הרי ו' עמודים כצ"ל וכל הנבראים מיוסדים על אדני פז שהם ג' דברים חכמה ודעת ותבונה כדמפרש כנ"ל להגיה מלומר פי' מ"כ שהוא דחוק מאד:

ובלבד בתוהה על הראשונות. ולא יהיה כטובל ואוחז שרץ בידו:

בזמן שהן קציעות. פי' מן מקום גידולם ואז הם משובחים וריחם נודף כן הרשע בזמן שיתחרט ויעזוב דרכו:

וחוזר ובורר שמא ימצא עוד. ופי' אבל הבורר הרע לא חש אם ימצא עוד רעים וכן כאן הקב"ה בורר עוד בין האומות מי שיתגייר וק"ל:

עתידין להתלות בקדקד ראשיהם. פי' יפ"ת לפי שהזרע בא ממוח שבקדקדם לכך נתלי' בקדקדו מדה כנגד מדה א"נ י"ל דנקט לשון קרא קח את ראשי העם והוקע אותם לנגד השמש שיהיה בגלוי:

כמ"ד רזי לי רזי לי ומלת בוגדים קדרש לשון רבים שני בגידות לז"א הפסוק רזי לי רזי לי כפל:

ויספתי עליכם מכה ומניין שעל עובדי עבודת כוכבים הכתוב מדבר שכן כתיב והשמדתי את במותיכם וגו' למי אוי ולמי אבוי וגו'. נ"ל המשך המדרש מן ד"א ובוגדים באדם וגו' אלו קללות שבת"כ שהם פורעניות אחר פורעניות וכתב בהן ויספתי וכו' יתיישב ע"י שכתב ר"ש אלגזי על פסוק (טוב גערה אחת בחכם) מהכות כסיל מאה פירשו כסיל הוא קאי על א"ה לפי שמצינו מספר הקללות הם צ"ח לפי שהוא כנגד מספר מ' שהוא מלקות של ב"ד שלמטה וכנגד ששים כנגד מלקות שלמעלה ס"ה מאה רק של ישראל נפחת בכל מספר א' כמו במלקות שהוא רק ל"ט ובמלקות שלמעלה הוא ג"כ רק נ"ט והוא צ"ח משא"כ בא"ה אינו פוחת כלל והוא מספר מאה ולזה כוון המדרש שאמר אחר קלנות ת"כ פי' שהם צ"ח כתיב בהן ויספתי עליכם מכה ע"כ על עובדי עבודת כוכבים קאי שכן כתיב והשמדתי וגו' למי אוי ולמי אבוי פי' אותן ב' קללות לתשלום מאה זה נתוסף להם מה שפחתתי לכם מן המאה אבל להם הוא נוסף והוא מאה בשלימות ועליהם קאמר הפסוק ויספתי עליכם שכתוב אחרי צ"ח קללות וע"כ א"א שיהיה קאי על ישראל לפי שלהם א"א להוסיף שני המלקות שהוא רק צ"ח משא"כ לא"ה ודוק ולזה מסיים כמו שעשה למצרים כמו שכתבתי למעלה הטעם שס"ל לר"א שכל מכה הית' של ארבע מכות ס"ה ארבעים לפי שמלקות של א"ה הוא מ' בשלימות ודו"ק:

זה אב אוי. פי' הירך הוא אב של אוי שנלקה ראשון לפי שחטא ראשון וצ"ל לפי שהירך עושה העבירה תחלה כנ"ל:

למי פצעים חנם וגו' על עסקיה נפצעת חנם. שמעתי לפי שקאמר מתחלה למי אוי ולמי אבוי היה לו לומר פצעים סתם אלא שקאי על הבגדים שהם פצעי חנה שאין שייך לומר בבגדים אוי ואבוי ופי' דחוק הוא ולי נראה דה"פ לפי שאמרי ישראל זכרנו את הדגה אשר אכלנו חנם בלא מצו' ונתאוו ואמרו מי יאכילנו בשר להתיר להם עריות וע"ז אמרו זכרנו הדגה אמר אכלנו חנם בלא מצות פי' שבמצרים היה מותר להם עריות ונרמז בלשון חנם עריות לזה אמר על עסקי פצעי חנם פי' שמרומז בו זנות כדאית' גבי סוטה ופרע את ראשה ואוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו ודוק:

שלישי של עולם צריך להיות. פי' שלנח היו רק ג' בנים ולא היה בעולם יותר מהם א"כ היה חם שלישי של עולה וק"ל:

קלוריא וכן זרבוביות. כל זה מיני כוסות הם המיוחדין ליין ומדנקט מזרק לשון רבים לפי שהיו שותים בכוסות קטנים והיו שותים הרבה פעמים:

ר"ח אומר מפתגיתא. שם מקום הוא שמשם הוא יין הטוב וכן מפלוגתא וכן הוא בירושלמי:

פתח פיך. שפט צדק שלא תעשה שתלמדם טענות. פי' ע"ד שאחז"ל הזהר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר וק"ל:

ועל אזהרות הכתובות בתורה כו'. פי' הגם שנדרש מלת ברי לשון בר מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו וקאי על מצות של לא תתן לבנו וק"ל:

מש"ה אמר לא תתחתן בם. גירסא מוטעת היא וכך היא הגירסא בירוש' פ"ב דסנהדרין וה"ג כתיב והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבי יהושע אומר על שם לא תתחתן בם רשב"י אומר לאהבה ממש לזנות רבי יוסי אומר למשכן ולקרבן תחת כנפי השכינה פי' ר"י אומר ע"ש לא תתחתן. פי' שנשאן בעבירה לשם חתנות ורשב"י ס"ל שלא היה בהם חתנות רק לשם זנות ור' יוסי ס"ל למשכן לד"ת ולקרבן וכו' וכוונתו היה לש"ש ואיסור לא תתחתן הוא דוקא בגיותן משא"כ בגיורתן אין כאן עבירה כלל ובעל מ"כ טעה מאד כאן ולא ראה את הירושלמי הלז וכתב מה שכתב ושגה מאד ושגיאות מי יבין:

ולא היה מנוח עקר. דברי המדרש זה פי' שבאמת לא היה מנוח עקר כדבסמוך:

שאין השער מתירא אלא מן התער. לפי שהתער משחית השער לגמרי משא"כ במספרים:

שלא רצתה לגלות לו קלקולה. שהחסרון והמניעה הוא ממנה לפי שהיתה מריבה עמו כדלעיל:

שלא לפסול דבריו הראשונים. פי' אם היה בא אל מנוח היה מן ההכרח לשנות ולומר לו שהחסרון הוא ממנו מפני דרכי השלום כמו שמצינו גבי שרה כמו שאית' לעיל ובראשונה היה אמר לה שהחסרון הוא ממנה ונמצא היה פוסל דבריו הראשונים וק"ל:

מלמד שהצדיקים מבררים את דבריהם. פי' שעושין דבריהם במתון:

ופחז יצרי עלי. פי' רש"י נתגבר ור"ן פירש מיהר עלי לשון פחז כמים:

ולגלחך לשמים. פי' הרא"ש שאקבל עלי נזירות ותהיה תגלחת אחר כך לש"ש:

ואם תאמר מפני שנזיר חוטא. פי' על שציער עצמו מן היין וכי לא אכל חטאת חלב וחטאת דם ע"כ לשון המדרש הגירסא זו משבשתא הוא דא"כ מאי מקשה מחטאת חלב וחטאת דם דילמא שאני התם שהם באו על שוגג וכאן הוא מזיד אלא ה"ג על שטימא עצמו וזה הוא פעמים באונס או בשוגג ואפ"ה לא אכל וס"ד שטעמו היה משום גנאי לאכול דבר שבא על החטא אף שבא רק על שוגג ומקשה על זה מחטאת חלב וכו' והא דלא קאמר שהטעם שלא אכל משום שציער ואז לא יהיה קשה כלום מחטאת חלב ודם וי"ל לפי שקשה לו דאי מטעם זה מ"ש אשם נזיר מכל הקרבנות של נזיר ועוד אפילו דנזיר טהור נמי ודו"ק:

מתוך אקפדה. פי' מתוך הכעס וא"ת מ"ש אשם מכל הקרבנות של נזיר טמא דמייתי אחר שמונה נזירות טהרה ולא ליכול דכיון דנתחרט בטומאה הוה ליה כאלו נעקר נדרו ואף קרבנות דסוף נזירות הוא כחולין שנשחטו בעזרה וי"ל אין ה"נ והא דנקט אשם דפסיקא לי' לפי שאין נזיר טהור מביא אשם וכן משמעות הירושלמי דנדרים פ"ג:

מה עקרב מכה בעוקצה. עיין מ"כ ולא שמעתי ולא ראיתי שישוך העקרב בזנבו ואני אומר דה"פ לפי שדרך המנשכים לנשוך בשיניים והעקרב נושך בעוקץ לשונו והוא כמו סוף פי' בסוף הלשון וק"ל:

כדי שלא יהא יצר הרע קופץ עליו. פי' ע"ד הבא לטהר מסייעין לו פי' הואיל והפריש עצמו מן היין כדי שלא יבא לידי זנות א"נ ר"ל לפי דאיתא במשנה ומתקינין לו כהן אחר משום טומאה פי' טומאת קרי ומקשה הר"ן והא לא היו מאכילין אותו שום מאכל המביא לידי קרי וגם מקשה שם גבי הא דאמרינן עשרה נסים היה בב"ה וקחשיב אחד מהם שלא ראה הכה"ג קרי מקשה ג"כ הכי ומשני ע"ד המשל כשני בני אדם מתאבקים יחד הגבור וחלש וכשחלש רואה שהגבור נוצחו הוא מאמץ כחו וזורק את הגבור לארץ ע"ד תוסף רוחם יגועון כמו כן ביצר הרע כשרואה שהאדם מרחיק עצמו כ"כ הוא מתגבר עליו ע"ד תוסף רוחם יגועון וזה הטעם שהאדם קודם פרידתו הוא מתגבר כחו ומדבר דברים חזקים בכל כחו וכמו כן הכא הואיל והרחיק עצמו מן הזנות ע"י נזירות היין ויש לחוש שיתגבר עליו יצרו ע"כ ציוה הקב"ה שיגדל שערו ודו"ק:

אמר הקב"ה הרי הוא חשוב לפני ככה"ג. פי' ע"ד דאית' בספרי וישלח את נערי בני ישראל שכל מי שאוכל בטהרה ונזהר מטומאת קרי ראוי להקריב קרבן על המזבח ככה"ג ונזיר זה נזהר מטומאת קרי לפי שנזהר מכל דבר המרגיל את האדם לידי זנות ואוכל מאכליו בטהרה ע"כ ראויה ליה מעלת כה"ג וק"ל:

דכתיב כל ימי נזרו וגו' על נפש מת לא יבוא וזה הפסוק כתיב לאחר מלאת ומקיש וכו':

דחזקה בעלמא הוא. מקשה בלב אהרן אדרבה הואיל וספק הוא ליטמא עצמו ממ"נ דאם אינו אביו א"כ אין הוא כהן ומשני כגון שהיה חבורה של כהנים עומדים ופירש אחד מהם ובעל וא"כ מ"מ כהן הוא הולד אבל אם הוא אביו אכתי ספק הוא עכ"ל ובזה ישבתי הגמ' ביבמות יכול שא"ל אביו הטמא יכול ישמע לו וקשה לי מ"ט אייתי הגמ' דוקא עבירה זו ונ"ל דה"פ דבוודאי כשאביו אומר לבנו שיעבור על אחת מן כל שאר עבירות שבתורה אין ה"א בעולם שישמע לו מחמת סברא זו שאביו הוא ספק משא"כ כשאומר לו אביו שיטמא לטומאת מת הואיל והוא ממ"נ כקושית לב אהרן הנ"ל שאם אינו אביו אינו כהן ואינו מוזהר על טומאת המת ודוק כי הוא קרוב לאמת:

ר"א אומר מאשר חטא על נפשו שציער עצמו מן היין. והא דקאמר לעיל שנקרא קדוש על שציער עצמו מן היין כבר הרגישו התוס' בקושי' זו בגמ' דתענית ומתרצים שהוא דומיא דהמתענה בשבת שצריך ליתב תענית לתעניתו א"כ אע"פ שצריך להתענות עליו ש"מ שהוא קצת עבירה מ"מ המצוה גדול מן העבירה כך כאן בנזיר זה המצוה גדולה מן עבירה וז"ש ר"א והלא דברים ק"ו וכו' ומה המצער עצמו מן היין כך פי' אף שהוא הרחקה גדולה מן הזנות מ"מ יש קצת חטא על שציער עצמו המצער נפשו על כל דבר וכו' פי' מן דבר שאין בו משום הרחקת עבירה עאכ"ו ודוק:

כיוצא בו אתה אומר ויקבור אותו בגיא וכו'. פי' שמביא ראיה משם ששם ע"כ פירושו אותו שקבר את עצמו הואיל וקברו היה נברא מששת ימי בראשית והיה מוכן לקבורת משה ואיך אומר ויקבור אותו אלא ע"כ פירושו שהוא קבר את עצמו פי' כדאיתא שנכנס לשם בחיים ושם מת וא"כ שייך לשון ויקבור על שנכנס לשם: