בט"זריש סימן קודם גאולה. ולפענ"ד נראה דנבואה זו דזכריה נאמר אחר שנבנה בית שני ושאלו האבכה בחודש החמישי כו' ואם כן לא היה לו לומר יהיו שהוא לשון עתיד אלא היה לו לומר כו' המה לששון ולשמחה או שאר לשון המורה לשון הווה ומדנקט לשון עתיד דרשינן שהתנבא על אחר חורבן בית וכוונתו שתיבת יהיו נדרש לפניו ולאחריו וס"ל וצום הרביעי כו' יהיו ר"ל שיהיו צום והיינו בזמן שאין מקדש ונדרש גם לאחריו וצום הרביעי יהיו לששון כו' והיינו בזמן שהמקדש קיים:

שםוכן בפיוט תהפוך לרווחה צום החמישי לששון ולשמחה צום הרביעי וצום העשירי ומדקאמר קרא כו':

**(במג"א ס"ק ו)**א"א וידוי במנחה כו'. לשון אבודרהם ואם חל י' טבת ביום ו' מתפללים שחרית כשאר הצומות וכן במנחה אבל אין אומרים וודוי ונפילת אפים לפי שהוא ע"ש עכ"ל משמע מזה דאומר הש"ץ ענינו בין גואל לרופא וכן משמע בסי' ת"ע במג"א דע"כ לא פליג אכנה"ג אלא משום דעכ"פ אין ת"צ וגדולה מזה דעת השכנה"ג סימן ר"ח דאם יש י' המתענין ת"ח בשבת אומרים ענינו ואף דבעה"ת הביאו המג"א שם כ' דלא נכון לעשות כן היינו משום דאין ת"צ וגם שהוא ביום השבת עצמו משא"כ כאן וצ"ל דאע"ג דמסיים העונה בעת צרה ושבת לאו זמן צרה כדאיתא בסימן קי"א ולפ"ז יש קצת לחלק בין ההית דסי' קי"א ובין ההוא דסימן ת"ע דמשמע דבע"פ שפיר היה אומרים אי הוי ת"צ משום דבי"ט שפיר שייך הסיום העונה בעת צרה כדאיתא במג"א שם בשם הד"מ לפי שביום אחר הוא יום צרה או כ"ש בהג"ה שם לפי שהם ימי דין ע"ש מ"מ מאבודרהם משמע שפיר דאומרים ענינו אף בע"ש משום דשפיר אמרינן העונה בעת צרה על יום זה שהוא ת"צ ועדיין לא נכנס שבת ומ"ש המג"א ראי' לענין קריאה במנחה מהמשנה פ"ד דתענית עיין בשבולי הלקט כ' ראיה זו בשם מ"ו אביגדור וכת' שהיא ראיה נכונה: