שהייתי חבויה בצלן של מצרים כו'. נראה מזה כי הישראל היו מפוזרים בכל ארץ מצרים. ורק בשעה שיצאו קבצם הקדוש ברוך הוא בדרך נס לרעמסס והוציאם. ומוכיח זה מהכתוב דכתיב ועברתי בארץ מצרים והכיתי כל בכור בארץ מצרים וגו' והיה הדם לכם לאות על הבתים וגו' נראה כי בכל ארץ מצרים גרו ישראל ושמו את הדם לאות כי לא יבוא המשחית לנגוף את בכוריהם ומה דכתיב וישב ישראל וגו' בארץ גשן (בראשית מ״ז:כ״ז) וכן והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן אשר עמי עמד עליה וגו' (שמות ח׳:י״ח) היינו דשם היה עיקר המעון לישראל אבל מפוזרים היו בכל ארץ מצרים. ולזה הוא גם שבח ישראל שהיו מגודלין בין המצריים והורגלו בגלוליהם עכ"ז עכשיו הרטיבו מעשים טובים והכירו את ה' והקדישו את שמו:

בידי ולבי. בידי המה המעשים טובים הנעשים ביד. ולבי זו האמונה שהיא בלב ועל מצות הנעשים בידים אמרו נעשה. ועל מצות הנשמרות בלב אמרו ונשמע וזה היה בצלו של סיני אשר שם הרטבתי מעשי באמרי נעשה ונשמע:

ואומרת לו שיר חדש. וזה לעתיד שאומר שירה בלשון זכר כדאיתא לעיל בפסוק שחורה:

שנאמר אתן במדבר ארז וגו' נתנם לי הקב"ה כו'. ולפי' זה בא אתן העתיד במקום עבר:

ואני מרטיב ואומר לפניו שירה כצ"ל ומעשים טובים ל"ג. וכן ליתא בשוח"ט. ופירוש של ואני מרטיב הוא שתפריח ותצמיח האילנות הטובים כחבצלת הצומחת. וכן גבי דרשת משום רבנן דקאי על הארץ ל"ג מעשים טובים. אך שתצמיח ותוציא את הקבורים בה ע"ד ויציצו מעיר כעשב הארץ:

שנאמר יחיו מתיך וגו'. הכתוב הזה צ"ל אחר אחזירם לו שנאמר יחיו מתיך וכן הוא בילקוט. כי על מה שכל מתי עולם חבויין בי לא צריך קרא לראיה דהכל רואים זאת ויודעים:

מכנף הארץ זמירות שמענו. וזה מדבר בתה"מ וכמ"ש שם כי ארובות ממרום נפתחו וזה להשיב אם הנשמות הגנוזות במרומים לגופיהן. וכן רוע התרועעה הארץ פור התפוררה הארץ וגו' ואספו אספה אסיר על בור וגו' ומרב ימים יפקדו. יתפרש ג"כ כי אסירי הקבר והבור וזה המתים אשר סגרו שם יפקדו ויצאו ממסגרם. ואז חול תחול הארץ כיולדה היולדת את בנה:

ולמה נקראת חבצלת. פי' בקטנותה ומשני שחבוים בצלה משום שהעלים שלה עדיין לא יצאו החוץ אלא הן בתוך העלים החיצונים ירוקי המראה:

שנתנוה בעמקי הצרות. דרש העמקים מלשון עמקי הצרות:

דכתיב ה' בצר פקדוך. וסיפא דקרא צקון לחש מוסרך למו ומפרש כי יצקו לחשם בתודה וקול זמרה אשר הצלת אותם ממצוקתם בעת אשר מופרך היה למו:

בעמקי גיהנם וזה העמקים וכן דורש חבצלת שחבוי בצל הגיהנם ואומר שירה וזה השרון:

הה"ד ויעלני מבור שאון. וקאי על הגיהנם כדמדריש שם בשוח"ט. ודוד אמר על עצמו ועל כלל ישראל (ובשוח"ט דריש שם על דוד בעצמו) וזה שאמר אתיא דרבנן כההיא דר"א המודעי. פי' כי דר"א דריש את הכתוב גם כי אלך בגיא צלמות על כלל ישראל על הצלתם מגיהנם ולא בדוד לבדו וכפששיה דקרא ה"נ מוקי רבנן ויעלני מבור שאון על כלל ישראל ולא בדוד ביחוד. ולא נוכל לפרש דמייתי האי דר"א ללמד לנו שאחרי ירידתם לגיהנם יעלו. דזה לא צריך הוכחה דסתם משנה היא בעדיות משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש:

שופט אין כתיב כאן אלא נשפט. כי הנפעל יבוא אם שני הצדדים יתוכחו יחד ולכן כאשר יזעם ה' את אויביו ויוכיחם במשפט. ישיבו לו דבר הלא גם אלה המרוחמים ממך לא טובים מאתנו. וע"ז גם הוא נשפט כי בדין יוכיחם וצדק היה משפטו:

שבטך אלו היסורין דכתיב ופקדתי בשבט פשעם. ומשענתך זו תורה דכתיב במחוקק במשענותם כ"ה בשוח"ט:

יכול בלא יסורין. פי' כי התורה בלא יסורין סגי (וה"ה ויסורין בלא תורה) ת"ל אך ואכין ורקין למעוטי ופי' כי הטוב וחסד לא יהיו מוחלטין. רק יבואו ביסורין:

פתר קריה ברבקה כו'. פי' שהכתוב מגיד לנו כמו שרבקה לא למדה ממעשים הרעים אשר היו בארצה כן בניה שוים לה דלא למדו מתועבות מצרים. ולפ"ז מדבר הכתוב רק בשבח ישראל:

שהיו אלו ערלים כו'. ומה שקרא לישראל כשושנה בין החוחים ולא כחוח בין החוחים כיון שהיו שוין עם המצרים ברעתם. וגם איך ידרש את הכתוב בגנות ישראל ולעיל אמרו אין דורשין שיר השירים לגנאי אלא לשבח. י"ל דרוב ישראל נשתוו למצרים בתועבותם אבל מעטים ביניהם היו צדיקים וזכות המעטים הנמשלים לשושנה עמדה להם ללקט אותם מן המצריים אשר היו כולם חוחים ולהוציאם והמדרש דאמר א"כ לא היתה מדת הדין נותנת שיגאלו פי' כיון דהעולם נידון אחר רובו לא היו ראוים להגאל בזכות המעטים ורק בשביל השבועה נגאלו:

אלולי שאסר הקב"ה כו'. ואע"ג שאמר לאברהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וגו' וכל דבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפי' על תנאי אין חוזר כבר תירצתי זה בביאורי לב"ר פנ"ג ועמ"ש בשמ"ר בפ"ז:

שאינו מן המנין. פי' כי גוי השני קאי על מצרים. לכן לא נמנו אותיות אלו בקדושת שמו ית':

בשמו גאלן. מפרש מילתיה דר' יודן דע"ב אותיות אלו הן כנגד שם הקב"ה שהוא בן ע"ב אותיות. ובשם זה גאלם:

שורה של תאנים כו'. מונה פה ד' מינים. תאנים גפנים רמונים ותפוחים. משום דבשלימות האנשים יש ג"כ ד' אופני שלמות. יש אשר הוא שלם בנגלה ובנסתר ותוכו כברו. וכנגד זה המין מזכיר את נטעי התאנים אשר כל הפרי טוב למאכל תוכו וקליפתו. ויש אשר הוא שלם רק לעין רואהו אבל בקרבו צפון חטא ועון. או כי מחשבתו לא טהורה. וכנגד זה המין מביא את הגפנים אשר רק חיצונו נאכל ובקרבו יש גרעינים אשר לא יצלחו לאוכל. ויש אשר תמימים ושלמים הם בלבבם לאלהי השמים. אבל לפי הגלוי לעין יש במעשיהם פשע ועון. וכנגד זה המין מביא את הרמונים אשר רק תוכו נאכל. וקליפתו החיצונה ישליכו לחוץ כדבר אין חפץ בו. ויש אשר מלבד כי הוא שלם בעצמותו מבית ומבחוץ. במעשיו ובמחשבתו עוד יוסיף להפיץ אור תורה וחכמה על כל סביביו וילמד רבים דעת ותבונה וכנגד זה המין מביא את התפוח אשר מלבד כי הוא טוב למאכל בכל חלקיו ונחמד למראה. עוד יתן ריח טוב מסביב לשמח לבות הקרובים אליו:

בשעה שסדרו ישראל י' הדברות. צ"ל בשעה שסברו ופי' שסברו וקבלו:

עבור לפני התיבה אמר לון לינא חכם גרסינן:

דמתגלגלין ביה. פי' דטורחין עבורו. וקרוב יותר לפרש דמשתבחין בו כי גליגי גליג הוראתם שבח ותהלה:

אתחסם. מלשון חיזוק וכמו בפ' המביא מפני שצריך לחסמן:

רוח צפון יוצא ומטה אותה כלפי דרום והחוח עוקצה ורוח דרום יוצא ומטה אותה כלפי צפון והחוח עוקצה כו' כצ"ל וכ"ה בויק"ר:

ומה כתיב בהו ד' בדד ינחנו גרסינן ופירושו כמו"ש בספרי כשם שישבתם יחידים בעוה"ז ולא נהניתם מאדם כן תזכו לעתיד לבוא שלא תצטרכו לשום אדם:

מה שושנה זו שרב יוצא כו'. ומספר הכתוב בשבח ישראל כי גם בעת אשר נתנו לבו ולמשסה בכל זאת הוא דבק בה' ומצפה כי יהיה לו כטל ויפרח שנית:

אינה במלה לעולם כו'. קרוב לומר כי הגירסא מה השושנה הזו אינה ניטלת אלא על גב ריחה כך ישראל אינן ניטלין אלא על גב מצות ומע"ט. ופי' כמו שתכלית השושנה הוא הריח כן תכלית ישראל הוא מצות ומעשים טובים:

כך ישראל הן הן לעוה"ז כו'. פי' שיהיו קיימין לעולם וכדבר הכתוב כן יעמוד זרעכם ושמכם וגו' ועוד כתובים רבים. וע"ע באיכה רבתי על פסוק על אלה אני בוכיה:

לגאולה של מחר. שהיא עונג ומנוחה כשבתות וימים טובים:

הה"ד כמעשה ארץ מצרים וגו'. משום דק"ל למה מזכיר בקרא כמעשה ארץ מצרים וגו' וכמעשה ארץ כנען וגו'. ולא הזהירם על עריות בהדיא ומה בצע להודיענו שזו היה מעשה מצרים ומעשה ארץ כנען לכן מפרש דמזכירם כמו שהייתם מופרשים מהתועבות האלה במצרים אף שיושביה דבקו בהן. כי שמרתי את יחוסיכם כן בבואכם בארץ כנען תנזרו מתועבותיהם. והא דאמרינן לעיל שישראל נשתוו לבני מצרים זה לענינים אחרים. אבל בענין יחוסיהם נזהרו מאד וכדלקמן על פסוק גן נעול:

כך ברחו אומות העולם וכו'. ומפרש את הכתוב כתפוח בעצי היער אשר הכל בורחים ממנו להסתפח בעצי היער אשר ענפיהם מרובים והכל באים לחסות בצלם. כן דודי זה הקב"ה בבואו לתת התורה לארץ בין הבנים בין יושבי כל הארץ אשר המה לא ראו תועלת בתורתו וברחו ממנו ומאנו לקבלה ואנכי בצלו חמדתי וישבתי. אע"פ שצלו קטן ולא נראה לעין. וכן שכר התורה סתור הוא מעין מ"מ קוה קויתי לו ובו בטחתי והלכתי אחריו:

ויאמן העם וישמעו וגו'. ויתפרש הכתוב ויאמן העם כי כבר האמינו שעתידים להגאל. ולכן כאשר שמעו כי פקד ה' את בני ישראל וגו' לא הסתפקו עוד בזה אך ויקדו וישתחוו:

הקדימה עשיה לשמיעה. כי עשיה היא התכלית ע"ד לא המדרש עיקר אלא המעשה. ולכן מדמה זאת לתפוח שניצו אשר הוא עיקר הפרי קודם לעליו אשר הם רק כעין שמירה לפרי:

אלא בסיון. עיין בתנחומא פ' יתרו על פסוק בחודש השלישי חשיבות החדש הזה לקבלת התורה:

בדבר קל אתם נגאלים. ואע"ג דהיו בידם מצות פסח ומילה וכדאיתא במכילתא בדרש הכתוב ואת ערום ועריה שהיו ערומים מן המצות ונתן להם הקב"ה פסח ומילה אשר בזכותם נגאלו. י"ל דריב"ס סובר אשר בשביל זה לא היו ראוים לצאת ממצרים. ודי היה להם המצות האלה להצילם מן המשחית שלא יבוא אל בתיהם לנגוף. ולזה צוה להם דבר קל להגאל על ידו. ובא ללמד לנו בזה כי שכר המצוה איננו מצד נושא המצוה בכמותה ואיכותה. אך מצד קיום מצות ה' ולכן גם אם היא קלה בערכה אך אם ישמרנה באשר ה' צוה לשמרה. שכרו הרבה מאד. ואולי בחר באזוב השפל בצמחים שידעו ויבינו כי הגאוה מאוסה היא בעיני ה'. ולא יזכו להיות בני חורין ובעלי רכוש רב רק אם יכניעו את רוחם לפני ה':

לולב שהוא עומד. פה יש חסרון הנכר וכך צ"ל א"ר אבא בר כהנא משכר לקיחה אתה למד שכר לולב לקיחה במצרים ולקחתם אגודת אזוב בכמה הוות טימי דידה בד' מנה וכו' עד לולב שהוא עומד כו' וכדאיתא בויקרא פ"ל:

לכם היא ושלכם היא. בא לדרוש את הכתוב בצלו חמדתי כי התורה אשר היתה שעשועים לפני הקב"ה מאז חמדו ישראל לקבלה וה' נתן להם וכמשל שמביא מהאבן טובה ומרגלית:

ג' קוויות טובות קוו ישראל על הים. כי כאשר ראו על הים מה שלא ראה יחזקאל ונגלו להם תעלומות חכמה בקשו את התורה אשר כלה בה. ובקשו את המשכן אשר שם תשרה השכינה ביניהם לעולם. וכאשר ראו בצבא המלאכים שבאו עם השכינה וראו דגלי המלאכים ומחנותם בקשו כי גם להם יהיו דגלים:

מאהל מועד א"ר אלעזר כו'. עיקר המאמרים האלה המה בויקרא רבה פ"א וע"ש מה שכתבנו בביאורם:

מה היה אוה"מ יפה להם כו'. ואע"ג דבמ"ר פי"ב איתא שאו"ה לפנים היו אומרים וי כשהוקם המשכן משום דאז ה' נלחם לישראל יותר. מ"מ היו יכולים לחיות בשלום עם ישראל ולא היו ניזוקים וטוב היה להם:

היו שומעים קול הדבור ונתרזין. כתב בעל העקידה בשער נ"ו שפי' כי בתחלה אם הרגישו דבר אשר הוא נגד טבעו של עולם היו משתוממים ומבולבלים בעיניהם. אבל אח"כ נודע להם כי יד אלהים עושה פלא עשתה זאת:

פנקיטיהן. פי' ארמונם ומעונם שהדבור היה נכנס בבתיהם:

דופרוספין משום שהקול היה נחלק לשני חלקים. לישראל לענינם ולאו"ה לענינם לכן נקרא הקול דו פרצופין:

וסם המות לעמים הקדמונים. פי' הבדרשי כי עמים הקדמונים כמו עמון ומואב אשר הורגלו מאד בזמה וישמעאל בגנבה לא קבלו את התורה המזהרת על התועבות האלה. לכן היתה להם התורה סם המות. אבל ישראל אשר יכלו למשול ברוחם ולהנזר מתועבות האלה. היתה להם התורה סם חיים:

לפיכך הוא אומר תחת התפוח עוררתיך. יען דדריש כתפוח בעצי היער בישראל ואיידי דקאמר ופריו מתוק לחכי כי לחכי היה פרי התורה מתוק ולא לחך או"ה אשר מאנו לקבלה. לכן הביא הדרשות של מאהל מועד הנוגע לענין זה והשתא חוזר לענינו וקאמר דמשו"ה נאמר תחת התפוח עוררתיך כי ישראל אשר פריו נמתק לחכם התעוררו לבוא תחת התפוח. ואגב זה מביא עוד דברי רבי חייא ודברי ר"י להשלים הדרש של מאוה"מ המובא בענין זה:

שמשם היה קול נפסק. לא מפני שיש כילות בדבר. אלא שלא יהיו השומעין ניזוקין בו שאינן כדאי לקול קדוש. וכדאמר לעיל שמתחלה היו שומעין הקול ונתרזין. ומהאי טעמא איתא נמי בת"כ שלא שמעו ישראל אפי' קול הדברות. וכן איתא התם דאפי' מלאכים אינן שומעין שאינן כדאים לשמוע קול קדוש כזה:

משעמד אוה"מ פסקה נבואה מהם. דייק מדכתיב וידבר ה' אליו מאהל מועד כי מאהל מועד ואינך קרא ה' אליו למשה לבד ופסקה הנבואה מאו"ה. אבל נביאי ישראל לא מתמעטו מזה כי המה מתנבאים בכח נבואת משה:

משם אחזתיו ולא ארפנו. כי עד שמצאתי את שאהבה נפשי משמע ליה בהקמת המשכן ששרתה בו שכינה כתרגומו ודריש ולא ארפנו שלא אניחנו שיסתלק מאצלי ואומרו עד שהבאתיו אל בית אמי מדריש שהכנסתו שם היתה שלא יצא עוד לעולם מאצלי:

אמרה כנסת ישראל הושלט בי יצה"ר כו'. ודורש את הכתוב אע"ג שהיין הצית בי היצר הרע לעשות את העגל. זה היה רק לפי שעה. כי ודגלו עלי אהבה. כי אהבתי לה' עומדת עתה לפני כדגל והנה מ"ש הושלט בי יצה"ר וכ"י אומרת להקב"ה כי הוא הביאני אל בית היין ונטרפה דעתי ועשיתי את העגל. לכאורה יקשה לומר כן על הקב"ה כי הוא הסית היצה"ר בישראל. אם לא שנאמר כמו דאמרינן בפ"ק דעבודת כוכבים דף ד' ע"ב לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה ופירש"י כלומר גבורים ושליטים ביצרם היו ולא היה ראוי להתגבר יצרם עליהם אלא גזירת מלך היה לשלוט בם יצה"ר כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלני אומרים לו צא ולמד ממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה עכ"ל. וכן דורש ר"מ את הכתוב הביאני אל בית היין להגביר עלי היצה"ר ונכשלתי בעגל כדי ליתן פ"פ לבעלי תשובה אבל מיד שבתי ודגלו עלי אהבה:

אין דורשין שיר השירים לגנאי. ואע"ג דגם לר"מ איננו גנאי גדול לישראל במעשה העגל כיון שלא עשו ברצון גמור ונתעו רק לתת פ"פ לב"ת. מ"מ סובר ר"י כי אין מזכירין כלל דבר של גנאי בשי"ה. אף כי קטן הוא:

דגלי תורה ומצות כו'. כלומר קבוצים כדגלים:

ומאהבה גדולה קבלתיה. פי' אע"ג דמצות התורה רבו מאד ויש בהן מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא לא היו עלי לטורח לקבלן אבל מאהבה גדולה קבלתי אותן:

זה אומר בית אב כו'. אמר הקב"ה ודגלו עלי אהבה. כל הדרשות אלו סובבים על הוראת ודגלו כי הוא מלשון הכחשה ומעילה וכ"כ התוס' בעבודת כוכבים דף כ"ב ע"ב ד"ה רגלא. וגם עם הארץ הקורא במקום לאהבה איבה אין לך הכחשה ומעילה יותר מזה. ומ"מ אם כוונתו היא על אהבת ה' אהוב הוא גם להקב"ה:

[תינוק שקורא למשה משה כו'. מדברי המ"כ נראה דהתינוק משבש הקריאה בשביל חסרון הניקוד. כי ספריהם לא היו מנוקדין. וה' יסלח לו כי בזה יתן יד להאומרים כי הניקוד נתחדש אחר חתימת התלמוד ומה שהוכיח מיואב כבר דחו רבים ראיה זו ומדברי רש"י שבת י"ב ע"ב ד"ה ראשי פרשיות דכתב ומסייע את שבעה הקורין בנקודה וטעמיה בלחש מוכח דגם בזמן המשנה היו הספרים מנוקדין בידי התינוקות. ויש לנו ע"ז עוד ראיות רבות ונכוחות וגם פה א"א לפרש כלל דמשבשין את הקריאה בשביל שלא היה להם נקודות. הלא לשבושים כאלה גם עמי הארץ מוכשרים. ולמה בחר ר' יששכר בתינוקות ועזב את עמי הארץ אשר בהם דבר ר' אחא. אבל הלשון וליגלוגו דדריש גבי תינוקות נראה דהמה לא בשגיאה ישבשו וכמו עמי הארץ. רק כתינוקות המשחקין ומלגלגין. או בשביל כי כבד להם לבטא אותם. כי ע"פ רוב התינוקות עלגי לשון הם. ובכל זאת חביבים הם להקב"ה אף כי בשבבותם ידברו. אבל אם הגיונם ומחשבתם בנעוריהם הם בד"ת. בוודאי כאשר יגדלו יחבבו את התורה ולא יסורו ממנה. ואין זה ענין כלל להספרים שלהם אם היו מנוקדים או לא. ויש לתת טעם למה בחר בשלש שמות אלה. משה אהרן עפרן. האם א"א לשבש בקריאה גם שאר השמות כמו נח יעקב ועוד רבים. ולדעת המ"כ א"א לתרץ כלל. אבל לדעתי הוא כי בשבושם מחליפים שמות הצדיקים בשמות של גנאי. כי משה הם קוראים כמו משא (בראשית י' פסוק ל') המי"ם בציר"ה והשי"ן בקמץ. ומדריש בב"ר סוף פל"ז כמו מיתה ע"ש וכמו שדרשו רז"ל גם בקדושין בפרק עשרה יוחסין מישון מיתה ואהרן נראה מהתוספות ע"ז הנ"ל כי היה להם הגירסא במדרש אהרן הרן וישנו שם אהרן לשם הרן אחי אברהם שהיה עובד כוכבים עד שנשרף וכמ"ש רש"י ז"ל בפ' נח. או דמשבשים כמו דמשבשים עמי הארץ לקרות את ארון ביהכ"נ בשם ארנא ומתים בזה החטא וכדאיתא בשבת דף ל"ב ע"א. ובעפרון משבשים להיפך דקורין לרשע בשם צדיק וכמ"ש התוספות במגילה דף י' ע"ב רבה בר עופרן גרסינן ולא גרסינן עפרון דשם רשעים ירקב ולא מסקי בשמייהו ע"כ. והשם עופרן היה מפורסם בימי רז"ל לשם אנשים צדיקים וישרים והמה משבשים בשם עפרון בתורה וקורין עופרן]:

הה"ד ועשית יריעות עזים. ובא פה לרמז כי חפץ הקב"ה הוא במה ששימש יעקב אבינו להשיג את הברכה. ואהבתו לא תסור ממנו לעולמים. ומה שמסיים ולא עוד אלא שאמר הקב"ה כו'. פי' מלבד כי בא לרמז במעשה המשכן אשר חפצו היה במעשה יעקב. אבל גם אמר בפיו ודגלו עלי אהבה ודלוגו עלי אהבה:

ושם ראיתי מיכאל ודגלו כו'. הטעם אשר חפצו ישראל בדגלים הוא כדי שכל אחד ידע את שבטו ויכיר את משפחתו. ומעת שראו בפמליא של מעלה כי אין ערבוב ביניהם וכל אחד עושה את שליחותו לפי מקומו ומדרגתו. התאוו גם המה לזה:

הה"ד איש על דגלו באותות. דורש באותות כמו באות נפשה מלשון תאוה וחמדה. וכאלו היה מנוקד הא' בפתח והו' בקמץ:

בשתי אשות כו'. כי בעת קבלת התורה ירדו שני מיני אש. אחת למעלה כדכתיב אשר ירד עליו ה' באש וכתיב ועל הארץ הראך את אשו הגדולה משמע כי מן השמים ירדה האש. ומדכתיב וההר בוער באש עד לב השמים משמע שהיה אש מלמטה עולה לשמים. ומפני שתי האשות האלו פחדו ישראל כששמעו את הקול מדבר עליהם ואמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה. וסמכם ה' וכן תרגם המתרגם דקאי על האש מקבלת התורה. ולפי פירוש הב' קאי על גופי האש אשר בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ:

רפדוני בתפוחים אלו ההגדות כו'. כי כמו שהתפוח יריח לכל בקל. כן הם דברי הגדה משא"כ ההלכות קשים הם להבינם לאשורם. ולאו כל מוחא סביל דא:

אע"פ שאני חולה כו'. פי' אע"פ שאני רפה וחלש באהבת ה'. וזה הוא הנקרא מחלה. מ"מ אני אהובה לפניו וע"ד השוכן אתם בתוך טומאותם:

היתה התורה כלל. פי' בכללים היתה התורה נתונה וכמו דאמרינן בסוכה זה הכלל כל שהוא תלוש וגדולו מן הארץ וכו' וכדומה ולכן היתה התורה קל ללמוד. משא"כ עתה שאין כללים מסורים בידינו וצריכים אנחנו ללמוד התורה בכל פרט ופרט לכן כבד עליהם ללמוד ההלכות וירוצו לשמוע את דברי האגדות דקילי ומשכי את הלב:

שאין הפרוטה מצויה. וטרידי לבקש פרנסתם לכן לא ישמעו גם דברי אגדה. ויבקשו לשמוע רק דברי ברכות ונחמות:

בעלי מומין. פי' עייפים ויגעים. כי מן המומין נתרפאו במתן תורה כדאיתא במכילתא על הכתוב וכל העם רואים את הקולות:

ואח"כ אתן להם התורה. וזה שדרש עתה בחודש השלישי באה העת לסמכני באשישות ולרפדני בתפוחים וזה בנתינת התורה. כי עד היום חולת אהבה אני. אנכי חולם להתעלס באהבת התורה:

ולא שהיה גדול מהם בתורה. פי' אף שהוא נמנה ראשון מפני שהוא היה גדול בשנים אבל פה בקשו שיהיה הגדול בתורה וחכמה. הנה שבעה התנאים האלה. ששה מהם דרשו בשבח בני העיר וחסדיהם שעשו עמהם מלבד ר"י דדריש בשבח האורחים הבאים באושא להגדיל התורה ולהאדירה. והטעם בזה כי ר"י דר באושא ושם היה מושבו ולא היה צריך לפרנסת בני העיר וחסדיהם. לכן דרש בשבח האורחים:

פתפותי בצים פתפותי הוא כמו פטומי מילי דברים בלי טעם. ובצים הוא מן היגאה גומא בלא בצה [ופי' קול שאון במים]:

ואם לאו בן מנשה. ואע"ג דמנשה עדיין לא בא לעולם מ"מ הנביא הביט מה שעתיד להיות:

מסגור להדא פחיתא גרסינן. ופי' להשתחוות להבל והוא מתבייש והולך לו. וכאשר בא בן בליעל אחד והוא אמר לו כזה ולא הלך ממנו. אך עמד על מקומו. ושאלהו למה לא ישיב מדרכו. וענהו הבליעל כי אין חפצי בזה העבודה רק לקבל השכר ולעור עיני מיכה במרמה:

ומהו כחש לו שקר לו. כי כחש נופל אם מכחיש את דברי השני וכמו וכחש בעמיתו. ולהוראה זו יתפרש הכתוב כי כחש במה שאמר בדבר ה' לא תאכל לחם ולא תשתה שם מים והוא הכחיש את דבריו ואמר כי מלאך דבר אלי בדבר ה' וגו' ויאכל לחם וישת מים. אבל לפ"ז יהיה דברי הכתוב כחש לו למותר. לכן מפרש כחש לו בהוראה זו כי שקר לו ורמהו בדבר שקר להאכילו לחם כזבים כדי להכשילו ולהרע לו. והוא אמר לו כי חפצו הוא להאכילהו לכבדו ולהתפאר בו:

עמיאל הששי. וסיפא דקרא כי ברכו אלהים. ופי' בשביל שברכו אלהים בבנים לכן הוליד את אלה הבנים:

ע"י שפעלו פעולה גדולה כו'. פי' אם נקרא פעולותי היה במשמע פעולות הרבה. ואם נקרא פעולתי היה במשמע פעולה אחת. עתה דנקרא פעולתי וזה שם המרכב מיחיד ורבים לכן דריש שנקרא כן משום דעשה פעולה אחת גדולה להדליק נר בפני התורה אשר ממנה יצאו פעולות רבות וגדולות:

אלו לוחות הראשונים. כי כמו שהשמאל הוא טפל לימין כן הלוחות הראשונים שנשברו מיד נחשבים רק כשמאל לגבי לוחות האחרונים אשר נתקיימו. וכן מה שדרשו אנו ציצית ותפילין כי ציצית הוא רק מצוה משא"כ תפילין כי יש בהם קדושה ג"כ. לכן נחשבו ציצית רק כשמאל לגבי תפילין. ומ"ש שמאלו זו ק"ש וימינו זו תפלה צ"ל להיפך כי ק"ש היא קדושה יותר מתפלה וכן בפסוק לסוסתי דריש מימינם זו ק"ש ומשמאלם זו תפלה וכן הוא בסוכה שטפלה היא לגבי ענן השכינה:

זו מזוזה. כי המזוזה היא לימין הבא בבית כדאיתא בהקומץ רבה. ומאחר שהשכינה יושבת בבית ע"י המצוה להקביל פני הנכנס. נמצא כי שמאל השכינה כביכול לנגד המזוזה כשני רעים הפוגשים זה את זה. ועי"ז וימינו תחבקני יחבקני בימינו:

אין אדם מניח את המנורה בשמאל אלא בימין כצ"ל:

השביען בשמים ובארץ כו'. פי' כי אם יעברו את הברית אז העידותי בכם שמים וארץ כי ינקמו מכם. וחית השדה אשלח בכם ליסרכם ותהיה שבועה זו כמו שבועת האלה גבי סוטה. ואם תשמרו את הברית אז השמים והארץ יביאו לכם ברכה כדכתיב בהושע אענה את השמים והם יענו את הארץ. וגם חית הארץ ישלמו לך:

שעשו צביוני רצוני וחפצי:

נפתלי אילה שלוחה. וכן בשאר השבטים כדאיתא לקמן בפ' כלך יפה רעיתי:

בצבא שיש בה אות. ולפי גירסא זו קאי על ישראל אשר בהם בא האות וזה לא נכון. אבל גירסת הילקוט היא באות שיש בצבאו. ושפיר קאי בצבאות על המילה:

ומשיאין נפשותן. מעתיקין נפשותן וכמו בפ' אלו נאמרין קלפו הסיד והשיאוה:

המתינו לי. פי' אע"פ שיתארכו ימי הגלות לא תדחקו את הקץ והמתינו לי ואני עושה אתכם כו':

שתי שבועות כו'. ובשלהי כתובות אמר ריב"ח ג' שבועות. א' שלא יעלו ישראל בחומה. ב' שלא ימרדו באו"ה. וג' השביע הקב"ה את או"ה שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי. ופה מנה רק שתים. כי שתי השבועות הראשונות שם הנוגעות לישראל אל או"ה מונה פה באחת:

שלא ימרדו על המלכיות. וז"ש אם תעירו ואם תעוררו את האהבה זו התשועה הבאה מאת ה' עד שתחפץ השכינה להביאה. וכן מ"ש שאם מקשים עול הם גורמין לבוא שלא בעונתו יתפרש אתם או"ה השבעתי אתכם בנות ירושלים דנקראים בנות ירושלים וכמו דדריש בפסוק שחורה אני עתידה ירושלים כו' ע"ש בפירושנו אם תעירו ואם תעוררו את השעבוד למהר את הקץ עד שתחפץ בטרם שיבוא המועד:

עד שגובה דיקי שלה. פי' החוב וכן יתפרש במ"ר פכ"ב דיקו שלכם. ופי' כי ע"י קושי השעבוד ימהר הקב"ה בזה לגבות חובו מישראל ולכן ימהר ג"כ לפדותם:

ד' שבועות כאן. הנה ארבע פעמים נמצא כזה בשיר השירים (ב' ו'. ג' ה'. ה' ח'. ח' ד') אבל השבעתי אתכם אם תמצאו את דודי בק' ה' ח' איננו מן המנין ואיננו נוגע לד' דברים אלו. אבל שבועה הרביעית הוא מרבוי אם תעירו ואם תעוררו:

שלא יעלו חומה. פי' לא לבד שלא ימרדו בחוקות המלכות להמלט ממסים וארנוניות אבל גם להתקבץ ולנוס מהארץ אשר המה יושבים בקרבה. השביע להם הקב"ה שלא יעשו כזאת:

בימי עמרם אין רמז לזה במקרא אבל מסורה היתה בידיהם:

מפני מה שלא האמינו בה'. שהוא יוציאם ביד חזקה. וחפצו לעלות בחזקה. ולא בטחו בישועתו כי הקב"ה יושיעם בחסדו אבל בטחו בזרועם וחרבם כי תושיעום:

אהבה שאהב יצחק את עשו. משום דמפרש השבעתי אתכם שלא ימרדו במלכות עשו המושל עלינו בשביל הברכה שברכו יצחק והיה כאשר תריד וגו' וזו הברכה באה לו בשביל האהבה שאהבהו. לא תמרדו באהבה זו עד זמן שתחפץ האהבה לתת כח אל הברכה. ור' ברכיה מפרש עד שתחפץ על מדת הדין כי על האהבה לא שייך חפץ ורצון וזה שמסיים בדבריו לכך נאמר עד שתחפץ:

הנה זה בא זה משה כו'. ר"י סובר כי ועבדום וענו אותם לא התחיל מימי יצחק וכמו"ש בפ' הקודם. אבל התחיל מירידתם למצרים. ורק הקב"ה נחם על הרעה וחשב בר"י שנה כאלו הם ת' שנה וכ"ה דעת ר"נ ורבנן אבל ישראל תמהו על הבשורה בשביל שלא היה בידיהם זכות וגם חטאו בגילולי מצרים. ואיך ימהר ה' לפניהם את הקץ:

אין הרים אלא בתי דינים. ומפרש את הכתוב מדלג על הרשעים ולא יביט בהם כדי שיביט על ההרים. ומביא הכתוב וירדתי על ההרים לראי' כי ההרים נקראו ב"ד. כי אם היה הרים ממש איך אמר הכתוב וירדתי על ההרים ולא ואעל על ההרים. ולכן מדריש בתנחומא [בחקותי סי' ה'] כי אמרה אלכה אל הסנהדרין חזינן דהמה מפני מעלתם נקראו הרים. והקרב אליהם בהכנעה ושפלות יאמר וירדתי:

ואין הרים אלא עבודת כוכבים. פי' כי שמה יעבדוהו העבודת כוכבים אבל לא ההרים עצמן יעבדו בעבודת כוכבים כמו דאיתא בפר"י אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם:

מכתבת טירוניא. זה מל' שררה וכמו דתרגם סרני פלשתים טורני פלשתאי ופי' כי המלכות הזו כותבת ומושיב וממנה שרים על כל הארצות והשרים האלה משעבדים בישראל ונחשב כאלו כל האומה משעבדים עמהם. ופי' הכתוב לפ"ז כי הרים וגבעות קאי על אומות העולם וכמו ויתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם דמדריש על העמים. והקב"ה מדלג על שעבודם למהר את הגאולה:

דיאו דיאו. זה הוא לשון חבה ואהבה לאב ואם או לשארו בלשון העמים וזה שאמרה כ"י לפני הקב"ה אתה קראת אלינו בלשון חבה. ואנחנו כבר הקדמנו לקרוא לך בלשון חבה:

מדלג מהר להר. ובדלוגו הוא נגלה ונכסה ונגלה שנית ונתכסה שנית. וכן היה במצרים ובים ובסיני כי נגלה כבודו לישראל והסתתר. ונגלה והסתתר וההתגלות התמידות תהיה רק לעתיד:

מציץ מן החרכים וידבר וגו'. ודריש מציץ מלשון דבור וכמו לעיל בפסוק ראשון צפור מצוצי והוא יודע מה מצוצי:

כך הקב"ה מקפץ מביהכ"נ כו'. הוא בא במשלו ללמד לנו כמו שהצבי מחליף את המקומות תמיד. אשר לא ראיה זה כראיה זה ובכללם טובים הם לו. כן הקב"ה אף כי אין מעלת ביהכ"נ אחד שוה לשני. כי יש בהכ"נ אשר בו רב עם ומתפללים בכוונה גדולה. ויש בהכ"נ אשר לא כן הוא. גם צרכי העם מרובים ושונים ולכן גם תפלתם שונות. יש המתפללים על פרנסה. ויש על השובע ויש על הבריאות ועוד הרבה השונים זה מזה אבל בכללם כולם אהובים וכולם חביבים לפני הקב"ה והוא יענם בברכה. וכמו שמביא ע"ז במ"ר את הכתוב בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך:

יושב ישב כתיב. כי אם כתב בוי"ו היה במשמע והוא יושב כאשר נראה אליו ה'. ואח"ז כשראה את ה' קם וכמו ופרעה חולם פי' שהיה חולם אז. ועתה חדל מלחלום. אבל מדכתיב חסר וי"ו ויתפרש כמו פעל עבר. יאמר הכתוב כי כאשר נראה אליו ה' ישב אברהם אף שהיה לו לעמוד ולפיכך דרשו שא"ל הקב"ה שב ולפיכך ישב. בשם הרא"ם:

וכבודי עומד ביניהם. זה הוא הכל במראה הנבואה כמו שרואה הנביא את השכינה בלבו. כי למעלה אין עמידה ואין ישיבה ולא כל מקרה ממקרי הגוף:

כל קילוס וקילוס כו'. הכוונה בזה כי בקילוסם הם מתדבקים להקב"ה. ולכן הוא משרה שכינתו ביניהם ומשפיע עליהם שפעת ברכה:

מבין כתפיהם של כהנים. כי במה שמרימים ידיהם למעלה מראשיהם נראים כחלונות בין הידים והכתפים וכן ממה שמחלקים אצבעותיהם נראים כחרכים בין האצבעות:

ומעת הוסר התמיד וגו'. מפרש כי מעת אשר תתפשט המלכות שלא תתנם לעשות לה' שום עבודה עד שיגלה משיחנו יהיה אלף ור"צ יום:

ולהיכן הוא מוליכן. פי' כשיגלה עליהם הגואל יוליכם המדברה ויתכסה מהם לנסותם מי שישאר באמונתו והמאמינים ישארו שם ויאכלו שרשי רתמים כי אין שם מאכל אחר. והבועטים בו ידבקו בעובדי כוכבים ויסורו ממנו. ואח"ז יגלה שנית להם ויוריד את המן למאמיניו:

ואין כל חדש תחת השמש. פי' דכמו שהיה בצאתם ממצרים כן יהיה עתה ולא חדש הוא שנתמה ע"ז:

זרוזי גרמיך. פי' במצות מילה ופסח ומצות ומרורים כדי שתהיה לך זכות במה להגאל:

קומי לך כו'. דכתיב ביה לך לך. קרוב יותר לגרוס דכתיב קום התהלך בארץ. ודרש ממלת קום כי לך מדרש על יעקב. ובילקוט גרם רעיתי בתו של אברהם שרעה אותי בעולמו. וכלל הדברים כן הוא שמדבר בגאולת מצרים אשר בשביל שלשה דברים לא היו ראויים להגאל. הא' כי עוד לא בא הזמן. והב' כי לא היה בידיהם מעשים טובים. והג' במה שדבקו בגלולי מצרים. לכן אמר כי בשביל המניעה הראשונה אשר היו להם ימים רבים להיות בגלות יצילם אברהם אשר הלך בגולה בדבר ה'. ובזאת יכופר עון גלות בני. וכנגד מניעה הב' כי היה להם מעשים טובים מעט. יגינם זכות יצחק שקדש את שמו הגדול ואין לך מעשים טובים גדולים מאשר עשה יצחק. וכנגד הג' יעמוד להם זכות יעקב אשר צוה לבניו לפני מותו כי ידבקו באל אחד ובחן ונסה את לבבם ומצא אותם שלמים באמונתם וכמ"ש בב"ר פ' צ"ח:

הגיע זמנן של ישראל כו'. ודריש הזמיר מלשון שבח ועלוי וכמו מזמרת הארץ. ויתכן כי בשביל ששה דברים נגאלו (כדאיתא בירושלמי פ"ק דתעניות ובשוח"ט מזמור ק"ו אשר לפי מספר שניהם הם ו') א' מתוך הקן. וע"ז הגיע זמן של ישראל להגאל. הב' היא תשובה וז"ש הגיע זמנה של ערלה שתזמר ויבואו בברית ה'. הג' מתוך צרה וז"ש הגיע זמן של מצרים שהכבידו עולם על ישראל. שיעקרו. הד' מתוך רחמים וז"ש הגיע זמן של אלילי מצרים שתעקר. כי כאשר עבודת כוכבים בעולם חרון אף בעולם. ובבטולם ישוב ה' מחרון אפו ונותן רחמים בארץ. הה' מתוך זכות אבות. וע"ז אמר הגיע זמן של ים שיבקעו מימיו והים נבקע בזכות אבות כדאיתא בב"ר על פסוק ויבקע עצי עולה. הו' הוא מתוך תפלה וע"ז אמר הגיע זמן של שירה כו' וזה תפלה והודאה:

תייר טב שהיה דורש טוב לישראל:

אלו פושעי ישראל. דריב פגיה מלשון נותן טעם לפגם ומן ויפג לבו וזה פושעי ישראל שפג טעמם:

ענה דודי ע"י משה. צ"ל ענה לי ע"י אלעזר ואמר לי ע"י יהושע. וכ"ה בילקוט דהא השתא בכניסתן לא"י מיירי. ואלעזר ויהושע הוכנו מראש להביאם אל הארץ כדכתיב ויקח את יהושע ויעמדהו לפני אלעזר הכהן (במדבר כ״ז:כ״ב):

ולא היה הדבור מיחד. עי' ברש"י סוף תענית וברשב"ם פרק יש נוחלין:

הנצוחות. ודריש הנצנים מלשון נצחון כמו שדרשו בפ' גיד הנשה עלתה נצה מענין ויז נצחם:

הגיע זמנה של ערלה שתזמר ע"י יהושע דכתיב מול את בני ישראל שנית. כי במדבר לא יכלו להמול משום דלא נשבה להם רוח צפונית כדאיתא בפ' הערל:

אלו הסלים של בכורים. אשר נתחייבו בכניסתם לארץ ונקט התאנה משום דהתאנים נכרים יותר כשהן מובאין בכלי אחד כדאיתא בתוספתא בכורים:

ענה לי ע"י דניאל. דהוא החל לבנות בית אלהים דכתיב אדין ששבצר דך אתא יהב אשיא (עזרא ה׳:ט״ז) ודרשינן במדרש כי ששבצר הוא דניאל ואמר לי ע"י עזרא שבישרם בנבואה שיבנה הבית:

שבעים שנה שעשו ישראל בגולה. כי בימי יכניה משגלו ראשונה אמר ירמיה לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם וזה מ"ה שנה דמלכות נבוכדנאצר. ומונה לתחלת מלכותו וכ"ג דאויל מרודך ושתים דבלשאצר. ועי' בזה במגילה בפ"ק:

הנצנים נראו בארץ כגון מרדכי וחבורתו כו'. פי' שנראה זכותם ונתפרסמה חכמתם. וזה עמדה להם לעלות מן הגלות מעתה אף שלא הגיע זמן בנין ב"ה על מכונו:

הגיע זמנה של ערלה כו'. פי' ערלת לב כי כולם ישובו בתשובה לה':

בית הועד מקום שתלמידי חכמים מתועדים ללמוד תורה. ואנשי הגבול כצ"ל והם אנשי גבול א"י. ל"א ואנשי גזית וקאי על סנהדרין. ומ"ש כפני הכלב פי' שלא יתביישו זה מזה:

להיכן הולכת נראה דגרסי' כאן כמו בפרק חלק מאי ותהי האמת נעדרת אמרי בי רב מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה. וע"ז שואל להיכן הולכת. ומה שדרשו נעדרת לשון עדרים דאי לשון העדר היה לו לאמור והאמת נעדרת כי ותהי המורה על הויה לא יתאחד עם ההעדר אשר הוא הפוכו ולא יצדק לשון הויה בהעדר. ופי' כי אנשי אמת לא יוכלו לדור בעיר מפני רעת יושביה. אבל יתאספו חבורות חבורות ויבחרו לשבת במדבר במקום שאין ישוב:

מה כתיב בתריה ברוך ה' וגו'. כדי שלא לעמוד בדבר רע בחרפת משיח ה' לכן מביא הכתוב הזה וכיוצא בזה כתב הרמב"ם בסוף מסכת ידים:

מהו יונתי. ולא אמר יונה. לכן אמר כי רק לגבי הקב"ה נמשל לישראל ליונה כי אליו הם תמימים:

אמר הקב"ה למשה כו'. אין ענין לזה כאן כלל. אלא אגב שיטפיה דבשמ"ר דריש הכתוב הזה יונתי ושם הוא מענינא של הפרשה לכן הובא גם פה:

ערומים כנחשים להשיב תשובות בערמה כמו שהיה הנחש ערום:

וחד נבו עלינו כחדא. י"מ נבו כלב משום דבויק"ר גרס את וחד כלב שוין עלינו כחדא. וי"ל עוד שפי' נבו נביחה. ולכן דריש נבוכדנאצר נבח ככלבא ואתעבד ככדא ונצר כצרצרא. כי זה הוא הנוטריקון מן נבוכדנאצר. נבו נבח. כד כדא. נצר צרצרא. וצרצורא הוא עוף הצועק ופירושו שבכעסו נבח ככלב ונתמלא ככד נפוח וצעק כצרצורא:

משל למלך כו'. במשל הזה נחזה כי ה' חפץ בתפלת ישרים למען תקבע בלבם האמונה כי מידו הכל. והבוטחים בו לא ימוטו לעולם ועד. וזה הטעם אשר הביא המלך את בתו במקום סכנה למען תדע כי הוא יגן עליה תמיד. ובו ישועתה. וזה הוא גם הטעם מה שיביא ה' את ישראל במצוקה למען יצעקו אליו ויושעו:

שהיו חבויים בסתרו של ים כו'. כי באמת לא היו ישראל ראויים שיהפוך ה' סדרי הטבע להבקיע את הים ולהעבירם בחרבה. ולא קצרה יד ה' להצולם בנס קל מזה. ורק לנטוע האמונה בלבבם כדכתיב ויאמינו בה' ובמשה עבדו וזה היא השירה המדברת באמונת ה'. וגם להשרות עליהם השכינה וכאמרם ז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ובזה השיגו מראות אלהים והראו באצבע ואמרו זה אלי ואנוהו ועל השירה אמר כי קונך ערב. ועל מראות אלהים אשר ראו והראו באצבע אמר ומראך נאוה:

שהיו חבויין בסתרו של סיני. שכפה עליהם הר כגיגית. ובילקוט גרים הכי שנתלש ההר ממקומו וקרבו ועמדו תחתיו שנאמר ותקרבון ותעמדון תחת ההר:

כל אשר דבר ה' נעשה. ולא גרסינן ונשמע:

חד אמר הטבה כהטבת הנרות כו'. כי כחשר אמרו למשה ואת תדבר אלינו היה הדבר רע בעוני משה וחשב שיקוצו בדבר ה' וכמ"ש רש"י ואת תדבר אלינו התשתם כחי כנקבה כו' כי חשד אותם אשר בערמה ידברו אבל הקב"ה ידע כי רק מפחד המות פן תאכלם האש דברו כאלה ונקיים הם מכל עון לכן אמר ה' הטיבו כל אשר דברו ומפרש האחד כהטבת הנרות שענינו נקוי בזיכי המנורה מדשן הפתילות שנשרפו בלילה וגם פה כוונתם רק להסיר הפחד מלבם ולשמוע בלב טהור ונקי. והשני אמר כהטבת הקטורת וזה מלשון הרצאה ופיוס כמו שהקטורת רצויה לפני ה' כן עלו דבריהם לרצון לפניו:

הראיני את מראיך. זה מעשה הטוב השמיעני את קולך זה התלמוד כצ"ל וכ"ה בילמדנו. ויען כי מדרך המבקש לבקש בראשונה את הקל ואח"ז הכבד לכן מביא לראיה כי באמת תלמוד גדול כאשר נמנו פ"א בבית עליית ערים בלוד:

על דעתיה דר"מ כו'. דאמר לעיל בפסוק ישקני באוהל מועד נאמרה פתריה נמי האי קרא באוה"מ ולה"ק ר"ת אף אנא נפתריניה על דעתה דרבנן דאמרו שם בבית העולמים מדבר:

שחבויין בסתר אוה"מ שהיה רק חמשים בחמשים ונתקבצו כלם בתוכו דרך נס כדאיתא בויק"ר פ"י:

דבר חדש שעד עכשיו הקרבנות מתקבלים מלמעלה ועכשיו מלמטה כדלקמן על פסוק עורי צפון:

בסתר בית עולמים שהיה בנס כדתנן עומדים צפופים ומשתחוים רוחים:

כי קולך ערב זה השיר. שהלוים היו אומרים על הדוכן. ודורש את הכתוב הראיני את מראיך בראיית פנים ברגל. השמיעני את קולך בנעימות ההלל. אע"פ שקולך ערב לי כבר בשיר שעל הדוכן ומראך נאוה בדוכן מ"מ גם ראיית פנים בעזרה וקול ההלל חביבים לי:

מפני מה נתעקרו אמהות. כי גם לאה היתה עקרה כדאיתא בב"ר פ' ע"א:

כדי שיצאו רוב שנים בלא שעבוד. כי הארבע מאות שנה מתחלת מלידת יצחק. והשעבוד התחיל אחרי מות יוסף וכל אחיו. ומשנולד יצחק עד שבאו היה ק"ץ שנה וי"ז שנה עד מות יעקב הוא ר"ז שנה מלבד שנות השבטים שחיו שם אחרי מות יעקב בלי שעבוד. ולפ"ז עברו הרוב מד' מאות שנה בלי שעבוד אבל אם נולדו השבטים וגם יעקב מקודם. הלא ירדו גם במצרים ומתו גם מקודם והתחילו ג"כ ימי השעבוד מקודם ואז עברו עליהם רוב הת' שנה בשעבוד:

כדי שיהנו בעליהם בנויין. חלילה לנו לאמר כדי להשביע בשרם בתענוגי החומר מנע ה' מהם פרי בטן אבל הכוונה מתוך שהיו כל לבם ומאודם בעבודת ה' ולפרסם את יחודו בעולם נתן להם הקב"ה נשים יפות אשר ביופין ימשכו בעליהן אליהם אשר בלעדי זאת לא היה דבר המעיר את לבם להשתוקק אליהן:

שכל תשעים שנה שהיתה שרה אמנו עקרה כו' גרסינן:

הה"ד ונתתי את פני בהם וגו'. האי קרא על יושבי ירושלים נאמר וללמד שאר הארץ במכש"כ. אבל יש להם שארית אבל המצרים באבדה נמשלו לדבר אשר כהה באש שאין להם שום קיום לפני האש. ואין דבר אשר תאחז בהם האש. כי מיד בהריחם את האש ימסו כעשן והיו לאפס. ומביא את הכתוב דועכו כפשתה כבו דקאי על המצריים דכתיב לפני זה הנותן בים דרך וגו' המוציא רכב וסוס חיל ועזוז למלחמה אשר זה היה קריעת ים סוף לישראל וסוס ורכב של מצרים אשר ירה בים:

אלא בעופרת. דהוה מני למימר צללו כברזל במים אדירים. אך לרב פחיתות המצריים השוה אותם לעופרת:

מושלן בשועלים. שהיא הקטנה שבד' חיות כך מצרים שפלים מכל הממלכות וכדאיתא בש"ר:

נדונם בחרב כו'. ואע"ג שאמרו למילדות אם בן הוא והמיתן אותו. חשבו שכ' לא יחשוב זה לעון על המצריים לענשם במדה כנגד מדה כיון דהמילדות המיתו אותן. והמה רק צוו ודברו בפיהם:

לחרבו של ים. ודריש חרב מי חרבה ויבשה:

הנותן בים דרך אין זו מדה קשה כו'. פי' כי זה היה להצלת ישראל. ולא קשה הוא להקב"ה לעשות נס ולהציל את בני אדם אבל המוציא רכב וסוס וגו' דקאי על טביעת מצרים זו קשה לפני הקב"ה. כי לא יחפוץ בהשחתת העולם ובילקוט גרס כעס על המצריים ועשה דרך בים והורידן ושקען בתוכו שנאמר הנותן בים דרך וכו' ומה גדול מכולם המוציא רכב וסוס. ולפ"ז יתפרש דטביעת מצרים אשר זה הוא הנותן בים דרך אינו כ"כ נס כמו פליטתן והוצאתן אל היבשה אחרי אשר כסמו הים:

קניגין מכללה כו'. לבאר המאמר הקשה הזה נבאר אותו מקודם לתיבותיו ואח"ז הענין כולו. קניגין מכללה. הוא מקום צידת החיות שעושין לשחוק כמו בהמות ולויתן הן קניגין של צדיקים לעתיד לבא בויק"ר פי"ג:

דיארטים המה תיאטריות וקרקסיאות דפ"ק דעבודת כוכבים:

עתידים מן בלטוורא זה עשירים החשובים ונכבדים וכמו בוליטוס בב"ר פ' ע"ו. ודיחות ויטרוד המה שני שמות שרי גדולים. ובמקום שטיהר גרסינן שדיהר מלשון סוס דוהר. והכוונה לפרש את הכתוב המוציא רכב וסוס שעשה במצרים כמין שחוק הציד שהרכב והסום היו רודפין את המצריים להמשיכם לים כדאיתא לעיל על פסוק לסוסתי. ומפרש חיל ועזוז על שרי המצריים עשיריהם וחשוביהם שאפי' הם היו נרדפים מהסוסים:

תפשו לנו. ומפרשי אחזו לא בלשון צווי רק כמו פעל עבר וכמו מדוע אחרי פעמי מרכבותיו (שופטים ה׳:כ״ח) וכ"כ הרד"ק:

מיקרו ליפארוס. מיקרו גדול בל"י וליפארוס פי' בערוך ערך מקרולפרוס ארוך וקל. ומביא את המשל כי האב והאם באהבתם לבנם לא יביטו בו מום עד כי הננס יחשב בעיניהם לגדול. ולכן גם יצחק ורבקה קראוהו לעשו בנם הגדול. אבל הקב"ה מביט בעין אמת על הכל:

איספטרין כצ"ל וזה נאמר על גבורים אחוזי חרב:

דודי לי ואני לו כו'. כי לי ולו בא ליחד דוקא לזה ולא לזולתו. וז"ש הוא לי לאלהים ואלהים מבלעדו לא אדע ואני לו לעם ואומה ולא יחליפני באומה אחרת. וכן אמר הוא לי לאב ואין לי אב זולתו כי אברהם לא ידענו. וכן יצחק ויעקב אבותינו לא נכיר רק ה' לנו לאב ואני מיוחד לו לבן וכדכתיב בנים אתם לה'. ומה שמוסיף עוד ברועה ושומר. משום ששומרי תורה יתחלקו לג' חלקים. יש שעושים המצות רק בשביל שהם מלומדים לעשות. והמה נשתוו לכרם אשר בו רק הצמחים הצומחים בהרגלם כאשר שם להם הטבע וגם להם ה' שומרם. ויש שעושים המצות מאהבת השכר ויראת העונש. והמה נדמו אל הצאן המרגישים להתרחק מהנזק ולרעות ולשבוע וגם להם ה' הוא לרועה. ויש השומרים את התורה בדעת ובהשכל. ומבינים תכלית האמיתי במצות ה'. המה נקראו בנים למקום והוא להם לאב:

הוא לי במקניאין כו'. עתה דורש דודי לי בעזרי ואני לו להתקוקט במכעיסיו. ומביא לראיה ממצרים:

הוא אמר לי אל יחסר המזג. ולפ"ז נמשך דודי לי ואני לו אל הרועה בשושנים. כי הוא לי לרועה ולמכלכל תמיד. ולכן לא יחסר לי טובי לעד. וכן ואני לו כי חפצי בו שיהיה לי לרועה ולמכלכל תמיד:

הוא זמרני כו'. מפרש דודי לי כי שר לפני שירת דודים ותהלה. ואני שרתי לפניו שירת דודים ותהלה ועל שירת דודים וזמר אמר. כי קראני אחותי רעיתי יונתי תמתי וכו'. ועל התהלה וקלוס. הוא אמר לי הנך יפה וכו' אשריך ישראל. מי כמוך באלים. אשר כל אלה תהלות וקלוסים הם:

אלא מנוני ומידי. ממני פירושו שיהא הקרבן משלי ולא משל אחרים. ומידי שלא יעשה ע"י אחר דנכרי פוסל. וכ"ה בתרומה ומקדש:

מהו בחזקה בחירופין וגידופין. אית דגרסי המד"א חזקו עלי דבריכם:

בצמר מורייה. צ"ל בצמרייא והוא חולי האבן שבמקום קטנים:

לבעל הבית שהיו לו שתי פרות. הנה שלשה משלים נאמרו בענין זה. מפרה ומפשתן ומקנקנים. ויש לתת טעם לזה כי שלש סבות הנה המביאות יסורין על הצדיקים. הא' הוא לכפר על עון הדור שהצדיקים נתפסין בעון הדור. ולסבה זו מביא את המשל משתי פרות אשר הבריאה והחזקה נושאת משאת החלושה והרפויה. הסבה השניה כדי לנקותם מעון כי אדם אין צדיק בארץ וגו' ולכן ישא ויסבול בעוה"ז ויבוא נקי לעוה"ב ולסבה זו מביא את המשל מפשתן יפה ודק אותו יקישו בעליהם כדי לנקותם היטב. אבל פשתן קשה ישברו אם יקיש עליו. הסבה השלישית היא להודיע צדקתם בארץ. כדי שילמדו רבים מהם לבטוח בה' בעת רעה. ולא יהרהרו אחרי מדותיו של הקב"ה. ולענין זה מביא המשל מהקנקנים אשר היוצר מקיש על החזקים כדי להודיע בזה טיבם לכל. וידעו במה לבחור:

עד שאכניס פיחה כו'. בתנחומא גרסינן אמר הקב"ה המתינו מעט עד שאכניס פיח במלכיות לא כבר הכנסתי במצרים כו':

אפי' באספטלייא. צ"ל לארבע מאות שנה לאספטיא שלהן. ואספטיא הוא ארץ בל"י כי בעבור ת' שנה משנולד יצחק נגאלו לשוב לארצם:

סוף שאני נהפך כו'. דריש סוב מלשון הפך כמו הירדן תסוב לאחור. הסבות את לבם אחורנית: