באיזה אח כו'. זה לשון קושיא דאמר מי יתנך כאח לי משמע דזה פשוט שכל אח אוהב את אחיו הלא מצינו בקין שהרג להבל ומונה עוד האחים הנזכרים בתורה והיו שונאים זה לזה. ומשני דהכתוב איננו מדבר בסתם אחים רק באחים כמו יוסף ובנימין ומשה ואהרן וזה שמבאר הכתוב דבריו יונק שדי אמי וכן הוא בתנחומא:

ישמעאל שונא ליצחק. כמו דאיתא בתנחומא ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק ואין מצחק אלא שבקשו להרגו שנאמר יקומו הנערים וישחקו:

חוץ זה המדבר. והכתוב בא בזה להגדיל האהבה אשר ביניהם כי גם אם היה לו ללכת המדברה לבקשו ולמצא אותו לא חדל מעשות כזאת והלך לנשקו:

בשני אחים שנשקו זה לזה. ומפרש וישק לו כי כל אחד נשק לרעהו. ואע"ג דראש הכתוב וילך שב על אהרן לבד אבל הפעלים הבאים אח"ז ויפגשהו וישק קאי גם על משה:

מעשה בשני אחים. בשמ"ר פ"ה הגירסא נשתנה ע"ש. וע"ע מ"ש שם על המאמר הזה:

אנהגך מהעליונים לתחתונים. שהשכינה היתה בעליונים ומשה הורידה לארץ כדלעיל בפסוק באתי לגני. ויען דלא תפרש לתחתונים זה בג"ע אשר היה מקומה הראשון לכן מפרש אל בית אמי זה סיני. ולפ"ז באו הפעלים אנהגך אביאך בעתיד במקום עבר. והכוונה לספר בשבח ישראל שע"י ירדה שכינה למטה:

כתינוק בן יומא. שנתכפרו עונותיהם:

אלו משניות גדולות כו'. וקרא אותן יין הרקח שיש בהם דינים ופלפולים הרבה כיין המרוקח מכל מיני בשמים ודורש אשקך כמו אשקה ממך כי הקב"ה הוא המשקה וישראל אומר כי ממך אשקה:

שטעמן כרמון. שהן מתוקות ומושכות לבו של אדם:

אלו בגדי כהונה. חסורי מיחסרא וצ"ל מיין הרקח אלו נסכים וכמ"ש רש"י ז"ל במקרא ומעין זה דריש מעסיס רמוני על בגדי כהונה שהם תמצית הכפרה כדלעיל גבי כעדר הקצובות דבגדי כהונה מכפרין וע"י שהליץ בזה לשון עסיס נופל ג"כ לשון אשקך:

עלויה מהמדבר. עיין לעיל בפסוק מי זאת עולה קמא:

שהיא מנחת פרקי תורה כו'. ויש גורסין שהיא מתרת ופירוש אחד לשניהם שמתרת הקושיות או מנחת ומשוה את הקושיות בתורה. כי לעתיד יתגלו לה סתרי תורה ותעלומות חכמה:

ונעצב בשמי מרום. צ"ל ונצב בשמי מרום:

אם אתם מקבלים עליכם תורתי מוטב. ואע"ג דכבר אמרו נעשה ונשמע שמא היו חוזרים בראותם את האש הגדולה כ"כ התוס' ובתנחומא פרשת נח כתב כי הכפיה היתה על תורה שבע"פ. וע"ע מ"ש ע"ז לעיל על פסוק כתפוח:

אר"י אבדו עצה טובה. בספרי הביא ע"ז את הכתוב כי גוי אובד עצות המה:

אמר הקדוש ברוך הוא באתי לברך כו'. ודריש ובחורב הקצפתם מלשון כקצף על פני המים. כי אבדתם את הברכות והלכו מכם כקצף על פני מים רבים:

ומצאתי חככם נקוב. חככם הוא מלשון חכה האוספת את הדגים וכמו כל משליכי ביאור חכה ובא לדרוש בזה את סוף הכתוב מן ותפרעו כל עצתי ולא חכו לעצתו. אחרי כי הפרתם ופרעתם את עצתי עשיתם כאלו החכה היתה נקובה ולא יכלה לקבל את הברכות אשר היו בעצתי לברככם:

מה שתשבת בלבך. והיינו כחותם על לבך וזה ההסכמה שהסכמת בלכך שהחותם הוא תאר הקיום כחתום שטרות:

קרא הקב"ה למה"מ. עמ"ש בש"ר פמ"א. ומ"ש זה מה"מ שקרוי חשך בתנחומא פ' וישב איתא וחשך על פני תהום זה מלאך המות המחשיך פני הבריות:

אל תקרי חרות אלא חירות. בעל נחלת אבות כתב שדרשו כן מדהל"ל חקוק וכתיב חרות. ויתכן כיון דהכתב היה מפולש מעבר אל עבר וכדאיתא בפ"ק דמגילה מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין לא היל"ל אלא חרות בלוחות או בתוך הלוחות:

זה ק"ש כו'. ופי' הדברים כמו שהק"ש היא תמיד במחשבת הלב והתפילין לאות על היד כן ישימנו ה' בלבו ועל זרועו להיות לזכרון תמיד לפניו:

על זרועך כיהויכין. דכתיב אחקנך בתשובה כדמפריש ואזיל. וקאי על מ"ש לעיל שמה חבלה ילדתך שחטאו בחורב כדלעיל קאמר דמ"מ יתוקנו בתשובה כיהויכין:

משם אני נותק כו'. דאתקנך הוא כמו אנתקך כמ"ש רש"י ז"ל מלשון התיקם כצאן לטבחה עד התיקנו אותם משורש נתק ודגש התי"ו על חסרון הנו"ן כדכתב הרד"ק והנו"ן באחרונה נוספת וכמו יברכנהו יצרנהו. ומ"מ דרשו שרומז גם לשון תקנה מדכתיב אתקנך ולא כתב אנתקך או אתיקך והיינו שיתוקן בתשובה וכדאמר בסמוך שע"י התשובה נתבטלה השבועה ופי' משם אני נותק כי הוא ניתק לבבל ובבית האסורים עשה תשובה ונזהר במצות זיבה (ועי' בויק"ר פי"ח) ונולד לו בן בבית האסורים וזרובבל בן בנו משל ביהודה וישב על כסא דוד ונאמר לו ושמתיך כחותם:

גדול כחה של תשובה שמבטלת הגזרה כו'. ולא ס"ל הך דרשא אתקנך בתשובה ולא הא דדייק בימיו אינו מצליח דא"כ לא היה ביטול הגזירה ועי' מ"ש בזה בויק"ר וע"ע בספר החינוך בפ' יתרו מל"ת ה':

אסיר שהיה חבוש כו'. מייתי הכא דרשת שמותיהן אגב אורחיה משום דכפי הדרשא דהכא שמעינן נמי ביטול השבועה כיון דשאלתיאל מורה שממנו הושתלה מלכות בית דוד או שנשאל על נדרו שהיה אסיר עד שמלך אויל והוציאו מבית האסורים:

שהגשמים הללו סימן טרחות כו'. להבין היטב דברי רז"ל וחידותם הננו להעתיק דברי הראב"ע על הכתוב נדעה נרדפה לדעת את ה' כי זה סוד כל החכמות ובעבור זה לבדו נברא האדם. רק לא יוכל לדעת את ה' עד שילמוד חכמות הרבה שהם כמו סולם לעלות אל זאת המעלה העליונה. וטעם כשחר שבתחלה ידע המשכיל את ה' יתברך במעשיו כמו השחר בצאתו. ורגע אחר רגע יגדל האור עד שיראה האמת ויבוא כגשם. הטעם שה' יעזרנו ויורנו האמת ע"כ ולפ"ז גשם מורה על שפע השכלה ועזר ה' בה להפלגה. ולפי שהפלגה בזה מזקת לרוב העולם שע"י זה מתבטל מישובו של עולם בהיותו רודף אחר החכמה בכל כחו תמיד עד שיגרע חקו מכל הצרכים הגופניים. וכ"ש אם אין בו הכנה להעמיק עיונו במושכלות תמיד וכאומר אל תתחכם יותר למה תשומם. ועכ"א שהגשמים הם משל וסימן לטרחות כי יוצאי דרכים ומפרשי ימים מצירין בהם. כלומר שהעוסקים בדרך המסחר ומעשה התבל יתבטלו מזה על ידי עסקים במושכלות ולא יחושו לאשה ובנים וכמ"ש בבראשית רבה פרשה ט' כעין זה. וכן טחי גגות מצירין בהם וזה משל להפסד דעת האדם וחייו אשר הנכנס במושכלות ואיננו מוכן ומוכשר להם יצא מדעתו או ימות וכענין אותן שנכנסו לפרדס זה הציץ ונפגע וזה הציץ ומת וכדלעיל על פסוק הביאני המלך. וזה כטח גגו שרוב הגשמים מפסידים אותו. וכן דורכי גתות וזה משל אל שמחת החיים הבאה מצרכי הגוף ופרנסה ברוחה [כי גם היין בגתות משמח לבב אנוש] מצירין בהם כי שפע המושכלות יעתיקם מבקשת הצטרכותם ויבואו לידי עוני וחוסר כל. וכן עומסי גרונות וזה משל על אסיפת הקנינים הנצרכים לחיי האדם וכמאמרם ז"ל יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. ומבקשי המושכלות ינזרו מזה ולא יתנו אל לבם לעסוק בישובו של עולם. ומי שבורו מלא מים וזה מי שהוא שמן ודשן בתענוגי הגופניים אם יבוא לתפוס בקצה העיון לא יסבלהו טובו ויתקלקל ענינו אם לא ירגיל עצמו מעט מעט לזה (ועיין במורה חלק א' פרק ל"ד) ולכן תקנו אהיה כטל לישראל שתהיה ההשכלה באופן בלתי מזיק כטל:

עזה אהבה כמות שהקב"ה אוהב אתכם כו'. מביא פה למשל כי כאשר תעוז האהבה לאיזה דבר תולד הקנאה אם יוסר ממנו. וכמו שהקב"ה באהבתו העזה כמות לישראל לכן יקניאוהו בזרים אם יסורו ממנו וכן האהבה שאהב יצחק לעשו וחפץ לתת לו לבדו הברכה זו גרמה ליעקב לבוא במרמה ולקחת את הברכה וזה הולידה הקנאה וכן הוא באידך. ולזה יאמר הכתוב שימני כחותם על לבך וגו' אחרי שאהבתך עזה עלי אשר ממנה נולדה הקנאה. על כן שימני כחותם על זרועך להגן בעדי כי לא תאכלני קנאת זרים כי גם אהבתי אל הקב"ה עזה מאד ולכן תבער הקנאה בלבב אויבי:

לא יוכלו לכבות את האהבה. אהבה שהקב"ה אוהב לישראל. פי' שאו"ה יקטרגו להפר את אהבת ה' ויאמרו הלא חוטאים ופושעים הם. אמנם אם יוכיחם ה' על חטאתם ופשעיהם אבל האהבה לא תופר. והכי משמע בשוח"ט מזמור ט"ו על פסוק ושוחד על נקי לא לקח ע"ש. ועי' במ"ר גירסא אחרת בזה המאמר:

כל תסבוריות שלהן פירוש אוצרותם:

שאהב ר"י את התורה כו'. ודרשו את הכתוב אם יתן איש את כל הון ביתו לעסוק בתורה כמו שעשה ר"י אז בוז יבוזו תהיה ביזת גוג ומגוג לו וכמו שתרגם המתרגם:

פורחת באויר. כשהיו נושאים אותה היתה מסולקת מעל האנשים ופורחת באויר שהמלאכים נשאו אותה א"נ אחר שנקבר היתה פורחת באויר שהיו מוליכים אותה לג"ע:

אחות לנו קטנה. אלו ישראל דנקרא אחות כדכתיב פתחי לי אחותי רעיתי ודבור זה מהקב"ה עם מלאכי השרת וע"ד נעשה אדם:

כך כל מה שישראל כו' בא יוהכ"פ כו'. ואע"ג דאכתי יקשה למה יתחשבו ישראל כקטן טפי משאר עובדי כוכבים ולמה לא ניתן להם ג"כ היוהכ"פ. וי"ל דהכוונה היא שישראל לא יתמידו בחטא. כי לעת מצוא יתנו אל לבם וישובו אל ה' ולא ישובו עוד לכסלה. משא"כ עובדי כוכבים חוטאים המה בדעת ולא ישובו לעולם. ולכוון את הכתובים לדרש זה קשה מאד. אבל אין לנו לבקש שיתאימו כל הכתובים בזה הענין לאחד מן הדרשות:

כאדם שהוא מאחה את הקרע. כי בעת הבריאה עד דור אנוש הכירו בני אדם את בוראם אף כי חטאו כנגדו. ורק בדור אנוש החלו לעבוד עבודת כוכבים. או הכוונה כי נח ובניו עד דור הפלגה נאמנים היו לה' ואח"ז נקרע ממנו. ובא אברהם ואיחה את הקרע הזה להשיבם שנית לה':

עד שהוא קטן כו'. אתי כמ"ד בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו:

שעדיין לא בא לכלל מצות ומע"ט. ואף כי קיים את כל התורה כולה אבל עד מצות מילה עשה הכל כאינו מצווה ועושה ולא נקרא מקיים המצות כתקנן:

ביום שגזר נמרוד. ופי' מה נעשה לו שלא יבוא לידי נסיון פן לא יעמוד בנסיון. והקב"ה אומר כי טוב לו להביאו לידי נסיון ואם חומה היא לעמוד כנגד נמרוד ולא ישוב מפני היראה וימסור נפשו על קדושת השם יצילנו ונבנה בעולם. פי' להרבות זרעו כעפרות תבל ומהוראת אולי אבנה ממנה. ואם דלת הוא ויתנועע כדלת על צירה. כי דל הוא במצות ואין לו תוקף ועוז לעמוד כנגד נמרוד אז נצור עליה לוח ארז לשמרו רק עד עת קבועה. ונצילנו מן הנסיון אבל לא יהיה לו זכות רב להיות עמו ועם זרעו עד עולמי עד. ואברהם משיב להם אני חומה ונכון אנכי למסור נפשי על קדושת השם בלי פחד ומורא ולא לבד אנכי לבדי אך גם ושדי כמגדלות כי יקומו ממני בנים ובני בנים הנכונים למסור נפשם על קדושת השם כמוני:

כשם שירדת לכבשן האש בשלום כצ"ל וכ"ה בב"ר פל"ט. ור"ל שלא הזיקוהו בידים קודם שהפילוהו לכבשן האש כמנהג המומתים לפנים אשר יד כל העם היתה בו. ועמ"ש שם:

רגל רדופים. הכוונה בזה כמ"ש בפסחים בפרק האשה משל לאדם שכעס על אשתו להיכן משגרה לבית אמה ופירש"י לבית אמם אברהם מאור כשדים יצא. ופי' רגל רדופים הלוך רגליה כשהיא רדופה מבעלה ור"ל טעם הגלות הוא כדרך העולם שהכועס על אשתו משגרה לבית אביה עד יעבור זעם ואז יחזירנה לביתו כן הגלה ה' אותנו לבבל עד אשר יעבור הזעם ואז ישיבנו לארצנו לשלום:

אנו עתידין להעמיד בעולמך. אתי כמ"ד שעלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים כדאיתא בפרק חלק. דאי למ"ד שמיד מתו לא שייך למימר הכי:

שהיו דלים באוכלוסין. דכתיב כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות וששים:

אלו חמשה דברים כו'. ולפי שהם הודן והדרן של ישראל אמר ע"ז ושדים אין לה שהם הודה והדרה של אשה כדלעיל בפסוק שני שדיך:

נצחו טליא דאזל לאגחא קרבא כו'. כי פרחי כהונה מבית חשמונאים הלכו להלחם עם היונים לפני יוה"כ ונלחמו ביום הכפורים ושמע יוחנן בת קול כשהיה עובד עבודה ביוה"כ. וע"ש בפ' אלו נאמרין ברש"י:

כיון שעלו רוגז ניתן כו'. פי' כי גם הפחד עלה עמהם וכדכתיב בעזרא ח' ואקרא שם צום וגו' לבקש ממנו דרך ישרה לנו ולטפינו ולכל רכושנו וכתב רש"י שיוליכנו המקום לשלום. (וביפה קול הביא לשון רש"י לעזרנו מאורב בדרך) הלא נראה כי פחד ומגור היה להם בהליכתם:

בדרו גרמיכון. כיון דלעלות לא"י לא עלו בחומה ועתה התקבצו יחד הלא יזכר עונם לכן צוה להם כי יפזרו עצמם. ואמר אם הנביא לא נשא פניהם וקנטרם באמרו ימאסם אלהי. למה לא אקנטרם גם אני. ולמה לי לשאת פניהם:

אם ראית ספסלים מלאים בבליים כו'. כיון שעלו מרובים נראה שנתן ה' להם מקום לעלות מה שלא היה נותן להם מתחלה כדכתיב פרש רשת לרגלי השיבני אחור שה' השיבם אחור שלא יעלו רק מעטים מהם. וזה הוא הטעם ג"כ מה שאמר סוס פרסי קשור בקברי א"י וזה מורה על רבוי סוסי פרסיים ורוכביהם שבאו בא"י. ויש גורסים אם ראית פרסי נקבר בקברי א"י. וגם זה הוא הטעם כי מזה מוכח אשר רבו הפרסיים הבאים לשם עד כי ימותו ג"כ מהם. ומביא מהכתוב אשור כי יבוא בארצנו ואשור זה פרס כדאשכחן שדריוש מלך פרס נקרא מלך אשור:

ויצחק להיכן הלך כו'. משום דיצחק הוא המלמד זכות על ישראל כדאיתא בפרק ר"ע והוא נושא את חטאת ישראל על נפשו לכן הוא יהיה השליח לפדותם מגיהנם וע"ד קריינא דאיגרתא איהו ליהווי פרוונקא:

שהמו אחריה המוני המוניות דמלכוותא. פי' כי כל מלך ומלך נכסף להיות מושל על הארץ. ומייתי ראיה מן אדרת שנער כי שנער הוא בבל. ולמה מזכיר פה הכתוב שהיתה מבבל. וכדמקשה ומה בבל עבדא הכא אם לא לרמז למעלת א"י וכדמפרש רשב"י:

ורבנן אמרי זה וזה אלף. מקמי הכא גרסינן ר' יהודה אומר החרש אלף והמסגר אלף:

בבעל המון שהמו אחריהם המוני מלכים הה"ד מלכי צבאות וגו' כצ"ל. ודריש בעל על שרי מעלה ומלכים פי' מלאכים שהיו להוטים אחריהם לשמרם ולכבדם. וז"ש נתן את הכרם לנוטרים המה המלאכים. ומביא לראיה מן הכתוב מלכי צבאות ידודון ידודון הכתוב במתן תורה וכדמפריש ואזיל וה"ה בסנהדרין העוסקים בתורה. ואגב הקרא הזה שמביא דורש ג"כ את ס"ד ונות בית תחלק שלל ואולי ידרוש לפי דרשא זו איש יביא בפריו אלף כסף כי בפרי חכמתם יביא למודים הצרופים ככסף. וידרוש אלף מלשון ואאלפך חכמה ועמ"ש בענין זה בפסוק הנה מטתו:

מדדין פתקין. פי' שהיו מטילין גורלות למי מהמלאכים יפול הגורל ללכת אחרי ישראל לשמשם כי זה תשוקתם:

עשאן מרוצין. פי' אע"פ שלפני זה קטרגו על נתינת התורה כדלקמן אבל לבסוף נתרצו והודו בדבר כדאיתא בפרק ר' עקיבא. ודריש ידודון מלשון ידידות. ומ"ש המד"א למה זה אתה רץ אינו ענין לזה ויראה דגרסינן ד"א המד"א וכו' ודריש ידודון שהיו מדדין ורצין לעשות שליחותם כענין למה זה אתה רץ שרץ לעשות שליחות.:

לית שוקא נפיק מגביכון. שוקא הוא כמו נקיט ליה שוקא בפ' לא יחפור אשר פירושו משא ומתן. ואמר כי המשא ומתן של תורה ועסקיה אין מתקיימין בעליונים וכמו שמביא לדמיון מדיני זב ומת:

היו מלאכי השרת מדדין להן לישראל כשחזרו לאחוריהם וכדלעיל והיו מדדין להקב"ה מלשון תרעומות וצער ומענין אדדה כל שנותי ומדכתיב ידודון ידודון דריש תרתי:

כ"מ שהשרה הקב"ה תורתו. וזה במשכן וביהמ"ק שהיה הארון שהתורה בתוכו. ומביא את הכתוב הודו על התורה משום דכתיב שם לבני ישראל עם קרובו ואיתא במדרש אמר להם הקב"ה לישראל. בני אם יהיו ד"ת קרובים לכם שנאמר כי קרוב אליך הדבר מאד אף אני קורא אתכם קרוב שנאמר לבני ישראל עם קרובו:

למלך שכעס על בנו כו'. עיקר המשל הזה הובא פה לדרוש למה כפל את כנוי הקנין ואמר כרמי שלי ולא הסתפק לאמר כרמי לפני. ולכן דורש דקאי על נבוכדנאצר אשר בא בטענה כי מלבד אשר כבשתי את ישראל בחרבי עוד מסרם הקב"ה בידי. וכיון שאדונם מסרם בידי לכן אין עוד רשות רבם עליהם. וכיוצא בזה תמצא בספרי סוף פ' שלח. לכן מביא המשל מהבן שנמסר ביד העבד. וכיון שדין ישראל כבן שנמסר לא יצאו מרשות הקב"ה ורק אחרי מוסרם ישובו לרשות אביהם וז"ש הכתוב כרמי שלי. פי' אף כי מסרתי הכרם ביד אדונים קשה מ"מ שלי הוא ולא יצא מעולם מרשותי. ולא כמו שחשב נבוכדנאצר:

ונתמעטו כאן. שמתו בבבל ולא נשארו מן החרש והמסגר אלף רק מאתים ואותם מסרם לנוטרים את פריו זה נבוכדנאצר:

ונתרבו כאן. שע"י הגלות עשו תשובה ונתרבו הצדיקים וכדאמר לעיל בפסוק ומדברך נאוה בחורבנה העמידה לי צדיקים כו'. והא נמי רמיזא בהאי קרא האלף לך שלמה אותם האלף החרש והמסגר אשר היו ביד הקב"ה נהיו למאתים אלף בבואם בידי הנוטרים את פריו דהיינו נבוכדנאצר:

הרב נוטל אלף. וקאי האלף לך שלמה על שלמה המלך וכדתניא בפ' שבועת העדות. ויען כי שלמה למד דעת ותורה את העם. לכן כולל כל שם רב הלומד תורה ברבים בשם שלמה. ומאתים לנוטרים את פריו המה התלמידים ללמוד מפרי פיו:

עד שישלימם לאחר. פי' שימסרם ורב הוא במדרש לשון השלמה על מסירה. והכוונה היא שלמדם כל מה שבידו ללמוד ומוסרס לרב אחר שילמוד הוא עמם למוד למעלה הימנו כגון ממקרא למשנה וממשנה לתלמוד:

כך אע"פ שישראל עוסקין במלאכתם כו'. ודריש היושבת בגנים בגלות וכמ"ש בירושלמי פרק הקורא לרעות בגנים אלו או"ה. וכמ"ש במשל שחבשן בבית קולין וכו'. ואמר אע"פ שבימי המעשה הם טרודים במלאכתם וקורין ק"ש ומתפללין ביחידות. אבל ביום השבת מתאספין בביהכ"נ וקורין ק"ש בכנופיא ועוברים לפני התיבה וכו' והקב"ה מתקלס בזה:

ולא תשנאו זה את זה כו'. מדקרי למלאכים בשם חברים ולא בשם מלאכים או שרפים כמו בכ"מ לכן דורש שהקב"ה חפץ שישוו לחברים אשר אין בהם קנאה שנאה ותחרות ויתחברו במדתם:

ואתם מקיימים אותה בשלום. שהשלום הוא הכנה לקיום התורה וכדאיתא בויק"ר פל"ט שלפני הר סיני שהיו בשלום אמר הקב"ה הרי שעה שאני נותן תורה לבני:

ומינות זו עבודת כוכבים. שדרכם היה להיות חלוק דעות ביניהם כדאיתא בויק"ר פ"ד:

בקול אחד שלא יגביה זה קולו יותר מזה כדי שלא יטרפו דעת המתפללים וכן אידך הוא הטעם בלא יטרפו דעתם או שלא תחסר הכוונה כדי שלא יתרחק הקב"ה מהם. אבל אם יתפללו בכוונה אע"ג דתחסר להם הנעימה נהי דלא חביבה כולי האי לפני הקב"ה. אבל בכ"ז ישמע קולם ולא יתרחק מהם. ולפי דרש הזה מדריש היושבת בגנים על בתי כנסיות ובתי מדרשות וכדלעיל בפסוק לרעות בגנים:

ברח דודי מן גלות. כי בכ"מ שגלו שכינה עמהם כדאיתא בפ"ד דמגילה ובירושלמי תענית בפ"ק:

ודמה לך לצבי טהרנו כצבי שכולו נאכל גם חלבו ולא כבהמה שחלבו טמא. ודריש ודמה כמו פועל יוצא שאתה תדמה אותנו ולך קאי על ישראל אשר הם של הקב"ה ופי' כי תדמה את העם אשר הוא לך:

אתא לך לריחא טבא. וכ"ה בפסיקתא ערוק לך מריחא בישא ואיתי לך לריח טבא וע"ע בתרגום על הכתוב הזה:

בזכות אבותינו. ודריש על הרי על האבות שנקראו הרים:

מחזיר להם טעותם. שאם יטעו בשום דבר מחמת שכחה. הקב"ה מחזירה ומזכירה להם כדמפריש ואזיל:

בשעה שישראל קורין בתורה בחבורות. משום שאין התורה נקנית אלא בחבורה כדאיתא בפ' הרואה גבי הסכת ושמע. ובפ"ק דתענית גבי ברזל בברזל יחד ואינה מתקיימת ביחידי כדאמר התם:

שעשה סעודה וזימן האורחים כו'. ודריש היושבת בגנים שהרעים והטובים יושבים יחד בגנים ומתענגים על הטוב שהכין להם ה'. חברים מקשיבים פי' הרעים והטובים שחוברו יחד להתענג בטוב מקשיבים ומשמיעים קולם להקב"ה אלה דברי נאוצים וגדופים ואלה תהלות ותשבחות עכ"ז הקב"ה אומר לטובים השמיעיני כי בקולם בחרתי ולא אפנה לקול הרעים. מפני שהתורה המלמדת סנגוריא על הטובים אומרת ברח דודי מן הרעים והדבק בטובים:

בשתי עיניו כו'. זה משל לרבוי השגחה ועין אחת הוא משל למיעוט השגחה. וי"ל עוד כי יש שתי מיני השגחות. האחת כפי סדר המערכה והטבע. והשניה היא כנגד הטבע והמערכה. ובשתי עיניו הוא השגחה הגבוהה המשדדת גם את המערכה והמזל. ובעין אחת היא רק השגחה בדרך הטבע והמערכה. ועמ"ש בזה בב"ר פ"מ על הדרש הנה עין ה' אל יראיו:

המתינו לי עד שאשב בדין כו'. ויתפרש ודמה לצבי בעין אחת לקמץ את השגחתך עד שתשב בדין על הריהם:

אר"י כי הדא ואתה קח לך בשמים ראש. כלומר אי אתה צריך למדרש בשמים כאלו נקרא בַּשָמַיִם אבל גם כקריאתו יתפרש על הראשים והחשובים וכמו בשמים ראש. וראש גמלים נושאים זהב כו' עד ר' חוניא יש למחוק. וכ"כ בעל א"א (וע' מ"א י' ודברי הימים ב ט׳:א׳):

לעשות בהם משפט כתוב. ומפרש כמו ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים דקאי על שריהם של מעלה:

בארבעה דברים נמשלה גאותן (צ"ל גאולתן) של ישראל. משום שהטובות אשר עליהן אנחנו מצפים לעת קץ ארבע הנה. הא' שפע הברכה במזונות וכמ"ש יטפו ההרים עסיס וכדומה. הב' הששון והשמחה כי ימחה ה' דמעה מעל כל פנים וגיל וחדוה יהיו בארץ. הג' שפע החכמה והמדע וכמ"ש וכל בניך למודי ה' ומלאה הארץ דעה וגו'. והד' רבוי העם וכמ"ש ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה וגו' רני עקרה וגו' ועוד. ואנחנו רואים כי אלו הטובות אם יבואו בעתם ובמועדם כי יתבשלו ויגמלו היטב אז ייטיבו ויביאו נחת. אבל אם יבואו בבהלה ובחפזון אז ירעו וישחיתו. לכן אמר כי הגאולה אשר תביא את הטובות האלה טובה תהיה רק אם תבוא במועדה ובעתה. פי' אם אנחנו נהיה מוכשרים ומוכנים לזה וכגון אם נשוב לה' בלב שלם ונעשה טוב וחסד בארץ. וכנגד שפע הברכה במזונות אומר בקציר אשר הוא יביא לחם לשבוע. וכנגד השמחה אמר בבציר כי היין משמח את הלב. וכנגד שפע החכמה והמדע מביא את הבשמים אשר הריח הנותן עונג לנפש כדאיתא בפ' כיצד מברכין נמשל לתורה ולחכמה אשר עליהן תתענג הנפש. וכנגד רב העם מביא נמשלה כיולדה וכמ"ש לעיל:

לא זכיתם בעתה. כי בבוא הקץ אז גם אם לא נזכה בתשובה ותורה תבוא הישועה וכדעת ר"י בירושלמי בפ"ק דתעניות. או שהקב"ה מביא עליהם צרות שיחזרו בתשובה בע"כ וכדעת ר' אליעזר שם:

זכיתם אחישנה. ואע"ג דהיה צ"ל אחישנה בעתה כי הקץ הוא המאוחר י"ל דמילתא פסיקתא אקדים ברישא. והנה ממה דאמר זכיתם אחישנה משמע דהגאולה שלא בעונתה טובה יותר מדקרי זכיתם. ולפ"ז יחלוק על הא דאמר לעיל שאין הגאולה טובה שלא בעונתה. אבל יש לפרש שם שלא בעונתה אם יהרסו לעלות בכח ידם שלא בעונתה זו היא בוודאי כחומץ לשינים וכמו שעשאו בני אפרים כדאיתא לעיל בפסוק השבעתי אבל אם יזכו על ידי מעשיהם הטובים בכל יום ובכל שעה היא בעונתה. וה' יזכנו לראות בשוב ה' את שיבת ציון וינחם את ירושלים: