מ"א ס"ק ז' אבל בקידוש קטן וגדול שוה כו' נראה מדברי מ"א דהע"ש היה סובר דקטנים עדיפי שיכול לקדש להם אף שהם יודעים לקדש. ולכן כתב הוא ז"ל דדוקא לענין המוציא קטנים עדיפי שיכול לברך להם כשאינם יודעים אע"ג דבגדול לא מהני מה שאינו יודע כיון דברכת הנהנין הוא אבל קידוש דחובה הוא שניהם שוין לאסור ביודעין ולהתיר בלא יודעין. ולפענ"ד גם דעת הע"ש הוא להתיר בלא יודעים דוקא רק דלא תימא דקטן לאו בר חיובא הוא כלל בקידוש ואפילו מצות חינוך אין בזה דלא מחייבי בשמירת שבת ע"ז אמר שהרי חייב לחנכם במצות קידוש. אפשר דנלמד מדכתיב זכור שמור וקטנים איתנייהו בשימור שחייב אביו להפרישו מחילול שבת ועיין בהגהות לבוש עכ"ל. ועיין לקמן במג"א סי' שמ"ג שכתב דהא פשיטא שמחויב לחנכם במצות עשה כגון לעשות להם קידוש ע"ש: ונראה שגם הע"ש מודה בזה כמ"ש בתחלה שם ומ"ש ואפשר דנלמד מדכתיב כו' היינו משום דאכתי מספקא דלמא אין לו לחנכם בקידוש רק היכא שמחויב לעצמו אבל היכא שיצא כבר בשביל חינוך הקטנים א"צ לקדש להם כיון דאין חוב עליהם אין לו' ברכות בחנם ואע"ג דלעיל ס"ס קס"ז לענין ברכת המוציא שריה ליה לברך להם אע"פ שאין אוכל עמהם. שאני התם דאסור לענות את הקטנים כמ"ש המג"א סי' רס"ט והוא צריך ליתן להם בעת שהם רעבים גם צמאים ואז אין לו ליתן בלא ברכת המוציא אלא יברך להם כדי לחנכם ואע"פ שהוא אינו אוכל בעת ההיא. משא"כ לענין קידוש דמבואר לעיל סי' רס"ט דמותר לקטנים לאכול קודם אין כאן רק מצות חינוך לקידוש בלבד יכול לעשות חנוך זה בשעת שצריך לצאת אבל לא שיעשה ברכה וקידוש בשבילם לבד ולכן כתב דאפשר דנלמד מדכתיב זכור ושמור כו' ועיין לקמן סימן רצ"ו בש"ע סעיף ה' דמשמע דבקטנים אפילו יודעים ועיין בט"ז ומ"א שם: