תשתפכנה אבני קדש. כי הת"ח נקראים אבנים וכמו שדרשו רז"ל בתענית ארץ אשר אבניה ברזל על ת"ח ובראש כל חוצות המה השוקים אשר שמה יעשו סחורה:

מדבר ביאשיה. כשנהרג ויקונן עליו ירמיה כדכתיב בד"ה ונכתבה קינתו בכאן משום דקשה סילוקן של צדיקים מחורבן ביהמ"ק כדלעיל בפסוק ותרד פלאים:

ארנטס של זהב. נראה דהיינו ארגנטין בסוף פיאה שבירושלמי ופי' בערוך כלי חשוב שמשתמשת בו בת המלך:

שהיה ירמיה נוטלן וקוברן. אף כי ירמיה היה כהן ורביעית דם מהמת מטמא. אין אנו צריכים לומר שקבר ע"י שליח. אבל הדם הזה יצא ממנו בעוד שהיה בין החיים והמות והיינו דם תבוסה שאינו מטמא אלא מדרבנן. ואפילו היה דם שאחר מיתה מ"מ אחר שנבלע בקרקע אינו מטמא כדאיתא בפ"ג דאהלות שכל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור. ועמ"ש רש"י באיכה:

לא היה אחד מוליד חסר ובעל מום. ומפרש היקרים השלמים ע"ד יקר רוח איש תבונה דהיינו שלם ברוחו:

עמד על פתחו לבדקו אם הוא ראוי להפדות גם ביותר על כדי דמיו. כי חפץ לפדותו בכל ממון שבעולם כדלקמן:

שמובטח בזה שמורה הוראה בישראל. הנה מה שהכיר בתשובת הנער כח חכמתו הלא זיל קרי בי רב הוא. י"ל כי די היה לו להשיב הלא ה'. ולמה סיים את כל דברי הכתוב כי הוא שאל מי נתן למשסה יעקב והוא יענהו הלא ה' נתן למשסה. אבל הוא ראה בחכמתו כי ריב"ח לא בדרך שאלה אמר רק כמתלונן על גורל ועקב כי נתון הוא למשסה בלא מחמל. ולכן סיים את כל הכתוב כי ה' הוא הצדיק אך אנחנו העוינו והרשענו:

עד שהיה יודע עם מי סועד. ופי' היקרים שמיקרים עצמם ושומרים את כבודם:

הופך יד אונקלי שלו. שלא יחשדנו שגנב ושם בתוך בית אונקלי שלו. ופי' היקרים שהוקירו עצמם שלא יבואו לידי חשד:

אלא ג' פסיעות. שירגיש בהם בעה"ב ואם סעודתו מתוקנת הוא אומר להם שיכנסו:

לטבח. מתקן התבשילים נקרא טבח:

ולמה קורין אותה לבנה. דזכוכית אין לו מראה אלא ספיריי הוא והיכי קרי לה לבנה:

אלין ירודתא. ופירוש הכתוב גם תנין אשר לא ידע רחום על בניו מ"מ אם יצעקו חלצו שד ויניקו את גוריהן ובת עמי גם אם תשמע יללת עולליה לא תשמע להם ותהי לאכזר אף כי צועקים כנגדה כיענים במדבר ובערוך הגירסא משונה קצת ע"ש: אמת המים כו'. ולפ"ז מפרש דבק לשון יונק לא מיונקי שדים אבל נרדף הוא עם עוללים השותים מים ומה שמזכיר אמת המים מן החנויות ע"כ גמרא גמירי להו:

גלוסקין וחמר עתיק. אבל לא סתם מעדנים כמו פטומות ופסיונים אלא דומיא דאיה דגן ויין:

טריפין בקיקלא. מושלכין באשפה וזה הכוונה של חבקו אשפתות וע"ד מליצה אמר הכתוב חבקו:

אלו שהיו שותין את השלג. ועי"ז היו זכים כשלג. וכן שותי החלב צחו כחלב שכפי המאכל והמשתה שיתפרנסו בו האנשים יתיפו כדאיתא בפ' אע"פ הרוצה שתלבין בתו יאכילנה אפרוחים וישקנה חלב סמוך לפרקה ויהיו הממי"ן של משלג ומחלב מ"ם הסבה:

ספיר זה דבר קל הוא. כלומר שמא תחשוב דספיר זה הוא דבר קל בא וראה מ"ש ר' פנחס מעשה באדם אחד כו' וכלשון שאמרו בחזית גבי מעולפת ספירים. והכוונה כי ספירים הוא סנפירינון שקשה מאד ולא סתם ספירים:

כהדא נאגא. פי' חשך והוא מלשון נוגה ע"ד סגי נהור וכדאיתא בריש פסחים דקרי לנילה נגהי ע"ד סגי נהור:

אראה בנחמה. עמ"ש לעיל בעובדא דמרתא בת בייתוס שבפסוק על אנה אני בוכיה:

מריח עוכבנין. זה מין פירות שריחם נודף למרחוק והביאו אותם חוץ לחומה ונכנס ריחם לתוך נפוחי רעב ומתו וז"ש שהם יזובו מדוקרים מתנובות שדי. וזה היה רק בחורבן בית הראשון אבל בבית שני אותן הפירות לא היו עוד. ועשו כן בגדיים וצלויים. ולפ"ז הכתוב הזה מיירי רק מחורבן בית הראשון וז"ש לקיים מה שנאמר שהם יזובו מדוקרים וגו':

לא הניהחו אותי לפשוט ידי. שאע"פ שחטאת ישראל כבדה משל סדום והיו ראויים כי לא תשאר מהם פליטה ולפשוט יד בעולמו אבל כיון שעסקו גם במצות לא הניחו למדת הדין לעשות כן. וכדלעיל בפסוק ויגדל עון בת עמי ומפרש עד כמה עסקו במצות:

ארבע שפיכות לטובה. עמ"ש לעיל בפסוק שפך כאש חמתו:

לא הוה קרא צריך. כלומר לא היה ראוי לומר וכבר העירונו כי בלשון הירושלמי והמדרש יבוא הלשון צריך במקום ראוי. ואע"ג דאמרינן כשם שחייב אדם לברך על הטובה כך חייב לברך על הרעה וילפינן בפ' הרואה מהכתוב חסד ומשפט אשירה אם חסד אשירה אם משפט אשירה. ולכן אמר מזמור גם על הרעה. וי"ל דזה דוקא על רעת עצמו מחוייב לקבל באהבה כי ינקהו בזה מעוונותיו אבל על רעת אחרים אין לומר שירה והלכך כאן דהיתה רעת המון ישראל דכתיב נתנו את נבלת עבדיך וגו' שפכו דמם וגו'. וע"ז אין לזמר ומכ"ש דכתיב באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך ואיך יזמר ע"ז אם לא מהטעם שאמר שגם זה היה לפרעון על חטאתינו להצילנו מהכליון. וכ"ה בשוח"ט על מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו. אמנם בברכות פ"א נותן ע"ז טעם אחר ומדמי לאדם שיצא עליו שט"ח ע"ש י"ל דגמ' לא ניחא להם בהאי תירוצא כיון שבנו יצא לתרבות רעה איך ישמח ויזמר אם לא מטעם המשל שנאמר שם:

אבוב של קנים. כלי זמר המחובר מקנים ונקרא בלשון ישמעאל מישק"ל:

על העצים ועל האבנים. נראה דכוונתו כי רק החומר וזה העצים והאבנים נשחתו אבל קדושת המקום במקומה עומדת וכמו שאמרו במגילה והשימותי את מקדשיכם אע"פ שהן שוממין בקדושתן הן עומדין וגם השכינה לא זזה ממקומה כדאיתא בחזית על הפסוק הנה זה עומד אחר כתלנו:

ארבעה מלכים כו'. משום דק"ל למה אמר הכתוב לא האמינו מלכי ארץ וגו' והלא סנחריב דמה לכבשה וכן נ"נ עלה עליה ואלו לא האמינו איך עלו עליה. ובעי לתרוצי כי בזמן צדקיהו הוא דקאמר כי היו גבורים רבים עושי מלחמה בישראל שבג' שנים ומחצה לא יכול נבוזראדן לכבשה. אבל בימי סנחריב לפי שראה חולשת ישראל דימה לכבשה ועמ"ש ואתנה לך אלפים סוסים אם תוכל לתת לך רוכבים עליהם. ולכן מייתי ד' מלכים להודיענו חולשת חזקיה. וכן נ"נ לא האמין לכבשה כי הוא היה מתיירא ממה שנעשה בסנחריב וחשב כי לבעבור נסותו בא האלהים לאמר לו עלה והחרב וכדלקמן:

מהו למחרתם. מייתי לה הכא משום דבעי למימר שה' האיר לו לכן מביא לראיה כי ארדפה אויבי ואשיגם לאו בכח ידו קאמר אלא שיעזרהו ה' לדבר וכדמפרש. ופירוש הכתוב של מהנשף ועד הערב למחרתם יתפרש לפי הפירוש שתי לילות ויום אחד כאלו כתיב מהנשף ועד הערב ועד למחרתם וכ"כ הרד"ק אבל קשה דבפ"ק דברכות איתא דהאי נשף צפרא הוא דאל"כ לכתוב מהנשף ועד הנשף או מהערב ועד הערב ומה ישיב ריב"ל לקושיא זו:

מי היה מאיר לו הקב"ה כצ"ל וכ"ה בויק"ר. וכן מה שמביא כמה דתנינן על הזיקין ועל הזועות ועל הברקים ליתא בויק"ר ונראה שאין זה מעיקר המדרש אלא הגהה מבחוץ היא:

עמד אסא. פ' שעמד בתפלה וכמ"ש בפ"ק דברכות אל המקום אשר עמד שם אין עמידה אלא תפלם שנאמר ונער יכתבם. רישיה דקרא ושאר עץ יערו מספר יהיו ובמלך אשור מדבר הכתוב:

שנאמר שנים שלשה גרגרים וגו'. ואע"ג דהכתוב הזה בישראל מיירי וכדכתיב לעיל מיניה ודל כבוד יערוב וגו' והיינו כאסוף קציר קמה וגו' ונשאר בו עוללות כנוקף זית שנים שלשה גרגרים. י"ל דמפרש כן את הכתוב כי ישראל יהיה כאסוף קציר קמה כמו שאסף הקוצר וזה סנחריב את הקמה וזרועו שבלים יקצור כי הוא התפאר כל הארץ אני אספתי ויהי כקוצר שבלים בזרועו ולבסוף נשאר בו עוללות כנוקף זית וגו' כשניגף המלאך מחנהו. וכן נוטה פשט הכתוב במה שאמר ביום ההוא יהיו ערי מעוזו כעזובת החורש והאמיר מפני בני ישראל שפי' כעזובת החורש והאמיר הוא מחנה אשור שנשארו מהם רק שנים שלשה גרגרים. וע"ע מ"ש בזה בויק"ר ובפתיחא ב':

היכן הרגו את זכריה. עמ"ש בזה בפתיחתא דר' אבהו ובפסוק בלע אדני. ומה שמסיים כאן על אותה שעה הוא אומר דריש מחטאת שחטאו בזכריה שהיה כהן ונביא היתה נסבה להיות שופכים בקרבה דם צדיקים. וקרי לזכריה נביאיה כהניה בלשון רבים בשביל כבודו:

סומין שבהן אמרו כו'. ופי' כי נעו ושוטטו בחוצות לבקש דם הנביא ודריש נגואלו בדם על דם הנביא. ובלא יוכלו המה החגרים שלא יוכלו לנוע בחוצות היו מבקשים יגעו בלבושיהם שיגוללו לבושיהם בדם הנביא. ונקט עורים וחגרים לרבותא שאף הם בקשו לתת כבוד לדמו ומכ"ש שהפקחים והתמימים הלכו שמה לבכות על הריגתו:

בקלורית אדומה. פי' בערוך כחול אדומה ודומה לאחד ממיני דם ומסיק הדמע. וע"ע מ"ש בענין זה בויק"ר פ' ט"ז:

לא גלו ישראל עד שנאצו כי'. ודרש נצו כמו נאצו בחסרון א'. והשני דריש מלשון מצה ומדון וכמו וכי ינצו אנשים:

החליקן מן מאה מאה כו'. פי' שהחליקם בגולה לחלקים רבים זעיר שם זעיר שם לפחות של מאה מאה בכל מקום או של מאתים מאתים ומייתי דתמן צווחין למאתים מתאן פי' למאתים איש קורין מתאן כלומר ב' עיירות מלשון מתא אלמא דרכן היו שבכל עיר ועיר היה לכל הפחות מאה איש. ולפ"ז מפרש פני ה' מלשון זעף וזעם וכמו שפירש"י במקרא:

היו משלחים שמן למצרים. שבא"י נמצא השמן בשופע ובייחוד בשבט אשר שארצו מושכת שמן כמעיין כדאיתא במנחות פ' כל קרבנות. ובמצרים נמצאת התבואה בשופע משא"כ בבבל. ולכן היו מביאין תבואה ממצרים ומוליכים לבבל כדי שתהיה להם ברית שלום עם מצרים ובבל כדי שיסייעום במלחמה נגד האויבים:

והיו שטין על פני המים. להמלט מזרות המאמר הזה י"ל שפי' של שטין על פני המים הוא שעלה בזכרונם את אשר נעשה לאבותיהם בים סוף ונדמה להם כאלו רואים את גופיהם ששטין על פני המים וכל זה הוא רק בדרך מליצה וחידה. ואע"ג דסנחריב בלבל את כל העולם אפשר דמצרים לא בלבל ועמ"ש באסתר רבתי על פסוק ויאמר המלך לחכמים כי את מואב לא בלבל. ופי' הכתוב בצפיתנו צפינו לפי הדרש עי' ברש"י איכה מ"ש על זה:

חמשים ושתים שנה. עמ"ש בזה בפסוק בלע ה':

טרכינוס שחיק עצמות. עמ"ש בזה בפסוק על אלה אני בוכיה לעיל ובריש אסתר רבתי:

אחר המעביות. היינו הקורות וכמו והעובים במעשה ביהמ"ק (יחזקאל סוף מ"א) ור"ל שהיו ישראל נטמנים בהרים ביערות בתוך עצי היער והיו האויבים מדליקים אש בעצים כדי שיצאו הטמונים שם ודלקונו מפרש לשון דליקה וכ"ה לר"י ולרבנן הוא לשון רדיפה וכמו כי דלקת אחרי:

שהציתו אש בירושלים. וקרי לירושלים הרים כדכתיב על ירושלים כי הרים סביב לה:

ערב ט"ב. בויק"ר הגירסא משונה קצת ועמ"ש בזה וע"ע בירושלמי דפרק כל כתבי:

אפילו רשע וחוזר בו כו'. כ"ה הגירסא בויק"ר. ואם בא ללמדנו שהתשובה מועלת לרשע זה הוא למותר כי כתובים רבים מפורשים על זה. ולכן נראה דיש לגרוס אלא אפילו רשע ובוטח בה' חסד יסובבנו וכדגרסינן במ"ר. כי הבוטח בה' אף כי רשע הוא מ"מ נראה כי עוד לא פרץ את הגבול ויש תקוה לו לשוב לה' לכן יטה ה' אליו חסד:

זו קסרין כו'. ומפרש את הכתוב לשנים שישי ושמחי בת אדום. שישי ושמחי יושבת בארץ עוץ. וקסרי הוא בת אדום כדאיתא בריש מגילה עקרון זו קסרי בת אדום:

הסרת טבעתו של פרעה על ישראל וכו'. גזר הדין נקרא הסרת טבעת. ופי' כי כאשר פרעה גזר גזירות קשות על ישראל צעקו אל ה' וישמע את קולם ויגאלם. אבל הנבואה שהתנבא עליהם אהרן שמונים שנה במצרים וכדאיתא בשמ"ר פ"ג שלא הועילה להם. ובמדרש תחת מארבעים שנתנבא עליהם משה במדבר צ"ל משמונים שנה שנתנבא עליהם אהרן במצרים:

מס' רבוא נביאים. עי' בחזית פסוק נופת תטופנה שם יליף מקרא על המספר הזה. ובמגילה בפ"ק איתא מ"ח נביאים וז' נביאות מונה שם רק הנביאים שיתפרסמה נבואתם לדורות. והנבואות שלא היה צורך בהן לדורות רבות היו מאד וכדאיתא בחזית:

למה שבזה היה גאולה כו'. שיטפא דלישנא של פרעה ומצרים נקט הכא. ועיקר הכוונה הוא כדאיתא בפ"ק דמגילה דנביאים שנתנבאו לא החזירו את ישראל למוטב ואלו הסרת טבעת זו החזירום למוטב:

למה נבראו היסורין להתלוות. פי' כי אין דבר בעולם אשר נברא לבטלה ואם יגזור ה' יסורים על החוטאים והמה ישובו בתשובה וינצלו מן היסורין. מ"מ נבראו כדי שיבואו על רשע הראוי ליסורים. וע"ד דאיתא בשמ"ר פמ"א אם בא מלאך המות ויאמר על חנם בראתני בעולם:

והדין פסוק. אע"ג דכבר הזכיר את הכתוב מ"מ כתב אותו שנית כאן כדי לסיים בנחמה: