**בט"ז ס"ק ב')**וזה מוכח כו' נ"ל שיש כאן חיסו' לשון וכוונתו דשם אמרינן דאזדא ר"י לטעמיה ואמר הלכה כר"א משום ר"י דס"ל כיון שכיון לבו בפסוק ראשון שוב א"צ ואי ס"ד דגם במהלך ועומד יש קפידא דמחזי דעביד כב"ש א"כ איך אמר ר"י דכל הפרשה בעמידה וא"ל דר"י ס"ל ר"ל דס"ל כמד"א דעביד כב"ש עשוי. ז"א דהא גם בפרשת והיה א"ש ס"ל לב"ש בבוקר יעמדו. א"כ אם כדי לצאת ידי ב"ש גם והיה אם שמוע צריך לקרות בעמידה וז"א דר"י לא ס"ל רק בפרשה ראשונה ומשום כוונ' כדקאמ' ואזדא לטעמיה וכו' ועוד דמשמע מר"י דאף בערב הדין כן וב"ש ס"ל דדוקא בבוקר יעמדו. אלא ע"כ דאין קפידא אלא ביושב ועומד וכו' וכוונתו במלות קצרות הרחבתי ביאורם קצת:

**(במג"א ס"ק א')**נראה שר"ל דלכאורה מרמ"א משמע שהטירחא הוא מחמת שכב' שוכב. לזה אמר דבתר"י מבוא' דהטירחא הוא הלבישה. ומ"ש וכן משמע בגמ' פרקדן כו'. ר"ל דבהש"ס שם קאמ' דמיקרי ק"ש כי מצלי אסו' ר"ל שהוא מוטה על צדו וע"ז הוקשו תר"י מהא דזה מחזי' פניו וקורא ותירצו דהתם איכא טירחא ללבוש בגדיו וס"ל להמג"א דוקא טרחא דלבישה אבל טרחא דעמידה לחוד לא דהא הא דפרקדן משמע שכב' שוכב פרקדן דהיינו שהוא מוטל על צדו ואפ"ה אסו' אבל הב"י ס"ל בשיטת הרמב"ם דיש חילוק בין שוכב על צדו ממש דשרי וזה האי דמחזי' פניו וקורא ודאמרינן מיקרי כי מצלי אסו' היינו ששוכב על גבו ומוטה מעט על צדו ולדידיה אין חילוק בין פשט בגדיו או לא: