי' דמחזי כשלוחו דבכה"ג לא הוה כשכירות וזה כוונת המג"א בס"ק ד' דאפילו בכלי שעושין מלאכה שרי הגמ"יי לאסוקי מע"ש שחולק בזה ולפע"ד כוונת הע"ש בזה דמפרש התו' משכיר אדם גומתו כו' היינו כדמסיים אח"כ שמחליף של שבת למ"ש ולא מיירי מהבלעה כלל רק הטעם דלא שייך בזה שכר שבת כיון שהיה הישראל בעצמו יכול לדלות המים מגומתו א"כ אין זה רק כמשאיל לו מים שבגומתו שיחזיר לו מים אחרים כמ"ש ואין לישראל ריוח בזה כלל ופשיטא דלא שייך בזה שכר שבת משא"כ אצל המחבת שאצל הישראל היא בטלה ממלאכתה בשבת וכשמשאילה לנכרי ע"מ שהוא ישאיל לי מחבת שלו ביום אחר שכירות גמורה הוא ואסור משום שכר שבת ואפי' אם עושה כן בהבלעה אפשר דאסור לטעם דרבינו יונה דמיחזי כשלוחו כנלע"ד:
(ס"ק י') דאף בישראל לא מהני אא"כ זיכה לו ע"י אחר כו'. ולפענ"ד צ"ע דבישראל מהני כשמקנה לו שהוא ברשות הישראל וקיי"ל דזכין לאדם שלא בפניו וא"ל דכיון שאינו מכווין לקנות הוי כעודר בנכסי הגר וכסבור דשלו הן דלא קני דז"א דכל דאיכא דעת אחרת מקנה לו קנה כמ"ש הרשב"א בגיטין דף ך"ג גבי עובדא דזקן שאני דידע לאקנוי ע"ש וכ"כ הנ"י בב"ב דף מ"א מעובדא דרב כהנא הדר גודא ומצאתי במחנה אפרים הל' קנין חצר שכ' כן דבמתנה לא בעינן דעת המקבל אי איכא דעת אחרת מקנה והביא דברי הרשב"א והנ"י וכ' ראיה מדברי הש"ע אלו ודלא כספר מג"א כו' ומצאתי בקצה"ח ח"ב סימן רה"ע סק"ח שעמד ג"כ בזה על דברי הצ"צ ועבודת הגרשוני שכתבו לענין בכור דכל שלא כוון העכו"ם לקנות דלא קני והקשה מדברי הרשב"א והנ"י הנ"ל וכתב לחלק דבעכו"ם לא מהני דעת אחרת מקנה שאינו רק מטעם זכיה שהנותן עצמו זכה לו שלא בפניו ואין דין זכיה לעכו"ם. ומ"מ דברי המ"א צ"ע דמשמע דאף בישראל כה"ג לא מהני אם לא בזיכה ע"י אחר וז"א דדעת מקנה ודאי קונה ואפשר דס"ל להמג"א דבעינן דוקא שתהיה ברשות הזוכה בשעה שזה מזכה לו ואז מועיל אף שלא נתכוין לזכות וא"כ אם מקנה לו שלא בפניו יש לחוש שמא תהיה אז הבהמה באגם וכדומה ולא קנה ומה שימשכנה לרשותו אח"כ זה לא מהני כיון דאין מתכוין לקנות ואז אין דעת אחרת מקנה ולפי"ז אם הישראל רואה הבהמה עומדת בחצר העכו"ם שפיר הוא יכול להקנות שלא בפניו אפשר דמ"מ החצר אינו קונה לעכו"ם כמ"ש בתשובת אמונת שמואל והביאו בחק יעקב סימן תמ"ח ומה שהעכו"ם עובד בה אח"כ אינו קנין אעפ"י שהיא עוקרת יד ורגל כיון דבשעה שזה מקנה לו עשה העכו"ם קנין בה וגם בישראל כה"ג לא קנה כ"א כשהזוכה עושה מעשה בשעה שזה מקנה או שהיא בחצרו אז ואז אף שלא נתכוין לקנות דחצירו של אדם קונה לו כו' משא"כ לעובדי כוכבים ומזלות לא מהני אף בעומדה בחצר בשעת מעשה:
סקי"ב אלא שאסור מדרבנן ר"ל דהישראל אסור להוציא משא על הבהמה משום עובדא דחול. וא"כ כשהעכו"ם עושה לעצמו אין איסור כלל ולכך כ' השבולי לקט ואם נתכה לעכו"ם קודם החג אף שרוכב עליו ומוציא משאוי א"צ למחות בידו ע"ש בב"י סימן ש"ה משום דאין כאן משום שביתת בהמתו שהרי הישראל עצמו מותר להוציא ביו"ט ומייתי ראיה ממ"ש הרשב"א דבחצר ליכא משום שביתת בהמתו אלמא דכל שאין המלאכה אסורה גם ע"י בהמתו מותר.
ומ"ש אלא כשמחמר אחריו כו' לכאורה אינו ענין לכאן דבההיא דשבולי לקט לא שייך מחמר דדוקא שביתת בהמתו שהיא מצוה המוטלת על הישראל צריך לפלפל בזה אם אסור מחמת שהעכו"ם עושה מלאכה ביו"ט אבל לאו דמחמר שהיא מצוה דגופא שהוא אסור לחמר א"כ פשיטא דכאן שהעכו"ם הוא המחמר מה איכפת ליה לישראל בזה בין להרשב"א בין להר"ן ונראה דכוונת המג"א דלכאורה אין ראיה להתיר הבהמה ביו"ט מחמת שאדם מותר דבשלמא אם היה הוצאה מותרת ביו"ט לפי שאינה בכלל מלאכה א"כ לא שייך שיהיה מוזהר על הוצאת בהמתו דהוצאה לאו מלאכה היא ואינו בכלל ציווי השביתה אבל באמת ז"א דדודאי הונאה הוא בכלל מלאכה אלא שהיא מותרת לאדם משום דאמרי' מתוך שהותרה כו' וזה שייך דוקא לענין האדם משא"כ במה שנצטווה שתנוח בהמתו ולא תעשה מלאכה מנ"ל דאמרינן מתוך לגבי מלאכת הבהמה ובזה נדחה ג"כ הראיה מהרשב"א דאין איסור כשטוענת בחצר דשאני התם דמשאי בחצר לאו מלאכה היא לגבי אדם וכיון שאינו בכלל מלאכה פשיטא שאינו מצוה ע"ז משום שביתת בהמתו כך היה אפשר לומר לכאורה. אלא דבאמת זה תלוי בפלוגתת דהרשב"א והר"ן דהרשב"א ס"ל דמחמר שייך בחצר והיינו משום דהולכת משאוי בחצר לא מיקרי מלאכה אבל מחמר איכא בכל דהו והר"ן חולק עליו וס"ל דכל מידי דעביד איהו גופא לא מחייב בבהמתו נמי לא מחייב מידי כמבואר בר"ן פ"ק דע"ז ובשו"ת הריב"ש והשתא לפי דברי הרשב"א שפיר יש לחלק כמו שכתבתי דאף דהותרה מלאכה זו לאדם משום מתוך מ"מ בהמתו אסורה משא"כ דהר"ן דס"ל דכללא הוא דכל דאי עביד בגופיה לא מחייב בבהמתו נמי לא מחייב א"כ גם לענין הוצאה ביו"ט נמי כיון שהותרה לאדם גם ע"י בהמתו מותר ואינו בכלל למען ינוח כלל. ולפי"ז י"ל שזה כוונת המג"א מ"ש והב"ח שלא נחית לחלק בזה. וא"צ להגיה כלל וכוונתו דהב"ח סובר ג"כ כהר"ן דאין חילוק בין הוצאה ע"י עצמו להוצאה ע"י בהמה ומחמת שהב"ח בסימן תל"ב כ' דאין איסור מחמר ביו"ט ומייתי מרמב"ם וסמ"ג שכתבו שם דאין מוציאין משא על הבהמה ביו"ט משום עובדא דחול אלמא דד"ת אין אסור בשביתת בהמתו ומחמר עכ"ל הרי דס"ל דאין חילוק בין שביתת בהמתו למחמר. אף דבאמת אין ראיה כ"כ דבאמת הב"ח ס"ל דהוצאת משא היה מקום לאוסרה משום שביתת בהמתו א"כ אין בין מחמר לשביתת בהמתו משא"כ היכא שמותר כגון בחצר אפשר דשפיר יש לחלק לכן נראה להגיה והב"ח לא נחית לחלק בזה ר"ל מדמייתי ראיה דהך דאין מוציאין כו' לאיסור מחמר אלמא דלא ס"ל לחלק בין הוצאה שהוא המלאכה המותרת לאדם לשאר מלאכות כו' וכ"כ המג"א בסי' תצ"ה ס"ק ה' שאין לפוטרו משום שאדם עצמו מותר להוציא כו' ובחידושי הארכתי שבלא"ה אין ראיה מהרמב"ם וסמ"ג.
ומ"ש המג"א וז"ל ומ"ש הירושלמי אין רוכבין משום שביתת בהמתו הא חי נושא עצמו כו'. ולכאורה לפי מ"ש דלא שייך שביתה בהוצאה כלל דאדם נמי מותר א"כ בלא הך דחי נושא א"ע הו"ל לאקשויי דהא אף אם הרוכב כמשא נמי שרי ביו"ט ודוחק לומר דעדיפא מינה נקט דאף בשבת ליכא איסורא דחי נושא א"ע כקושית הב"י בסימן ש"ה דזה דוחק וכן שמעתי מקשין בשם הרב המובהק מוהר' נפתלי ב"ר לוי זצ"ל ועוד האיך מקושר קושיא זו לדחות הראיה מ"ש לעיל ולענ"ד כוונת המג"א משום די"ל בכוונת הב"י דלכאורה שפיר הביא הב"י ראיה מש"ל דאין מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט וליכא לדחוי' דהתם בהוצאה מיירי והוצאה אף לאדם הותרת כו' דבאמת ז"א שהרי הב"י הוקשה על ירושלמי (לדברי ב"י באמת קאי דברי הירושלמי על שבת) דהא חי נושא א"ע והוצרך לתרץ אע"ג דאין מצווה על רכיבתו ע"ג בהמה מ"מ כיון שהבהמה מצטערת ברכיבתו עליו הוא עובר על שביתת בהמתו ע"ש בב"י. ולפי"ז אם נימא דגם ביו"ט שייך עשה דשביתת בהמתו א"כ מה בכך שהוצא' מותרת בי"ט מ"מ אסור לרכוב עליו ולהוציא משאות כיון שיש לה צער ברכיבה והוצאת משאוי בכלל שביתת בהמתו היא אלא ע"כ דהש"ל ס"ל דביו"ט לא שייך עשה דשביתת בהמתו כלל והך דהירושלמי לענין שבת מתניא וכן כ' המג"א דקושות ב"י על הירושלמי דחי נושא א"ע לא ק"מ והמשך דברי המג"א כך הם דהיש"ש מיית' ראיה מפשטות דברי הירושלמי נראה דגבי יו"ט מתניא וע"ז כ' המג"א ועיין ב"י סימן ש"ה ר"ל דשם הביא הב"י דברי הירושלמי לענין שבת לפי שהוא הוכיח מ"ש לעיל דאין שביתת בהמה ביו"ט ולכך מוקי לענין שבת ולכך כתב המג"א דמדברי ש"ל אין ראיה דהתם לענין הוצאה מיירי ולעולם בשאר הוצאת שייך עשה דשביתת בהמה ביו"ט והא דירושלמי אין הטעם משום דמצער' ברכיבתו רק הטעם משום תחומין:
ומ"ש המג"א דס"ל תחומין דאורייתא ר"ל דבש"ס דילן בביצה קאמר ג"כ טעמא משום שמא יצא חוץ לתחום ופריך עלה ש"מ תחומין דאורייתא ומשני שמא יחתוך זמורה ולכך קאמר המג"א דהירושלמי דס"ל דגזרינן שמא יצא חוץ לתחום כו' באמת ס"ל כקושית המקשה דתחומין דאורייתא והש"ע ס"ל כש"ס דילן דתחומין דרבנן והתם במוסר' לרועה שכתב אפי' ישראל רועה א"צ למחות בידו כשמוסר לו קודם החג ע"ש היינו כשרואה שרוכב ומוציא משא דזהו שרי ביום טוב אבל מכל מקום בשאינו רואה א"צ לחוש שמא יוציאה העכו"ם חוץ לחתום שקנתה שביתה וכ"מ מהר"מ אלשקר בשו"ת סימן מ"א דאע"ג דקיי"ל הבהמה וכלים כרגלי הבעלים מ"מ כיון דתחומין דרבנן אין לחוש לזה אא"כ נתכה לו בשבת עצמה דאלא מעתה גבי כליו וחפצים נמי הוי אסור לשלוח ביד עכו"ם ממקום למקום דהכלים נמי כרגלי הבעלים הם ולא חזינן מאן דחש להא מלתא כלל ונוהגים לשלוח ע"י ואפי' בע"ש ואין מפקפק עכ"ל ורמז המ"א דבריו בקצרה בריש סימן רמ"ז ע"ש. (ובאמת לענ"ד דברי המ"א בזה תמוהים דאפילו מאן דסבר דאורייתא מ"מ הבהמה והכלים שהם כרגלי הבעלים ואסור להוציא חוץ לחתומין אין זה רק מדרבנן דאל יצא איש ממקומו כו' ועיין במ"א סימן ת"ד ס"ק א' שמביא שם דעת הרלב"ח דאינו רק מדרבנן וכתב בשם כנה"ג דבתשובה מהר"מ אלשקר נראה שחולק וכוונתו לתשו' הר"ש) ולכן שפיר התיר בש"ל משא"כ הירושלמי ס"ל דיש איסור לישראל לרכוב משום שביתת בהמתו דהיינו שמא יצא חוץ לחתום ותתומין דאורייתא וקשה להמג"א למה הוצרך לומר משום שביתת הבהמה ר"ל שיש לחוש מחמת הרוכב גופיה שיצא חוץ לתחום ולכן כתב המג"א שאדם עצמו אינו עושה איסור שרוכב על הבהמה כמ"ש הרא"ש כו' וע"ז כתב ועיין לקמן סימן ש"ה ר"ל דשם ס"ק יוד הביא בשם רלב"ח דאף הרא"ש מודה ביוצא חוץ לתחום דאסור וראיה מספינה ובסימן ס"ה שם הראה מקום לסימן רס"ו דשם ס"ק ז' כתב המג"א דברוכב ודאי איכא איסור תחומין דרכוב כמהלך דמי ע"ש ולפ"ז א"א לפרש לשון הירושלמי דמשום תחומין נגעו בה דא"כ למה הוצרך לומר משום שביתת בהמתו דהא בלאו הכי איכא איסורא לאדם הרוכב וא"כ ע"כ לומר כמ"ש הב"י דכיון דאיכא צער ברכיב' יש בזה משום שביתת בהמתו וא"כ הש"ל שהתיר ברכיבה ובהוצאת משא דע"כ ס"ל דאין איסור הוצאת בהמה בי"ט והך דירושלמי גבי שבת מתניא לזה חזר הרמ"א וכ' דאין ראיה כלל מהירוש' לא לאיסור ולא להיתר דבאמת ז"ל הירוש' היה רוכב ע"ג בהמה אומרים לו רד כו' שניא הוא שהוא מצוה על שביתת בהמתו כמוהו כו' ופי' המג"א דהתם לא מיירי מאיסור רכיבה כלל דרכיבה טעמא אחרינא הוא מטעם המבו' בש"ס דילן שמא יחתוך זמורה או משום שמא יצא חוץ לתחום דתחומין דאוריי' והירוש' לענין שמתירין לו לירד מן הבהמ' אע"ג דע"י ירידתו הוא משתמש בבעלי חיים שהוא נמשך על הבהמ' ובכהאי גוונא בעל' באילן אסו' לירד עד שתחשך דמבואר בסי' של"ו משו' דבירידתו משתמש באילן מ"מ בבהמ' שרי' ליה לירד שאם יצטרך לישב עליו כל היו' יהיו צער בע"ח והתור' אמר' למען ינוח כו' עביד לה נייח זהו טעם הרמב"ם שהביאו בש"ע סי' ש"ה דאף אם עלה במזיד ירד ע"ש: ולדעת המג"א למד כן מדברי הירוש' וא"כ כיון דהירוש' לא מיירי באיסור שביתת בהמתו ממלאכה א"כ שפיר יש לדחות הראיה מש"ל די"ל דדוק' בהוצא' מות' ולא בשאר מלאכות וע"ז כ' המג"א ועיין בסימן תצ"ה שבשביתת בהמה וכו' ודעת הרב ב"י לאסור לכן יש להחמיר ר"ל דהא מהש"ל נדחת הראיה וגם הב"י דעתו לאסור לכן יש להחמיר:
ס"ק י"ג מותר (ר"ל חביב) אבל לא הותנו מתחלה אף שאין כאן משום שביתת בהמתו לפי שהעכו"ם יש לו חלק ועושה מלאכה בע"כ של ישראל מכל מקום אם אינו אומ' טול אתה בשבת כו' אסור שהרי מ"מ הוא נוטל יום א' כו' כצ"ל: