נדדו שמים. כסאו של ממ"ה הקב"ה. נדדה שנת מלכו של עולם כצ"ל וכדאיתא בפ"ק דמגילה בשם ר' תנחום. ומ"ש נדדו שמים כו' היא דעת רבנן וע"ש ברש"י:

בזמן שישראל שרוים בצער עושה הקב"ה עצמו כישן וכמ"ש המתרגם ועמ"ש לעיל בפסוק ויאמר המן על המאמר שמתוך שינה אני מתעורר:

שראה בחלומו הכי גמירי לה. ועי' במגילה ט"ו ע"ב נפלה לה מילתא בדעתא אמר מה דקמן כו'. אולי גם זה מהחלום בא לו לחשוב מזמות כאלה:

ופתח הספרים ומצאו כו'. וז"ש וימצא כתוב משמע כי מיד נזדמן לפניו. דאל"כ היל"ל ויראו כתוב או ויקראו:

תנא לו הכין. משום דלו יתירא לכן דריש דקאי על המן שלעצמו הכינו. והכוונה כי על הרעה אשר חשב על ישראל עשה ברשיון המלך. והיה לו התנצלות כי באמת ובתמים דבר מרעת בני ישראל. אך על העץ אשר הכין מנפשו ולא שאל את פי המלך על זה בזה נמצא עונו שיחפוץ להמית איש אשר דבר טוב על המלך. והראיה שלא נגזרה מיתה על המן עד שאמר חרבונא גם הנה העץ והיינו ולו הכין כלי מות בור כרה דמייתי שזו היא סבת מותו ולולא זה לא מת:

הרשעים ברשות לבם. עמ"ש בזה ב"ר פל"ד:

כיון שהגידו למרדכי. כל זה גמרא גמירי להו:

אותו היום ט"ז בניסן היה כי י"ג י"ד וט"ו התענו כדלעיל בפ' וצומו עלי. וביום השלישי וזה בט"ו לבשה אסתר מלכות. ולמחרתו היה ענין זה:

בכמה הוא טימיה דידיה מי הוה בעשרה קנטרים או עשרים קנטרין כצ"ל. ופי' בכמה היה שיעורו שמא היה בי' קנטרין וא"ל סגי בי' מנין. פי' לערבה אינו אלא י' מנין. א"נ די בי' מנין:

קומו דנצחון עשרה מנכון כו'. אע"ג דבימי מרדכי נחרב הבית ולא הקריבו העומר. מ"מ מה שלמדו בדיני העומר נחשב לישראל כאלו הביאו וכדאמרינן בסוף מנחות וזאת התורה לעולה כו' כל העוסק בתורת עולה כו':

ולא סח ולא רחץ את בשרו. ועי' כל זה בפ"ק דמגילה:

דומין פלטין כו'. ופי' מי שהיה שלטון בכל שררות אלו או שהוא היה ממנים השלטונים האלה והיה מפקד עליהם נעשה בלן וספר:

א"ל ולית אנא גבר סב. פי' המן א"ל גם אנכי זקן כמוך ואיך אשחה לפניך כי תעלה עלי. וענהו מרדכי כי אתה גרמת לנפשך בזה. והמן היה מוכרח לשמוע בקולו וישח ערפו והוא דרס עליו ויעל על הסוס לקיים מה שנאמר ואתה על במותימו תדרוך:

במה ביש גדי' כו'. דריש ויקח וילבש וירכיבהו ויקרא מלשון ווי ווי כדרך שדרשו בפרק בן סורר ומורה גבי וישת מן היין וישכר. ולז"א שהיה מתאונן על רוע גורלו איך נהפך עליו הגלגל לרעה:

התחיל מקלס להקב"ה ארוממך ה' כי דליתני וגו'. כי מרדכי תלה הצלתי בחסדי ה' ולכן אמר שועתי אליך ותרפאני כי נשאת עיני ע"ד רפאה נפשי. ותלמידיו אשר ידעו חסידותו תלו הצלתו בחסידותו ואמרו זמרו לה' חסידיו שהיו בטוחים כי לא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו ואם יקרה להם צרה לא יתיאשו כי ה' יצילם וזה כי רגע באפו חיים ברצונו. והמן אשר לא זכר את יד ה' והאמין כי יקום בשלותו לעולם אמר ואני אמרתי בשלוי בל אמוט הודה עתה בע"כ ואמר ה' ברצונך העמדתה להררי עוז (ויהיה העמדת כמו המעדת להררי עוז כי הררי עוז מעד) הסתרת פניך הייתי נבהל. ואסתר אשר לא בטחה בנפשה כן יטור לה המלך מה שנכנסה שלא ברשות וגם נחשדה בעיני אחשורוש מהמן כדאיתא בגמ' ופחדה פן יהרגנה היא אמרה אליך ה' אקרא וגו' מה בצע בדמי וגו'. וכנסת ישראל אשר לא היו בטוחים עדנה כל זמן שלא הוחזרו האף והחימה אמרה שמע ה' וחנני וגו' הפכת מספדי למחול לי. ורוה"ק אמר למען יזמרך כבוד דאיתא בויק"ר א"ר פנחס ובק"ש היה עוסק ולא הפסיק וזה שמעיד בו רוה"ק למען יזמרך כבוד ולא ידום כי הוא לא פנה לאיש בעת שרכב ברחוב העיר ולא השיב שלום לאנשים שהשתחוו לו כי לא חפץ לידום מק"ש שקרא והיה חושב בלבו ה' אלהי לעולם אודך:

השליכה עצמה לארץ ומתה. ובגמ' מסופר בזה באופן אחר:

ששב לשקו ולתעניתו. ולפ"ז פירושו של אל שער המלך לפני שער המלך כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק וכן תרגם המתרגם:

כל מי שלובש שק ומתענה אינו מעבירו כו'. ולכן אע"פ שנעשה לו נס שנתגדל על אויבו מ"מ לא הסיר מעליו שקו עד שנקרעת גזירת המן ונעשה בקשתו:

אבל על בתו. שנפלה ומתה כדלעיל. כי אבל הוא המתאבל על מתו ולכן לא כתיב בקרא סר וזעף וכדומה:

מה עשה מיכאל כו'. משום דק"ל למה הלך המלך אל גנת הביתן בטרם עשה את שאלת אסתר ונקם נקמתו מהמן. ואמר הטעם כי הלך לראות שם מי הוא המקצץ את הנטיעות. וראה כי בני המן המה המקצצים וכדאיתא כן גם בתרגום וזה הוסיף חמה על חמתו. ובגמ' איתא דמה"ש קצצו ואמרו כי המן פקד עליהם לעשות כן:

מיכאל דחפו. ודרשו מדכתיב והמן נופל בבינוני דמשמע שנופל פעם אחר פעם משום שחפץ לקום והמלאך דחפו שנית. ולכן לא כתיב והמן נפל בפעל עבר:

צריך לומר חרבונא זכור לטוב. דכל שמזכיר את הצדיק ואינו מברכו עובר בעשה דזכר צדיק לברכה. ומהאי טעמא צריך לומר דכל שמזכיר הרשע ואינו מקללו עובר בעשה דשם רשעים ירקב כדאיתא בב"ר פמ"ט. ועל מרדכי ואסתר לא איצטריך הכא לאשמעינן דפשיטא שיברכום כדאיתא בירושלמי מגילה פ"ג אלא בחרבונא איצטריך לאשמעינן לאפוקי ממ"ד דאינו אליהו:

אשר קצירו זה המן כו'. בויק"ר דרש את הכתוב הזה בכמה אנפי ע"ש בפכ"ח. ובכולם טעם אחד כי הקב"ה מסיע העושר מיד איש ליד איש כטוב בעיניו. ולא תועיל חריצות גבר לקיים כספו בידו. אם זה איננו ברצון ה'. וברצון ה' יזכה בו אחר גם אשר לא עמל בו:

זו היא התפלה. כי בתפלה מסדרים מקודם שבחו של הקב"ה וזה אמתתו ואח"כ מתפללין אליו:

ובזכות התפלה שנמשלה לצנה יקחהו מהמן כצ"ל. ודריש ואל מצנים ע"י מה שהוא מכלל מצינים דהיינו תפלה דנקראת צנה יקחהו:

ומה תקנה לשק ואפר בלא תפלה כו'. אע"ג דתפלתם היתה רק להציל את נפשם מחרב ומאבדן. ולא על הממון מ"מ בכלל תפלתם שיפיל ה' את המן לפניהם ממילא ניתן להם גם רכושו:

ואתם כתבו כו'. הכוונה בזה לומר בקצרה שעל מ"ש ואתם כתבו וגו' ושלחו לכל המדינות וגו' ונתקיים הדבר ביום אשר שברו וגו' ראוי לפרש בנס זה את הכתוב והיה לה' לשם כי לא נעשה נס כמוהו. והכתוב הזה מדבר בהמן כי לפני זה כתיב שם בקרא תחת הנעצוץ יעלה ברוש ומדריש בפ"ק דמגילה תחת הנעצוץ זה המן הרשע וכו' יעלה ברוש זה מרדכי הצדיק וכו'. ותחת הסרפד זו ושתי הרשעה וכו' יעלה הדס זו אסתר הצדיקת שנקראת הדסה והיה לה' לשם אלו ימי פורים לאות עולם לא יכרת זה מקרא מגילה:

שלא נעשה כמוהו. ולכן דריש בנס זה טפי מאחריני משום שלא נעשה כמוהו מעולם כי ע"י זה נודע שם ה' שישמור את עמו גם כאשר נדחו מארצם. ואולי נאמר בלשון שלא נעשה כמוהו כי יש מפקפקים בו ואומרים כי אין בכל מקרא מגילה דבר היוצא מהטבע ואין פלא במה שאסתר הטתה את לבבו כחפצה נגד המן אחרי כי אהבת נפש אהבה על חנה ועל יפיה לכן אמר שלא נעשה כמוהו כי אדרבה הוא מלא פלאות:

שעשו נקמה ישראל כו'. משא"כ נקמת פרעה בים וסיסרא וסנחריב וזולתם שהיו ע"י מלאך ה' אבל כאן הכו ישראל בידיהם את אויביהם ועשו בשונאיהם כרצונם והמה לא התקבצו יחד לקום נגדיהם. זה הוא באמת הפלא ופלא:

וישראל מתגברין כאריה. משום דק"ל למה כתיב פחדם ולא כתיב כי נפל פחד עליהם. וגם למה לא כתיב כי נפל פחד מרדכי כמו דכתיב אח"ז לכן דריש כי פחדם קאי על הפחד אשר כבר הבטיח הקב"ה כי ישראל יפיל על מתקוממיהם וכדכתיב והיה שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער וגו' וזה הוא הכינוי הקנין של פחדם. ופר"א איתא שהמן אצטרולוגוס גדול היה וכתב אגרות והפיל גורלות לידע בין יום ליום ובין מזל למזל ושלח בכל המדינות להשמיד להרוג ולאבד בי"ג לחדש י"ב הוא חדש אדר ביום הג' במזל אריה וכן גבי כתבי מרדכי אמר שם וכתבו ושלחו להרוג ולאבד בשונאיהם בי"ג לחדש י"ב במזל האריה והאריה מושל בכל החיות וכ"מ שהוא רוצה הוא הופך את פניו כו'. ואולי זו היא הכוונה במ"ש כאן וישראל מתגברין כאריה שמה שנתכוון המן לשלוט בהם להיות היום במזל אריה נהפך לטוב לישראל שיהיו הם המתגברין כאריה:

גדולה היא הכבשה. כמתמיה על קיום ישראל בין ע' אומות עם חולשתה וכח מתקוממיהם וחפצם תמיד להרע להם. לכן אמר כמה גדול כח כבשה שתעמוד בין ע' זאבים והוא דבר תמוה והשיבו ר"י שזה בהשגחה אלהית השומרת אותם כרועה המציל את הכבשה מהזאבים והיינו כל כלי יוצר עליך לא יצלח. וס"ד מאתי נאם ה' כי אין זה אלא מפאת השגחתו יתברך:

מלך מרדכי על היהודים. פירושו שהיה חזק ביהדותו וראש לחסידי היהודים וכמ"ש בפ"ק דמגילה מה מור ראש לכל הבשמים כך מרדכי ראש לכל הצדיקים שבדורו. כי לא נוכל לפרש מלך ממש כי היהודים לא יצאו אז מתחת שלטון אחשורוש. אבל פירושו כי נעטר בעטרת ובכתר תורה ויראת ה'. ויען כי ד' סוגי מעלות נחוצים להנושא עליו כתר תורה. הא' כי יהיה נקי במדותיו לצאת מכל חשד כדי שלא יתחלל שם שמים ע"י וכדאיתא בפ' יוה"כ. ולז"א על מרדכי כי היה לובש פורפורין נקיים כמו המלך פי' שהיה מתכבד במדות נאות אשר תקראינה מעיל ולבוש. וכמו שדרשו על הכתוב בכל עת יהיו בגדיך לבנים וכמעיל וצניף משפטי. הב' שיהיה מלא מצות כרמון כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה וכנגד זה אמר שהיה לובש עטרה כמלך פי' שמעשיו היו מרובים ונאים וכמ"ש וכתרך גדול מכתריהם וכן צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם כי המעשים המה עטרת פז לראשי פעליהם. הג' שיהיה נזהר בכבודו ולא יתבזה בעיני העם. אבל יראה שתהיה אימתו על הבריות וכמו שמצינו אזהרות רבות על זה וכנגד זה אמר כך מרדכי אימתו עליהם. והד' שיהיה שלם ותמים ויעשה טוב וחסד עם רבים כדי שיצא שמו בארץ. וגם יראה כי תורתו תתפשט בכל הארץ וכנגד זה אמר כך מרדכי מוניטה שלו הולכת שהכל שמעו תורתו. והכל ראו את חסדו:

כך מרדכי מוניטה שלו הולכת בכל המדינות שנאמר ושמעו הולך ומה היתה מוניטה שלו מרדכי מכאן ואסתר מכאן כ"ה בפר"א. ופי' ששם מרדכי ושם אסתר היו כתובין משני הצדדין אבל לא צורתן ממש:

או לעקר משפחת גר זה המן שעשה עצמו עבודת כוכבים כצ"ל ודריש לעקר כמו דדרשו בת"כ לעקר להביא נמכר לעבודת כוכבים עצמה שאדם מחויב לעקרה וכמ"ש הרמב"ן:

שגאלם הקב"ה מידו והצילם כו'. כפל הלשון נראה שעשה להם שלשה דברים. הא' שהסיר מעליהם שבטו כשנתלה וזה שגאלם. השני שהשיב המלך הספרים מחשבת המן וזה שהצילם. והג' שנכנסו אויביהם תחתם בגזרה והיינו פדאם כי כל פדיון הוא ע"י דבר אחר ע"ד אם כפר יושת עליו ונתן פדיון נפשו:

כי מחה אמחה כו'. זה הוא דרש חדש למצוא את זכר המן מרומז בתורה. ודריש מחה בעולם הזה דהיינו במלחמת שאול באגג ובענין המן שהרגו מהם רבים ואמחה לעולם הבא זה כאשר יבוא הגואל ויצא ה' ונלחם כדאיתא במכילתא או פירושו בעוה"ב כי לעתיד לא יקבלו מהם גרים כדאיתא במכילתא:

מדי ופרס שנמשל לזאב. פי' בנימין נמשל לזאב לפי שהעמידו ה' כנגד הזאב וזה מלכי מדי ופרס. והעמיד מרדכי ואסתר שהם משבט בנימין כנגדם וכדמסיים. וע"ע בזה מה שכתבנו בפתיחתא למגילה זו:

כך היא גדולתן של ישראל בתחלה קימעא כו'. ע' בב"ר ריש פס"ג שמה כתבנו הטעם למה יהיה אור הגאולה מעט מעט כדי שיוכל לסבול האור. כי לבוא לאור גדול פתאום מאפילה גדולה א"א לסבול וכן איתא בהדיא בשוח"ט מזמור י"ח וזה שמביא את הכתוב כי אשב בחושך ה' אור לי פי' גם בעת אשר החושך יכסני גם אז ה' אור לי ואינני מכוסה בחושך ואפילה מנודח כדי שאוכל לסבול את האור אשר תביא לי הגאולה:

כך בתחלה ומרדכי יושב וגו'. ומה שהיה לו צער של המן לא נחשב לו לירידה ולהפסק מגדולתו כי מעולם לא קם מרדכי ולא זע מהמן ורק צער בעלמא היה לו:

הה"ד אמרו לאלהים וגו'. זה קאי על הכתוב ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר ומביא את הכתוב הזה דמדריש ביה שכל המדות הטובות הבאות מאת ה' תבאנה בשפע רב:

מה דחילין כו'. ומפרש מה נורא מעשיך המה מופתיך ונסיך וזה מנגנות שלך. כי ממה שיראו שמעשיהם נהפכים עליהם שהנהרגים הורגים את הורגיהן עי"ז יכירו הכל כי לא יד המקרה עשתה זאת רק יד ה' הוא בכל אלה ולכן תפול עליהם אימתה ופחד. כי יכירו רב עוזך ויכחשו לך פי' ישתברו או יעשו כזבים בדבריהם כדאיתא בש"ר פ"ב ועמ"ש שם:

בהשפע בפירוי וריבוי. שפע הוא רבוי בכמות. ופירוי היינו שיעשה פירות ורבוי הוא באיכות. ואינו מביא ראיה רק על רבוי. כי רב כולל כל השלש הוראות אלו כידוע לבעלי השרשים:

הטוב ברבוי החסד ברבוי כו'. מה שמזכיר אלה התשעה ולא קאמר נמי עוזו וכחו ברבוי דכתיב ברב עוזך ורב כח. וכן העצמה שנא' עצמה ירבה והשררה ברבוי דכתיב למרבה המשרה. והחיים וירבו לך שנות חיים. והגדולה דכתיב תרב גדולתי וזולתם. ואם תאמר שהמה נכללים במה שמנה פה למה פרט כל אלה הלא הטוב כולל גם חסד. רחמים. צדקה פדות וברכה. אבל הטעם בזה דמנה פה ט' חלוקות כנגד זכות האדם שיש בהם מה שבין האדם למקום ובין אדם לחבירו. או בהנהגת הרבים. וכן אם הוא במחשבה במעשה או בדבור ולז"א הטוב אשר קאי על שלימות האדם בינו למקום אשר שכרו הוא צפון בעוה"ב וכמו שמביא את הכתוב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך ואח"ז מזכיר מה שבין אדם לחבירו. ומזכיר בראשונה חסד שהוא כולל לעניים ולעשירים בגוף ובממון ולחיים ולמתים כדאיתא בפ"ק דב"ב. וז"ש החסד ברבוי. ואח"ז מזכיר מה שהוא לעני בפרט וזה רחמים מה שיפייסו בדברים וירגיע את דעתו בזה וצדקה הוא המתנה מה שיתנהו. ואומר עוד האמונה ברבוי וזה הנושא ונותן באמונה. וכן אם יפדה את האדם מצרותיו אומר הפדות ברבוי. וזה הוא במעשה. ואח"ז אומר על הזכות אשר בדבור וזה ברכה אשר היא בפה. וכנגד המחשבה אמר השבח ברבוי ופי' במה שישלים האדם חוקו במחשבתו יזכהו ה' ברב דעת וחכמה להכיר את ה' ולשבחו. ועל הזכות לאדם בהנהגת הרבים אמר השלום ברבוי שעיקר ענינו הוא אם שלום יהיה בעם ויחיו יחד בשלוה. ובילקוט איתא האמונה היא קיום הבטחתו ופרעון הגמור באמונה. ומ"ש אמונה על הקדוש ברוך הוא ברבוי פירושו כי כשפוסק הקב"ה שכר לאדם על מעשיו הטובים פוסק לו ולזרעו וכמ"ש בפ' טבול יום ורבוי הזה לשלם עד סוף כל הדורות ישלם ה' בפרעון גמור באמונה:

מאי עד בלי די. לפי שהברכה כנגד הדבור הטעים הדבר לומר שגם היא עד שיבלו שפתותיהם לומר די דהוי דבור כנגד דבור. ולשון די הוא דרך גוזמא. או פי' שכל זמן שיבלו ימיהם בטוב יהיו אומרים כן. ונמצא שיבלו שפתותיהם עמהם בהיות אומרים כן תמיד:

אל תקרא בניך אלא בוניך. היינו ת"ח כדרך שאמרינן בפ"ק דתענית ארץ אשר אבניה ברזל א"ת אבניה אלא בוניה. והכוונה של מרבים שלום הוא שבזכותם יתן ה' שלום בעולם. ומה שמביא כל הכתובים האלה על השלום נראה כי השם שלום ישתמש על ג' פנים. הא' הסכמת הדעות בין המריבים וכנגד זה מביא את הכתוב ורב שלום בניך שפירושו הסרת המחלוקת מהאויב. וכדכתיב שם רחקי מעושק כי לא תיראי וממחתה וגו'. והב' לנוח בשלום ובשלוה ולא ידע אסון ופגע וע"ז מביא הכתוב יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך. והג' שלום כי יהיה שלום בגופו ובתורתו. וע"ז מביא את הכתובים שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול בתורה. וזה שלם בתורה. והכתוב השני ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום כי יהיו שלמים בגופם ולכן ינתן עוז להם:

חסלת מדרש אסתר בעזרת השם יתברך.