אשרי שומרי משפט וגו'. נראה דהמדרש בא לתרץ ג"כ למה מתחיל בלשון איש יהודי וכמ"ש בדבור שבסוף הפרשה שלפני זה. ומתרץ שהכתוב בא לספר בשבח מרדכי במה שגידל היתומה בביתו. ולכן זכה בזכות זה שהנס מהצלת היהודים יתגלגל על ידו. וכמו שמפרש בד"א. ואגב מפרש את הכתוב הזה על פי פשוטו. וכן הוא דרך המדרש בכמה מקומות:

איזה הוא שעושה צדקה בכל עת. בפרק נערה שנתפתתה מפרש זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים והמדרש לא חשיב זה לצדקה. כיון דהוא מפרנסם בשביל רחמי האב על הבן קעביד. וכדאמר התם עורבא בעי בני והדין גברא לא בעי בני:

אלו כותבי תפילין ומזוזות ומשאילן לאחרים וס"ד דזה מקרי עושה צדקה בכל עת משום דגם בעת שהכותב אוכל ושותה או ישן זוכים האחרים במצוה מה שעשה הוא. ולכן צדקתו עומדת לעד. ודחי כיון דבשעה שהוא אוכל ושותה איננו עושה מעשה בידים לא יקרא זה עושה צדקה בכל עת דמשמע שעושה מעשה בידים. וחפץ לפרש דקאי על המגדל יתום בתוך ביתו. וכיון שמכלכלהו תמיד בממונו מקרי שפיר עושה צדקה בכל עת. ודחי כיון דהוא ישן ערום בלילה הלא איננו עושה אז כלום בממונו. ומשני לא דברה תורה אלא מתוך פרוסה כו'. וכיון שזה מתקיים מן הפרוסה שאכל אפילו כשהוא ערום. והפרוסה כל זמן שהיא מתקיימת שמא דמרא עלה. והרי הוא עושה בה צדקה לכן נוכל לקרוא זה שפיר עושה צדקה בכל עת:

זה מרדכי. והנה לפי הפירוש הראשון אשרי שומרי משפט מדבר באדם אחד ועושה צדקה בכל עת הוא באדם אחר המגדל יתום. ועז"א דוד זכרני ה' ברצון עמך. כאשר תזכיר זכיות האנשים השומרים משפנו והעושים צדקה תזכור גם אותי. וללשון זה מדבר כל הכתוב באיש אחד וזה במרדכי שהיה משומרי משפט כי למד לישראל חקים ומשפטים כדלקמן בסימן שאח"ז. וג"כ היה עושה צדקה שגדל יתומה. ועז"א זכרני ה' ברצון עמך בשעה שתעשה תשועה לישראל ע"י מרדכי ואסתר וכדמפרש. ולפ"ז קאי הכל על אדם אחד:

בשעה שתעשה תשועה כו'. פי' לפי שבצדקת מרדכי דחתה כספו של המן כדלקמן על פסוק מהר קח את הלבוש ועל זה התפלל דוד כי יזכר גם כספו של דוד ששקל והכין לביהמ"ק כי אצל פעולה טובה יזכרו גם שאר פעולות הטובות. או שדוד התפלל שכספו ידחה כספו של המן ובזכותו ינצלו בני ישראל:

איש מלמד שהיה מרדכי שקול כו'. משום דזה מיותר הוא והיה לו לכתוב ומרדכי בן יאיר וגו' אשר הגלה וגו' היה בשושן הבירה. ולכן דריש שבא ללמד לנו חשיבותו שיש בו מעלות כמשה: ואף כי בענין הנבואה לא קם עוד נביא כמשה אבל לענין שלש מעלות אלו היה שוה אליו שהיה עניו כמשה. ודרש טובת עמו כמשה ולמד תורה לרבים כמשה. ויען כי נוכל לחשוד למרדכי בגאוה במה שלא כרע להמן לכן אמר שבאמת היה עניו ומה שלא כרע להמן הוא מפני שתמונת עבודת כוכבים היתה על לבו כדלקמן בסימן ד'. וכן נוכל לחשדו שלא דאג לטובת אחרים כיון שלא שת לבו להציל את אסתר שלא תלקח לאחשורוש. וכן הסב רעה גדולה לישראל בקצף המן שהסית. לכן אמר שבאמת היה עומד בפרץ כמשה ובלקיחת אסתר אנוס היה. וגם אין אשם בו במה שהסית חמת המן כיון שלא היה יכול לכרוע לפניו מטעם האמור שעון עבודת כוכבים הוא בכלל יהרג ואל יעבור. וגם נוכל לחשדו שמיעט בתלמוד תורה וכמו דאיתא בפ"ק דמגילה לרב אחיו מלמד שפירשו ממנו קצת סנהדרין ופירש"י שבטל מן התורה ונכנס לשררה ע"ש עוד ולכן אמר כי באמת למד תורה לישראל כפי יכלתו וכחו:

ושמו מרדכי. עמ"ש בזה ברות רבתי על פסוק ושמו בועז:

למה נקרא שמו יהודי דמשמע שהוא משבט יהודה והלא היה ימיני משבט בנימין. ובפ"ק דמגילה משני ריב"ל שאביו היה מבנימין ואמו מיהודה והמדרש לא חפץ בתירוץ זה משום דאין דרך ליחס אחרי האם כדכתיב למשפחותם לבית אבותם ואע"ג דכל השבטים נקראים יהודים כדכתיב גם במגילה שמחה וששון ליהודים ועוד. אבל הכא כיון דמזכיר כבר שם אביו יאיר שמעי וקיש מה צ"ל עוד איש יהודי אם לא שבא ליחסו לשבט יהודה:

דכתיב ורבים מעמי הארץ מתיהדים וסיפא דקרא כי נפל פחד מרדכי עליהם ולכן פחדו גם מאת ה' אשר מרדכי היה מכיר גדולתו ומתוך שלא לשמה באו לשמה:

וקדשו. במה שנסתכן שלא להשתחוות להמן כנ"ל. ואין בין לשון זה ללשון ראשון רק דעתה דריש לכן נקרא יהודי לפי שנדמה לאברהם שהיה יחידי בעולם להביא כולם לכלל דעת ה':

א"ר יוחנן. ל"ג ר' יוחנן אלא אמורא אחר הוא. משום דר"י בר זוגיה דר"ח סובר בן מ"ח שנים הכיר אברהם את בוראו כמו שנכתב בסמוך ואיך יתרץ דברי ר"י ואמר אף היא לא תברא כו' דהא ר"י גופיה חולק על הא דאמור בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו ועמ"ש בב"ר פס"ד:

אף היא לא תברא ר' לוי בשר"ל אמר בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו וכו' כצ"ל. ואח"ז גרסינן ר"ח ור"י תרויהון אמרין בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו ומה אני מקיים בו היה שהיה מתוקן להדריך כל העולם בתשובה. הן האדם היה מתוקן למיתה והכי איתא בב"ר. ועמ"ש שם בביאור כל דברי אגדה זו:

מתוקן לנס גרסינן ולא גרסינן מתוקן להכיר בוראו. ופי' שהצלתו לא היתה בשביל בחירת הרע במיעוטו כדי שישאר שארית לעולם. אלא שהיה הגון לכך מתחלת ברייתו שיעשה לו נס. וכן משה היה מתוקן לגאולה לא בשביל שהשעה צריכה לכך כי לא נמצא טוב ממנו אבל הוא לבדו היה מתוקן לכך. וכמ"ש בשמ"ר פ"ב אם אתה גואלם אין אחר גואלם. כי הוא לבדו הגון לכך. וכן יתפרש גם במרדכי:

ראה עולם חדש. כי הפעל היה מורה על הויה מחודשת ועיין מה שכתוב בזה הענין בבראשית רבה פ"ל:

וחמשה הן כו'. בתנחומא איתא נח דניאל ואיוב ראו ג' עולמות. נח ראה עולם בישובו וראהו בחורבנו וחזר וראה בישובו. דניאל ראה בית אחד וראהו חרב וחזר וראהו בנוי בבנין בית שני. איוב ראה בנין ביתו וחרבנו וחזר וראהו בישובו. ובמדרש אבכיר מוסיף עוד ע"ז לפיכך הכתוב מזווגן נח דניאל ואיוב. ומה שלא מנה התם משה יוסף ומרדכי משום שהעולם אשר ראו לפני צערם לא חשיב עולם בפני עצמו. משום שלא היו מוצלחים כל כך אז כמו שהיו באחריתם. אבל איוב הצלחתו הראשונה היתה קרובה להצלחתו אשר באחריתו. ומדרש דידן דלא חשיב דניאל י"ל דסובר כי דניאל הרגו המן וכמו דאמרינן לקמן התך זה דניאל. ועיקר המאמר ותכליתו הוא להוציא מדעת התועים האומרים כי יש פועל טוב ופועל רע. לכן מביא כי גם באדם אחד מצינו התהפכות מטוב לרע ומרע לטוב. הלא מזה נוכל להוכיח כי הפועל אחד הוא והשינוי בין רע לטוב הוא רק מצד המקבלים. ויד ה' הוא המשנה את העתים מרע לטוב:

מה מור כו'. זה הוא מדרך רז"ל לדרוש את השמות תמיד מעין ענין בעליו לטוב ולמוטב משום אשר שם שמות בארץ דדרשינן בפ"ק דברכות אל תקרא שמות אלא שמות:

היו אמרין נ"נ שחיק עצמות. עמ"ש בזה בב"ר פמ"ט:

מה הדסה כו'. משום דק"ל דקרי לה אסתר וקרי לה הדסה וכדמקשה בפ"ק דמגילה. וזה שמתרץ דעיקר שמה היה אסתר ונקראת הדסה על שדמתה להדס בריחה וטעמה. ושם בגמ' קאמר טעמא אחריני ע"ש:

וכי שתוקית היתה. משום דק"ל כיון דכתיב ובמות אביה ואמה למה אמר עוד כי אין לה אב ואם. וכי שתוקית היתה במה שאמר כי אין לה אב ואם. ומשני אלא עיברתה כו' וע"ש במגילה דף י"ב ברש"י שם שביאר היטב את המאמר הזה:

כתיב ושים באזני יהושע. מימרא זו שייכא אחר דברי ר' ברכיה דבסמוך דקאי על הכתוב כי אין לה אב ואם ומימרא זו קאי על הכתוב ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים:

זה אחר מארבעה צדיקים שניתן להם רמז. שנים מהם חשו ושנים לא חשו. כ"ה הגירסא במכילתא:

אמר דוד וכי מה אני ספון כו'. פי' כי אם היה הדבר רק להצלת עצמו היה די אם הבריחם מעליו. אבל להעשות לו נס שיכה אותם מה שאינו בחק כחו. מה צורך אם לא להיות סימן לו:

אמר אפשר לצדקת הזאת כו'. דריש את הכתוב לדעת את שלום אסתר ומה יעשה בה. איזה נס יעשה לישראל על ידה. וע"ע מ"ש רש"י על זה הכתוב:

אתם בכיתם ואמרתם יתומים היינו ואין אב. פי' ולא בטחתם על ה' כי הוא אבינו הוא גואלנו והוא מושיענו. לכן העמיד להם הקב"ה הגואל במדי מי שאין לו אב ואם להראות לנו כי אין חסרון האב מונע הטוב והגאולה מאתנו כי בנים אנחנו לה' אלהינו ואין יתומים אנחנו מאבינו שבשמים וטעה ר"ב לתרץ מה שכפל הכתוב לומר כי אין לה אב ואם הלא כבר נאמר ובמות אביה ואמה כדלעיל. ולכן דרש כי הכתוב בא לתת טעם למה בחר הקב"ה בה כי תפדה את ישראל מגזירת המן. בשביל שאין לה אב ואם:

לשאול על כתמה כו'. ודרש חצר בית הנשים לשון נקיה על עסקי הכתם ונדות:

שלא יעשה לה כשפים. זה דריש מן ומה יעשה בה פי' פן יעשו בה כשפים:

אתה דרשת שלום נפש אחת כו'. משום דק"ל למה כתיב בקרא לדעת את שלום אסתר. למה לו להזכיר את השם אסתר ולא כתיב לדעת את שלומה דהא שם אסתר כבר נזכר מקודם לא הגידה אסתר וגו'. לכן דריש שבא לרמז כי הוא דרש את שלום נפש אחת. וזה נחשב לו לזכות שזכה ע"י זה לדרוש שלום הרבים. כי כל מעשים הטובים מתחילים מן הקל אל הכבד ומן המעט אל הרב:

כאיקונין הזה וכו'. ע' בחזית על פסוק יפה את רעיתי בראשו:

העמידו מריות וכו'. ופי' בעיני כל רואיה לגבי כל אותן הנראות לפניה:

בעיני העליונים. ולפי זה לא מיירי בחן ויופי הפנים אלא ביופי המדות והדעות:

מתעלה בליקוחין. פי' מרוב חשיבותה חפץ כל אחד לתת כסף רב להביאה אל בית המלך ולכנוס עמה. וזה שאמר דין אמר אנא יהיב מאה דינרין ועליל עמה פי' אכנס עמה אל בית המלך ולמסרה ביד שומר הנשים ודין אמר כו'. ובב"ר גרסינן מתעלה והולכת וזה בקרא ותוקח האשה בית פרעה. וטוב לגרוס כן גם כאן. אבל בין כה וכה נראה דדריש הפעל לקח על לשון עילוי וגדולה כדדרשינן בב"ר ויקח ה' את האדם עילה אותו המד"א ולקחום עמים רבים וכן בויק"ר פ"י דרשו קח את אהרן לשון עילוי ועמ"ש במקומות אלה. וגם כאן דריש למה כתיב ותלקח אסתר ולא כתיב ותובא אסתר או ותובל ע"ד לרקמות תובל. ומה גם כי לא יפול הפעל לקח על אנשים אשר לא יקחו ביד. ומטעם זה תרגם המתרגם בכל אלה בלשון ודבר מלשון הנהגה ומשיכה בדברים. ולכן דריש מלשון עילוי ודרשוהו ג"כ מלשון מקח וקנין וכמ"ש דין אמר אנא יהיב שהוא מלשון מקח וקנין:

שאף הנשואות הביאו לפניו. שאע"פ שלא היתה העצה רק ויקבצו את כל נערה בתולה מ"מ שוב הביאו לפניו גם הנשואות אם יחפוץ בהם. ומוכיח זה מדכפל הכתוב לאמר מכל הנשים ומכל הבתולות מוכח דנשים לא היינו בתולות. אבל בלי הכפל יכולנו לומר כי נשים קאי גם על בתולות:

היתה איקונין של ושתי קיימת. שדרכן היתה להניח בחדר המלך את איקונין של המלכה. ועד עכשיו היתה איקונין של ושתי בחדרו וכשמלכה אסתר עשו איקונין שלה והונח שם וסלקו איקונין של ושתי. וכ"כ המתרגם וטרד מן בית קיטין בית דמכיא ית איקונין דושתי ואוקים תמן ית איקונין דאסתר:

בת טובים בת גינוסים. ואע"ג דהיא לא הגידה את עמה ואת מולדתה ומאין ידעו שהיא בת טובים. ואולי הגידה שהיא ממשפחה רמה אלא שלא הגידה מאיזה עם היא. ומיפי פניה וטוב מדותיה נודע למו כי היא מזרע מלוכה. ומוכיח זה מן הכתוב וימליכה תחת ושתי. והלשון תחת לא תכון פה. כי זה ארבע שנים אשר פסקה מלכות ושתי מעת שנגזר עליה אשר לא תבוא ושתי לפני המלך. אבל פירושו כי עתה הסירו איקונין של ושתי והציבו איקונין של אסתר:

שתפסה שתיקה בעצמה כרחל. ואע"ג שטעם שתיקתה היה יען כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד. אבל מרדכי צוה עליה רק בטרם שלקח אחשורוש אותה לאשה כדי שלא ישאנה אם ידע שהיא בת מלכים אבל אחר אשר נשא אותה מה בצע בהעלם יחוסה. ועכ"ז היא שמרה מצות מרדכי משום שחשבה שזה יהיה לה לגסות רוח אם תתפאר ביחוסה. וז"ש שתפסה שתיקה בעצמה כרחל אשר שתקה משום צניעות. אבל לא מהכרח מצות מרדכי שתקה. כי כבר עבר זמן צויו. ומ"ש הכתוב כאשר צוה עליה מרדכי קושטא דמילתא קאמר שאף עתה עשתה כמצותו אף שלא צוה על הזמן ההוא. וכבר בטל טעם המצוה מ"מ לא הגידה גם היום בשביל ענוות רוחה וכמו ברחל:

פלך שתיקה. לפי שמנהג האשה לתמוך בפלך. לכן אומר פלך שתיקה פי' שהחזיקה תמיד במנהג אשר בידה לשתוק ואף שהכירה ימים רבים באביה שכוונתו להחליפה באחותה היתה שותקת:

ראתה סבלונותיה ביד אחותה. כשרצה לתת את לאה במקומה הלביש סבלונותיה כדי שיטעה בה יעקב. ואפשר שבעודה ארוסה נתן סבלונותיה ללאה כפי כוונתו לתת לו את לאה:

יודע היה במכירתו של יוסף. דיצחק ידע בדבר כדאיתא בב"ר פפ"ד והוא גלה לבנימין. ולא מצאתי מהיכן דקדקו רז"ל זה אלא מדרשא דישפה. ובפ"ק דמגילה דף י"ג נראה דלא סבירא ליה זה [ואולי הוכיחו זה ממה שלא מצינו גם דבר אחד שדבר בנימין להציל את נפשו כאשר נפל בידי יוסף להיות לעבד ולא הצטדק נפשו כי זך וישר הוא ורק יהודה היה המדבר. וגם כאשר התודע יוסף לאחיו לא מצינו שנפל מיד על צוארי בנימין אחיו ויבך ורק באחרונה כאשר אמר והורדתם את אבי הנה והמה שמו לדרך רגליהם אז לפני הפרידה כתיב ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך וגו'. ובשלמא שאר אחיו שנבהלו מפניו נסוגו אחור מבהלה ועד אשר שב רוחם אליהם לא היה מקום לנשק אותם. אבל עם בנימין קשה מאד. וגם יקשה אם יוסף חפץ להרגיז את אחיו ולהחרידם יען כי חטאו כנגדו. אבל בנימין נפש נקיה ותמה למה לו לסבול החרדה והבהלה הזאת להיות לעבד בארץ אחרת. ועוד קושיות כאלה אבל אם נאמר כי בנימין ידע אשר יוסף הוא אחיו הנמכר פה. ויוסף ירגיז רק את אחיו אשר פשעו בו. אז תסורנה כל הפליאות. והכל יצדקו ובספר הישר מסופר דיוסף התודע לבנימין מקודם וגלה לו עלילת הגביע]. ואע"ג שהשבטים החרימו שלא יגיד איש ליעקב ושתפו גם את הקב"ה עמהם. אבל מוכרחים אנחנו לאמר כי יצחק ובנימין לא ידעו מהחרם. וכן צ"ל על מ"ש בב"ר אמר יצחק הקב"ה לא גלה לו ואני אגלה ולא קאמר שנמנע מפני החרם. וגם י"ל שאין כח בהם להחרים אלא עליהם. וע' בזה במהרי"ק:

אסתר אין אסתר מגדת. והיא היתה מבנימין כי מרדכי היה איש ימיני והיא היתה בת דודו:

מה קצפון היה שם. משום שלא פירש הכתוב סבת הקצף לכן שואל המדרש מה היתה סבת הקצף. ומשני משום שמעביר שנים ומושיב אחד כו'. פי' כי הכתוב מבאר סבת הקצף בשביל ומרדכי יושב בשער המלך. ובשבילו העביר את בגתן ותרש ממקומם. ובילקוט איתא א"ר לוי למה קצף בגתן ותרש אלא כשנכנסה אסתר למלכות אמרה לאחשורוש למה אין אתה עושה כשם שהיו המלכים הראשונים עושים שהיו מושיבין אדם צדיק בשער המלך. נבוכדנאצר הושיב דניאל על פתחו שאם יגיע לו דבר היה אמר ליה א"ל מכרת את יהודי כשר. א"ל יש כאן אדם כשר וצדיק ושמו מרדכי. בגתן ותרש היו עומדים בשער. כיון שהעבירם המלך והעמיד מרדכי תחתיהם קצפו ואמרו הואיל והעבירנו המלך נלך ונהרגהו בצנעא ויהיו הכל אומרים. בגתן ותרש כששמרו את המלך היו משמרים יפה ועכשיו שהעמיד שם יהודי נהרג. וע"כ אומר כאן שקצפו איך העביר שנים מפני אחד:

כתיב לכו חזו מפעלות וגו'. ולא ס"ל לר"ל שהקצף היה בשביל שהושיב את מרדכי במקומם. אבל הקב"ה המסבב הסבות ראה כן בחכמתו להצית חמה בלב עבדי המלך כדי לתת גדולה לצדיק למרדכי. וכן קצף פרעה על עבדיו כדי לתת גדולה ליוסף. ונראה דט"ס יש כאן וצ"ל לכו וראו מפעלות אלהים והוא הכתוב במזמור ס"ו וסיפיה דקרא נורא עלילה על בני אדם ופירשו רז"ל עלילה מלשון תואנה ועלילה שהקב"ה עושה רצונו ותולה העלילה בבני אדם כדאיתא בתנחומא פרשת וישב גבי מכירת יוסף וחטא אדה"ר. וה"נ מפרש שלעשות רצונו מביא עלילה על עבדים נגד אדוניהם וכן בהפך ודריש ע"ז כי הוא נורא עלילה כי זה הוא מהדברים הנוראים והנפלאים אשר יבוא אל התכלית באמצעות דרכים בלתי מביאים אליו אלא אדרבה מנגדים אליו. משא"כ במעשי בו"ד שכל הדברים הקודמים אל התכלית מתיחסים אליו. ולמשל הגדולה הבאה לאיש ממלך בו"ד הוא ע"י פיוס ותחנונים. או ע"י מעשיו הטובים יפיק ממנו רצון ולא בהפך וכמ"ש במכילתא גבי ה' איש מלחמה מלך בו"ד כשהולך למלחמה ומדינות קרובות באות ושואלות צרכיהן מלפניו אומר להן זעוף הוא. למלחמה הוא יוצא. לכשינצח וישוב באין אתם ושואלים צרכיהון מלפניו אבל הקב"ה אינו כן ה' איש מלחמה שהוא נלחם במצרים ה' שמו שהוא שומע צעקת כל באי העולם כו'. לזה אומר שהקב"ה הביא גדולה והסבר פנים לצדיקים מהמלך באמצעות חימה וכעס שיהיה להם. ולא עוד אלא שיהיה בדרכים הפכיים כי בזה העבד באדוניו ובזה האדון בעבדיו וז"ש בהקב"ה כי הוא נורא עלילה על בני אדם:

הה"ד פרעה קצף על עבדיו. ומה שלא הביא את הכתוב הנאמר לפני זה ויקצוף פרעה על שני סריסיו. משום דהכא כתיב איך עלה יוסף לגדולה ע"י הקצף הזה שהגיד ושם אתנו נער וגו' ומיד שלח פרעה ויקרא אל יוסף:

ומה אם ספרו של בשר ודם כך. משום דק"ל למה כתיב בקרא ויכתב בספר דברי הימים לפני המלך. לאיזה צורך נכתב כאן. כי סגי לן במה שכתוב לקמן וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי על בגתנא ותרש. ולכן אמר דקרא אתא להעיר לנו למילף ק"ו אם ספרו של בו"ד הביא תשועה לישראל כ"ש כשיבוא ספרו של הקב"ה לשלם שכר טוב לצדיקים שיגדל שכר כל הנמצא זכותו כתוב שם ואין הקב"ה מקפח שכר כל צדיק. ולא יתיאש הצדיק מרחמים ומתקוה על שכר טוב אף כי צרות רבות ורעות יסובבוהו מסביב: