לא ניתן ד"ה אלא להדרש כו'. דאי לא אתא אלא לפשטיה מאי קמ"ל בהזכרת השמות והענינים ההם דמה דהוה היה. ועוד דרוב עניניהם כבר נאמרו בנביאים ראשונים והכי איתא בפ"ק דמגילה ר"ש כי הוה פתח בד"ה אמר כל דבריך אחד הן ואנו יודעין לדרשן וע"ש בפירש"י ועמ"ש בויק"ר פ"א:

אב"ד של לכה כו'. משום דלא מצינו שמות אנשים במקום אחר לכה ומרשה. ומצינו שם מקום מרשה יושבת מרשה. לכן דורש ג"כ לכה בשם מקום ואבי פי' אב"ד:

זו רחב כו'. ואע"ג שרחב נשאת ליהושע כדאיתא בפ"ק דמגילה אפשר דשלה נתחתן לאחד מיוצאי חלציה ועז"א כאן ומשפחת רחב או פי' שהיה אב"ד ג"כ למשפחת רחב:

בבוסמין. פי' בשמים ותמרוקי הנשים ודריש בוץ מלשון בוסמין. ובקצת ספרים הגירסא בבי סימון ולא נתפרש פי' [מצינו קנה וסוף הנקראים סימוניא ועי' ערוך ונרויח בזה עוד אחד לדעת הגאון ר' צבי חיות זצ"ל אשר בחר לאמר מימרא הדומה לשמו ונקרא ע"ז. וגם הוא הי' ר"י בר' סימון]:

שנתיאשה מן החיים. שסכנה בעצמה בהטמנת המרגלים על מנת שישרפנה מלך יריחו אם ימצאם שם:

אשר בעלו למואב כו'. ודרש אשר באה עלה למו אב. ודרש עוד הפעם וישבי לחם שנדבקו בישראל לשבחה בב' בחינות. האחת שהסירה זנוניה מפניה ודבקה בתורת ישראל הטהורה מתועבות אלה. והב' שהסירה גלולי אלילי ארץ כנען ודבקה באלהי ישראל:

ששרתה עליה רוה"ק. וקרי לנבואה גדרה לפי שיש גדר וקצבה לנבואה וכדאמרינן בויק"ר פי"א אפי' רוה"ק ששורה על הנביאים אינו שורה אלא במשקל כו' ע"ש. אבל משיגרא דלישנא של המדרש דאמר עד שלא נכנסו ישראל לארץ נראה דמפרש גדרה מלשון גדר והפסק לא"י. משום דק"ל דהא אין הנביאים מתנבאים בחו"ל ואיך שרתה רוה"ק על רחב בחו"ל מאחר שזה היה קודם שנכנסו ישראל לארץ. כמ"ש במכילתא עד שלא נבחרה א"י היו כל הארצות כשרות לדברות משנבחרה א"י יצאו כל שאר הארצות. ומה שהתנבא יחזקאל בחו"ל על נהר כבר תירצו שם:

עשרה כהנים כו'. עיין בזה בפ"ק דמגילה:

שהיה עסוק בפרוכת. פי' בנין הבית וקרי ליה בית הבוץ מפני שהיה שם שש שנקרא בוץ. אך קשה למה רמז יותר על פשתן מתכלת וארגמן ותולעת שני שהיו צמר:

שהיה גדל ביער. כשהיה רועה צאן:

עיקר סנהדרין משל יהודה. וקרי אנשי כזבה לפי שהן פוסקין וחותכין את הדין מלשון לא יכזבו מימיו שפי' יפסקו:

שנאמר חכלילי עינים. ודריש עינים על דרך והיה אם מעיני העדה. ויען כי ד"ת משולים ליין לכן אמר עליהם חכלילי מיין. ויתכן שהחכלילות רמז לחדוד והפלפול שהם בוערים כאש בפלפולם:

שהיו סודרין את ההלכה. ודריש ולבן שנים שהיו מלבינים ד"ת בשינים ובפיהם עד שיצאו יותר נקיים מחלב:

ר' איבו אמר זה דוד ושלמה. וקרי להון עתיקים מלשון עתיק יומין ופי' זקנים. ובעל א"א מצא נוסחא דגריס ר' איבו ור' סימון. ר"א כמד"א ויעתק משם ההרה המעתיק הרים. ויעתק צור כו' שבא עזרא וכתב זה היחוס של ד"ה ועתקו בזה המקום וחרינא אמר הדברים הללו סתומים כאן ומפורשים במקום אחר המה היוצרים זה רות ובועז וכו' עד ותשב לימינו זו רות המואביה ר' איבו אמר זה דוד ושלמה וכו' עד שלא להחריב ב"ה:

שהיה דומה כנטע. פירש"י בפרק הספינה שהולך וגדל כדכתיב על כסא ה' למלך:

ושבה את התורה. והתורה נקראת לחם כדכתיב לכו לחמו בלחמי ולכן אמר וישבי לחם:

יואש שנתיאשו מא"י. בפרק הספינה דריש יואש שנתיאשו מהגאולה ושרף שנתחייבה שרפה למקום:

ונסתפחו בשדה מואב. ויש ספרים דגרסי ונסתחפו. וגם זה מהוראת חיבור בגמ' וכמו סחופי כסא אטיבורא ודומה לזה הרבה בתלמוד. וזה עון אחר זולת יציאתם מא"י לחו"ל שעזבו שכונת ישראל ויתערבו בגוים ודקדק זה מאומר ויבאו שדי מואב ויהיו שם דמשמע שדירתם שם עם המואבים נחשב לחטא שילמדו ממעשיהם:

פלטיאני. פי' דמפרש אפרתי מלשון חשיבות. וכ"כ הרד"ק והוראתו שמגודל בפלטין שהוא איש כבוד וחשיבות. וריב"ן מפרש מלשון יחוס ור' פנחס מפרש אפרתי מלשון אפרים:

בתחלה באו להם בעיירות כו'. משום דק"ל מה צ"ל ויהיו שם דהא בהדיא כתיב בתר הכי וישבו שם כעשר שנים. לכן הוזקקו לומר דב' פעמים באו שדה מואב דהיינו העיירות דשדה עיר כדלעיל. והיינו ויבואו שדה מואב ושוב נעתקו משם והלכו לכרכים ויצאו גם מהם ויבאו שדה מואב ויהיו שם:

הכל למות פי' כל אדם. והכל למיתה פי' כל בעל חי. ואשריו לאדם כו' פי' אבל יש יתרון לאדם על שאר בעלי חיים משום שתכלית האדם היא מה שאחרי המיתה וזה העוה"ב לכן אשריו אם יצא בשם טוב כי כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה ממנו:

מי מחסרו אלא אשתו. הנה מצינו כי גדול הדור שמת כל העולם מחסרין אותו כמו דאמרינן בסוף בפרק הספינה אותו היום שנפטר אברהם אבינו מן העולם עמדו כל גדולי הדור ואמרו אוי לו לעולם שאבד מנהיגו כו'. ובפ"ב דמו"ק אמרו על רב אשי בכו לאובדים ולא לאבידה שהוא למנוחה ואנו לאנחה. ובקה"ר על פסוק טוב שם משמן טוב אמרו הכל מרגישין. וכן כל אדם כשמתו בניו הקטנים ואהוביו ומרעיו הצריכין לו מחסרין אותו. אבל שמה החסרון הוא התועלת אשר היתה לבני תבל או לאוהביו ממנו. אבל חסרון האיש לאשתו והאשה לבעלה הוא חסרון בגוף השני מצד עצמן שלהיות שניהם כגוף אחד יחסר להם פלג גופא בהפקד אחד מהם. ואי מיירי הכא באשה ראשונה ובאיש הראשון א"ש טפי כדאמרינן בפ"ב דסנהדרין לכל יש תמורה חוץ מאשת נעורים ואין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו הראשונה. וכן בעל ראשון לאשתו כמ"ש שם ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. ולכ"א מי מחסרו אלא אשתו וכו' כי להם אין תמורה. אבל שאר אינשי אע"פ שמצטערין במותם בהפקד התועלת מהם. יש לזה תמורה שאפשר יושג להם התועלת מאחרים:

גילין גילין. ע' בירושלמי פרק ואלו מגלחין דמדמה חבורה ומשפחה לכיפת אבנים. את נוטל ממנה אבן אחת וכולה מתנועעת לכן במות אחד מן הגיל ידאג בן הגיל וצריכין רחמים מעשים טובים שלא תשלוט בהם מדת הדין. ומייתי לה הכא לומר דלהכי כתיב איש נעמי. כי במות האיש ראוי שתדאג האשה שהיא בת מזלו:

לא קראתי לאשתי אשתי כו'. משום שהאשה היא עקרת הבית והשור עיקר השדה. ואין תועלת לבית בלא אשה ולשדה בלא שור. ומייתי לה הכא לתרץ למה כתיב איש נעמי משום דהיא עיקרה של בית והאיש טפל לה וקטן נתלה בגדול כדאמרינן בפ"ב דב"ב גבי ונביא לבב חכמה ופליג אההיא דאמרינן לעיל גבי הוא ואשתו הוא עיקר ואשתו טפלה:

לא גיירום ולא הטבילום כו'. פי' כיון דלא נתחדשה הלכה עדנה מן עמוני ולא עמונית עד בועז שנשא את רות כדאמרינן לקמן בריש פ"ד הלכך אלו גיירום לא הוו מצי מנסבי להו דבגירות ליכא איסור חתנות רק בז' עממין כדאיתא בפ' הערל וה"ה איסור עמוני ומואבי. אבל בגיות ליכא איסור אישות אלא הו"ל כזנות בעלמא דלא נאסרה גויה בצנעא אלא מגזירת בית חשמונאי והכא הוי בצנעא כי לא היו שם ישראל זולתם. וז"ש ולא היו נענשין עליהם. גם ממה שהיתה נעמי דוחה אותן שישובו אשה לבית אמה נראה דלא נתגיירו עדיין דא"כ חלילה להחזירן לסורן:

ולא היו נענשין עליהם. בעל א"א הגיה ולא הניחו הלכה להתחדש שאלמלא הניחו הלכה לחדש עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית לא היו נענשין עליהם. ול"ג עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית דבתר הכי:

בנותיו של עגלון. לפי מ"ש בפ' הספינה דאבצן זה בועז א"א לומר בנותיו ממש שהרי אהוד הרגו ומאהוד עד אבצן יותר ממאתים שנה. וצ"ל שהיתה מזרעו. אבל לפי מ"ש בפסוק ברוכה את בועז היה בן פ' שנה ולא נפקד משמע דאינו אבצן. ולפ"ז אפשר דבועז ורות בימי עגלון היו:

אין בעל הרחמים פורע מן הנפשות תחלה. עמ"ש בזה הענין בויק"ר פ' י"ז:

שמעה מהרוכלין המחזירין בעיירות. משום דק"ל כי בשדה מואב מיותר הוא דהא כתיב לפ"ז ותשב משדה מואב והיה צ"ל כי שמעה שם לכן מפרש כי בשדה מואב הוא העיירות במואב וכמ"ש לעיל שדה זו עיר ונתברר לה ע"י הרוכלין המחזירים בעיירות כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם:

פעמים שהוא עושה כו'. פי' כשהחטא מעט אז יספיק זכות שהם נחלתו ולא יטשם. ואם החטא גדול אז לא יטשם בעבור שמו הגדול:

בא"י בשביל עמו ונחלתו. כי העם היושב בה הם נשוא עון וזכותם רב ולהכי בעבור נחלתו סגי. ואע"ג דשמואל שאמר בעבור שמו הגדול היה בא"י. מ"מ שמואל אמר להם כי לא יתיאשו מן הרחמים כי טוב ה' ועושה חסד בעבור שמו הגדול גם ליושבי חו"ל וכ"ש שישמע להם בא"י אף שהם חוטאים:

וכי לא יצאתה משם אלא היא. עמ"ש בב"ר פס"ח סי' ו':

והלכו ביו"ט של פסח כי יום בואן לבית לחם קציר העומר היה כדלקמן והוא ט"ז בניסן:

הוצרה עליהם הדרך. כי היו רכות וענוגות ולא נסו הציג כף רגלם על הארץ וללכת יחפות ודייק מן בדרך כי לא היה הפסק בין הליכת כפות רגליהן ובין הדרך. ואידך דריש ותלכנה מן הלכה וז"ש שהיו עסוקות כו':

לבית אומתה. ולכן לא אמר לבית אביה. ואע"ג דברבקה כתיב ותרץ ותגד לבית אמה ואמרו ע"ז בב"ר דאין האשה רגילה אלא לבית אמה וע"ש ברש"י בחומש אך זה רק בהליכה לפי שעה להגיד דבריה היא מגדת בבית אמה אבל בהליכה לשבת שם אין לומר רק לבית אביה שכל הבית נקרא על שמו. גם אם האב מת. וכמו שבי אלמנה בית אביך אע"פ שכבר מת דבת שם היתה. ולכן מפרש לבית אומתה שפירושו למשפחתה:

ללמדך כמה שכר טוב לג"ח. ואע"ג דילפינן ממגילה זו הלכות גרים ויחוסו של דוד. אבל לפי זה היה סגי למסרן בע"פ וכמו כל דיני תורה שבע"פ. אבל ללמד לנו שכר טוב לגומלי חסדים אשר זה נחוץ לדעת לכל המון העם דלא שייכי ולא עסקי בתורה שבע"פ נכתבה בספר:

כל אותן הטובות כו'. כי לא יכון הפעל נתן על מנוחה ונכון לאמר יחונן ה' אחכם ומצאנה מנוחה אשה בית אישה. לכן דריש על הנתינה שעתיד הקב"ה לתת לשלמה:

מצאן כתיב. ואע"ג דמצינו כן כמה פעמים כמו ותהרין בנות לוט ותשקין את אביהן וכן הכא בפרשה נמצא שובנה בנותי לכן. מ"מ היכא דאיכא למדרש דרשינן:

וכי יש אדם מיבם כו'. ומפרש כי היא באה להגדיל התמיהה הלהן תשברנה וגו' פי' גם אם לא תחושו לאיסור אשת אחיו שלא היה בעולמו האם תשברנה להם עד אשר יגדלו. ולאפושי בבכיה אמרה הדברים האלה:

וגם הייתי שילדתי בנים. ומפרש את הכתוב בענין אחד וגם הייתי הלילה לאיש שנתחברתי עמו הלא יש ספק פן לא נתעברתי או הולדתי בנות אבל גם אם הייתי וילדתי בנים אבל הלהן תשברנה:

מכם בשבילכם. ופירוש מכם מסבתכם. ולא נוכל לפרש מכם כמשמעו דא"כ אין זה נתינת טעם למה שאמרה שובנה בנותי לכן. אבל לפירוש זה ניחא שאמרה גם אם יצוייר שיולדו לי בנים אל בנותי לשבת עמדי כי מר לי מאד מסבתכם:

פתר קריא במשה. מבואר מעצמו דדריש את הכתוב הזה ע"ד אסמכתא הלהן תשברנה עד אשר יגדלו האם בשביל ששברתי וצפיתי לגדולה בשביל הן. האם בשביל זה הלהן תעגנה הוגעתני בהן שנאמר לי הן קרבו ימיך למות. וכן דריש את סוף הכתוב ע"ד דרש ורמז במשה:

כל מקום שנא' בו יד ה' כו'. משום דנראה כאלו היא מטחת דברים כלפי מעלה באמרה כי יצאה בי יד ה'. לכן מפרש כי מכת דבר נקראת יד ה' ובעלה ובניה מתו בדבר:

יד תבעו מי יתן מותנו ביד ה'. ויד פגעה בם גם יד ה' היתה בם כ"ה הגירסא בילקוט וכוונתו לומר שגם במתי המדבר לא תיוחס הרעה אצלו ית' לפי שכתוב וגם יד ה' היתה בם כי הם שבקשו יד ה' והיה להם כן:

ביוצאים היתה מגפה. פי' ביוצאים מא"י לחו"ל היתה מגפה אבל לא ביושבים בא"י ודייק מלישנא דכתיב כי יצאה בי יד ה' בשביל שיצאתי עם משפחתי מא"י לכן היתה בי יד ה'. ומ"ש ר' ראובן אף בניהן כו' זה קאי אדלעיל על מתי מדבר. ודריש כי יד ה' אשר היתה בם לכלותם גם זה לטובה כדי שיוכלו בניהם לבוא לארץ:

תשש כהן ודרש ותשנה מלשון תשישות:

שנאמר ויגש הפלשתי וגו'. והוא גלית הנזכר בסוף ש"ב בבני הרפה והרפה היא ערפה כמו דאיתא בפרק משוח מלחמה (אלו נאמרין) והכהו אלחנן בן יערי זה דוד כדאמרינן לעיל. וע"ע בזה בגמ' שם כי שם מבואר כל דברי המדרש:

כל נשיקה של תיפלות כו'. עמ"ש בב"ר פ"ע סי' י"ב:

לא תחטום עלי. נראה שהוא לשון קשור והכרח ופי' לא תפגעי בי לא תהיה לי לפגע להכריחני לשוב מאחריך. ובילקוט הגי' לא תחטאי עלי אך לא נמצא לשון פגיעה על חטא. ואח"ז אמר לא תסבין פגעך מני. פי' כי פגיעותיך לא תמנעוני ולא תסבוני לעזבך ולשוב מאחריך:

באהל מועד בגלגל בשילה כו'. המשכן כשהים במדבר נקרא אהל מועד ואח"ז הובא לגלגל והי' בנין אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה וכשחרב שילה בימי עלי באו לנוב וכשחרבה נוב בימי שאול באו לגבעון ומשם באו לבית עולמים והוא ביהמ"ק שבנה שלמה ונגנז המשכן. ואע"פ שבימי רות כבר היה משכן שילה אגב שיטפא הזכיר כאן אהל מועד וגלגל נמי כדרכם ז"ל להזכירם תמיד יחד. וטעם אזהרה זו משום דבעוד שקם המשכן שילה נאסרו הבמות לכן הזהירה שצריכה ללכת שם להקריב קרבנותיה ולא בבמות ככל הגוים. ומפני שהקרבנות טעונים לינה כדילפי' מופנית בבקר והלכת לאהליך לכן הוסיפה לאמר באשר תליני אלין:

אבל לע"ל כי המות יפריד ביני ובינך. פי' בעוה"ז אוכל אלמדך להועיל כי תעשה מצות אבל לע"ל המות יפריד בינותינו ולא אוכל ללמדך עוד: