ר"ס אומר עמו חכמה וגבורה וגו'. פסוק הוא באיוב ומדבר באדה"ר דלעיל מיניה כתיב בישישים חכמה ואורך ימים תבונה ודרשו חז"ל על אדה"ר ולזה דרשו הפסוק זה שלאחריו גם כן על אדם הראשון שהיה גבור ומה היה גבורתו שהיה פוסק ד' נהרות פי' שהיה שואב ד' נהרות בפעם א' להשקות את הגן:

זהב ודאי. פירש כמשמעו ולא לשום דרש משא"כ וזהב הארץ ההיא טוב לדרשה אתיא כמו שאמר ר"י.

טבא בלוויתי. פי' שטוב היא מפני אחריות הדרך ומשא הדרך כנ"ל ודלא כפי' מ"כ:

ה"ג יגיד עליו ריעו דכתיב ואבן השוהם מה זה אבן טובה ולא גרסינן ועינו כעין הבדולח כי מאי אולמא הא מהא אבל אנו אין לנו לקיים אלא גירסת הספר ונ"ל דה"פ דבודאי יגיד עליו ריעו רק דילמא אדרבה כיון דכתיב אבן גבי שוהם ובזה לא כתיב אבן ש"מ שלאו אבן טוב הוא ע"כ הוכרח להביא הפסוק ועינו כעין הבדולח ושם אין לו ריע והכתוב לא בא לסתום אלא לפרש והיאך ידעינן פי' אלא ודאי שאין לבדולח שם לווי כמו שאר אבנים טובים שנקראים אבן השוהם ומש"ה אין כאן דקדוק למה כתיב גבי שוהם אבן וגבי בדולח לא כתיב אבן כי אין שייך גבי בדולח אבן ונמצא הוא כך שאפילו גבי אבן טוב הנקרא בדולח אין לקרותו אבן הבדולח מסתברא מה שאמר אשר שם הבדולח הוא אבן טוב מדכתיב גבי אבן השוהם ודבר הלמד מענינו היא שנתן הכתוב סי' ששם גדילים אבנים טובות דאילו הוא של פטמים ואינו אבן טוב למה הוצרך הכתוב ליתן שני סימנים או למה כתוב הגרוע קודם. אך נשאר לנו ליישב שמא בדולח האמור גבי מן הוא של פטמים אך מכיון דכאן מוכח שהוא אבן טוב הרי זה בא ללמד ונמצא למד במה מצינו ודוק:

והכתיב אני הייתי כו' נ"ל דה"פ מה שאמר והלא בברייתו של עולם אין זה לשון קושיא אלא שהתרצן מביא ראיה לדבריו וה"ק והא כתיב ואני הייתי על יד הנהר הגדול חדקל וקשה לתרוייהו. ומשני מה שקרא אותו לחדקל גדול לא היה מטעם גדולתו אלא לפי שראה שני חלומות אחד בח"ל והוא אובל ואחד בא"י והוא חדקל וקרא לחדקל גדול ע"ש א"י ולא שהוא גדול ממש והדר מפרש והולך דאי לא תימא הכי אלא שהוא גדול ממש והלא בברייתו של עולם לא קרא אותו גדול אלא עכשיו אחר הבריאה עלה והקיף את א"י ומלת עלה דייקא פירש לאחר הבריאה נעקר ממקומו והקיף את א"י ולכן קרא אותו עכשיו גדול מפני חשיבות א"י אבל לעולם פרת או אובל גדולים למר כדאי' ליה ולמר בדאי' ליה כנ"ל לפע"ד:

א"ל אעברת נהרא בנה. פי' שמביא ראיה שעד חדקל ממש הוא ח"ל ומביא ראיה שאובל ח"ל ואפשר שבקיאים היו שהיה אובל מצד זה של חדקל שהוא ח"ל וזה ראיה למה שכתבתי לעיל כנ"ל:

פרת שמפרש והולך עד שכלה במגריפה. כלומר שממקום שמתחיל הוא קטן עד שסותמין אותו במגריפה אחת ומשם ואילך פרה ורבה ולז"א כבר שמימיו כלים פי' שמים העצמים כלין לפי שבעצמו הוא קטן מתחלתו עד שסותמים אותו במגריפה אחת רק מה שהוא גדול הם מים אחרים והא שפרה ורבה עד שעוברים אותו בספינה. פרת שפירותיו גסים וזה ג"כ קאי על מה שאמר שמימיו פרים ורבים פי' שהמים שלה פרים ורבים הפירות. אבל הטעם ג' של פרת נכלל בטעם ראשון של כבר שפרר ורבה עד שעוברים אותו בהפינות משמע שתחלתו הוא קטן ולכן מביא לפרת ג' טעמים ולכבר רק ב' טעמים כי השלישי נכלל בו כנ"ל:

זו מדי שהיה המן שף. כאן חסר וצ"ל עטיו כנחש וגבי נחש נופל יפה לשון עטיו כמו שאחז"ל כמה פעמים בעטיו של נחש כלומר עצת של נחש פי' שנתן עצה כנחש דכתיב אם על המלך טוב וגו':

בשלשה דברים קדמה כו'. קדמת אשור קדריש:

משתשחט וכו'. ואף שלא נצטווה אדה"ר על שחיטה לפי שנאסר לו בשר תאוה רק מבשר קדשים ובקדשים כ"ע מודים שהיה צריך שחיטה וכוונת המדרש במה שהזכיר שחיטה להורות שנאסר לאדם בשר תאוה ודו"ק: