ברכת ה' היא תעשיר וגו'. עיין בפי' מ"כ שדחק בפירוש מדרש זה שקשה לו היאך מרומז בכאן ברכת יעקב ונ"ל לפי דאי' בירושלמי פ' היה קורא וז"ל ברכת ה' היא תעשיר זה השבת שנאמר ויברך אלהים את יום השביעי ולא יוסיף עצב עמה זה האבל ופירושו שאין אבילות פרהסיא נוהג בשבת וביעקב היה הברכה של ברכת אבלים ומש"ה מביא פסוק זה ברכת ה' תעשיר על יעקב וממילא סיפא דקרא אץ להעשיר קאי אעשו ודו"ק:

להרבות עושר שאין לו נקוי עולמית. פי' דאמרינן לעיל סוף פ' תולדות כשלקח אותן נשים אלו הי' מגרש הראשונים יפה היה עושה אלא הוסיף ע"ז על בית מלא גלולים לז"א שנתחתן בהם להרבות עושר שאין לו נקיון כי א"א לנקות ע"ז אלא בשריפה דוקא וכן הוא לשון הגמ' ע"ז אין לו ביטול עולמית אלא בשריפה וק"ל: לחייב על כל שבט ושבט. דברי ר"י ור"ש הוא בפסחים בירושלמי פ"ח אם כל שבט ושבט חייב פר לבדו או שכולם מתכפרים בפר אחד ע"ש:

ויהי כברת הארץ אמר ר"א וכו'. פלוגתא ר"א ורבנן שר"א סבר שהיה באמצע הקיץ ורבנן סברי שהיה בין ר"ה לעצרת:

וכלתו אשת פנחס וגו'. פי' לפי שכתוב בתריה הרה ללת הוא לשון קללה שהקשה ללדת:

ומרדף רקים ישבע ריש כצ"ל והוא סיפא דקרא של עובד אדמתו ריש הוא עניות:

שנקראו ישראל ע"ש רחל שנאמר הבן יקיר לי אפרים וגו'. הציבו לי ציונים והוציאו זה מדכתיב היא קבורת רחל עד היום הזה דייק שלא היה ציון ממש אלא שם ישראל הוא ציון וק"ל:

אפילו בשעת הקלקלה וכו'. דכתיב ויהי בשכון וגו' וילך ראובן וישכב וגו' והיה קלקלה מ"מ סמוך לי' בכור יעקב ראובן:

והולידה ענה ונעשה ענה בן צבעון ובן שעיר כו'. אלא שבא צבעון על אמו והולידה ענה ונעשה ענה בן צבעון ובן שעיר כי העולם סברו שהוא בן שעיר והקשה הרא"ם ודילמא שעיר בא על כלתו אשת צבעון והולידה ענה ונמצא ג"כ שהוא בן צבעון ובן שעיר ותירץ לפי שבלאו זה צריך אתה לומר שקלקל צבעון ובא על כלתו אשת ענה והוליד את אהליבמה כמו שפי' רש"י בחומש בד"ה בת ענה בת צבעון ע"ש ותולין הקלקלה במקולקל משנאמר שחטאו שניהם צבעון ושעיר ולא מצינו שחטא שעיר בשום מקום עכ"ל: