כתיב זעקתי אליך ה' וגו' משום דק"ל למה כפל לכתוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ולא אמר אל ארץ אבותיך לבד. ובאברהם דכתיב מארצך וממולדתך כבר מדריש שם. וגם למה לא אמר שוב לבית אביך כמו שאמר יעקב ושבתי בשלום אל בית אבי. לכן דריש אל ארץ אבותיך אל הארץ אשר תתאוה לה כי קדושה היא. עתה נתונה לך הרשות לשוב אליה. ומביא את הפסוק אלקי בארץ החיים כמו שמדריש ע"ז הפסוק בילקוט בשם התנחומא חלקי בארץ החיים מתאוה אני לחזור לא"י אמר יעקב ברשות יצאתי אף אני איני חוזר אלא ברשות א"ל הקב"ה רשות אתה מבקש שוב אל ארץ אבותיך:

תמן שובעה תמן זולא. ואע"ג דהכתובים הפליגו בשבח ארץ ישראל ונקראת ארץ זבת חלב ודבש ובשלהי כתובות מפליג מאד לספר הברכה אשר צוה ה' בא"י בפירותיה ומזונותיה. וכן ביומא פ"ז דריש בארצות החיים זה מקום שווקים ופירש"י שם שיש בו משא ומתן וזה ידוע כי בא"י היה המסחר פרץ מאד כדאיתא באיכה רבתי על פסוק משוש כל הארץ. מ"מ מקשה כיון דבחורבנה אין שם שובע וזול איך יכנהו לקרוא אותה בארץ החיים הלא החיים אשר בקרבה איננה לה מצד טבעה כיון שעתה חדלו. ורק משום ברכת ה' שהיתה בקרבה ואיך יתארנה בתואר הזה אשר הוא נכון רק לצור אשר בה השובע והזול מצד הטבע:

לימות המשיח. מזה משמע כי התחיה תהיה מיד בבוא משיח צדקנו. ולא כשמואל דאמר אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות:

אני בעצמי מצפה לך כדי שיעבוד את ה' בטהרה. ועוד כדי שיתיחד הדבור אליו שאינו נמצא לו בהתחברו לרשע כמ"ש בתנחומא ועוד שאין הנבואה מצויה בחו"ל:

הכא את אמר ואהיה עמך כו' פי' דהשנוי ביניהם דהכא כתיב מקודם שוב אל ארץ אבותיך וגו' ואח"ז כתיב ואהיה עמך משמע בהליכתו שמה לא יהיה עמך דאל"כ היה לו לכתוב אנכי אהיה עמך שוב אל ארץ אבותיך ושמה כתיב ואהיה עמך בכל אשר הלכת משמע כי גם בהליכתו בחו"ל בעודו בדרך ישמרהו ה' ויצילהו. וכ"ה באגדת שמואל כי השנוי הוא בזה. ומשני דדוד היה מפרנס את כל ישראל והיה צריך ללכת גם בחו"ל ללחום מלחמותיו ולהכניע את אויביו לכן היה ה' עמו גם בחו"ל. אבל יעקב שלא היה מפרנס אלא ביתו לא היה צריך ללכת בחו"ל:

שאינן נושכין ואוכלין כו'. כל הענינים הנחשבים לאכילה ולסעודה כחדא חשיבא. וזה כי אין נושכין מן הפרוסה השלמה אבל ינתחו אותה לנתחים. וגם לא ינתחו בעת שישימו הפרוסה בקערה. כי לא לכבוד הוא אל האורחים להביא לפניהם חתיכות קטנות אבל ינתחו את הפרוסה על השולחן לעיני המסובין:

היה צר צורה כיוצא בה. פי' כשהתנה לבן אם עקודים או נקודים יהיה שכרו. היה מרמה לשנות את תנאו בעת שהיו הצאן מעוברות כי אם התנה על העקודים חשב לבן שהצאן מעוברות עם עקודים ושינה את דברו לאמר נקודים. ואז צר הקב"ה צורת הוולדות נקודים וכן להפך:

מן הנצולת פי' מהמצולה וכמו מצולה שאין בה דגים בברכות. והכוונה כי יעקב הציל כמו אחר הייאוש כמציל משלוליתו של נהר ומזוטו של ים דנחשב בפ"ב דב"מ כיאוש:

שדברה בפני אחותה הגדולה ממנה ולא נהג בה כבוד:

ראית מימיך אדם קורא ראובן ושמעון ושמעון עונה אותו כצ"ל. [וכן הכא מן הדין ענתה רחל תחלה אחרי שאליה קרא תחלה. ובזה דחה דברי ר' יודן ועל דעתיה דר"י הוא ענין בפני עצמו]:

כשגגה היוצא מלפני השליט שמתקיימת שלא מדעתו. וכן יעקב לא כוון רק על אשר לקח בגנבה והיא לקחה לש"ש כדלקמן ואע"ג דיעקב אמר עם אשר תמצא ולבן הלא לא מצא את התרפים י"ל כיון דמצא קיתוניות במקומן כדלקמן חלה הקללה:

קוקיא טבא פי' עדר נחמד אשר אליו נכסף וחמד ולכן אמרו כספנו מהוראת כוסף וחמדה:

לב חכם לימינו וגו'. ימין הוא העיקר ושמאל הוא הטפל. ויעקב נשא את בניו אשר הם לו לעיקר בראשונה ועשו נשא את הטפל בראשונה. [ואולי הטעם כי הבנים הם קטנים וצריכים יותר לעזר אביהם משא"כ הנשים יוכלו לבדן לדאוג לנפשן וזה דלא כהרא"ם]:

בכ"מ שנאמר גזיזה עושה רושם כי הגזיזה היו עושים בשמחה וגיל ושכחו את ה' לכן רקד השטן ביניהם. וזה דומה למ"ש לעיל פל"ח כ"מ שאתה מוצא ישיבה השטן קופץ:

אלא לשם שמים. ובא לאפוקי ממה דאיתא בפר"א ובתנחומא שרחל גנבה התרפים כדי שלא יגידו ללבן את בריחתם מפני שהיו מדברים. וע' לעיל פי"ו דאיתא מן היד שלא גנבנית ואפ"ה ותגנוב רחל. וזה צ"ע דהא כאן אמרינן שלא כוונה לגנבה רק לש"ש:

מה שהלך אבינו יעקב לג' ימים כו'. כי ביום השלישי לבריחה הוגד ללבן נמצא שכבר הלך יעקב שלשה ימים ודרך שלשה ימים היו רחוקים לבן מיעקב גם מתחלה כדכתיב וישם דרך שלשה ימים בינו ובין יעקב וכדלקמן הלא היה יעקב רחק ביום הגדתו מלבן דרך ששה ימים. ולמחרת יום הבשורה רדף לבן אחריו והשיגו. דכתיב וירדוף אחריו דרך שבעת ימים פי' ממקום לבן עד הגלעד היה דרך שבעת ימים ליעקב. כי באותו יום אשר לבן רדף אחריו גם יעקב הלך הלאה ולפ"ז היה המרחק בין לבן ליעקב שבעה ימים והוא השיגו ביום אחד נמצא דיעקב הלך רחוק ד' ימים ולבן הלך יום אחד מהלך של יעקב ז' ימים. וז"ש מה שהלך יעקב לג' ימים כי הדרך אשר ארכה ג' ימים להתרחק מלבן הלך לבן ביום אחד והשיגו. וה"ה שיכול לאמר מה שהלך יעקב לד' ימים אלא דחשיב ימים שלמים להליכת יעקב. ומה דלא זכר פה הדרך שהלך לבן ממקומו אל המקום אשר היה יעקב בראשונה. משום דלא פסיקא ליה כי אם נפרש כי המגיד בא ללבן ביום השלישי לבריחת יעקב הלך באמת דרך ז' ימים ביום אחד אבל אולי גם המגיד הלך בב' יימים דרך המרחק אשר בינו ובין לבן והגיד ללבן ביום הג' בבוקר נמצא דלבן רדף אחריו ב' ימים. והלך בשני ימים דרך שבעת ימים ליעקב ומגיע יום אחד על שלשה שלמים ועוד מועט יותר והאומר מה שהלך אבינו יעקב לז' ימים ע' בזה ברש"י ובחזקוני. ובדברי רש"י תחת ז' ימים צ"ל ג' ימים והם דברי ר"א וע' ברמב"ן שם:

מה בין נביאי כו'. ע' מ"ש בזה לעיל פנ"ב:

הוא חושבן לרעתו. כי זה ענשו של בדאי שלא יאמינו בו גם אם יאמר אמת. ולכן יחשוב יעקב כי ערום יערים ולרעה הוא מתכוין:

דלמא חזר ביה. כדי שאוכל לשלחו בשמחה וזה שאמר ואשלחך בשמחה בלשון עתיד. ולא אמר ושלחתיך בשמחה בלשון עבר:

אמר לית הוא מינה. פי' אין לו מניעה מהרע לו מפני דבור ה'. רק מלבי לא אחפוץ להרע לו. ומפרש את הכתוב יש לאל ידי לעשות עמכם רע אף כי ואלהי אביכם אמש אמר אלי לאמר השמר לך וגו' ויש לפרש עוד את הכתוב דלבן אמר יש לאל ידי לעשות עמכם רע והראיה מדאיצטריך אלהי אבותיכם להזהיר בי:

את חמדת לילך כו'. פי' דלבן לקח זאת לראיה כי יעקב גנב את התרפים כדי שלא יגלו ללבן שבורח הוא וכמ"ש בתנחומא. וז"ש המדרש לפרש את הכתוב אתה לבדך חמדת לילך לבית אביך כי הבנות בנותי והן לא תחפוצנה להפרד ממני. ולכן למה הוספת עוד לגנוב את אלהי ולהסתיר בריחתך:

קפדנותן של אבות. כלומר מ"ש הכתוב וירב בלבן לא בגנות יעקב מדבר אבל בשבחו כי גם בקפדנותו דבר דברי פיוסים:

וירב בלבן וגו' מה את סבור כו' כצ"ל וכ"ה בילקוט ולא גרסינן דבר אחר כי הכל דבור אחד הוא:

שכך גזר הקב"ה לארי כו'. אין לזה רמז במקרא. ובילקוט גריס שיהיה הארי אוכל ממנו בכל יום חמכה ואולי דריש רחליך ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי כתיב רחליך ועזיך בל"ר ומיעוט רבים שנים. ואילי צאנך כתיב בל"י (כי העיקר הוא הסומך צאנך ולא הנסמך אילי) וזה חמשה. (ואף כי צאן הוא שם המין אשר לא יתרבה אבל בנחמיה נמצא בל"ר) ומפרש לא שכלו ולא אכלתי כי לא נגרע מהם ולא נאכלו על ידי ארי. ומה שבחר לאמר ארי ולא דוב וחיה אחרת משום שבארץ ארמי מצויים אריות. ואולי בשביל זה נקראת ארם במ"ם נוסף בסוף]:

גנבא ביממא פי' בפרהסיא וגנבא בליליא פי' בסתר ובערמה והפירוש הזה נראה מהילקוט:

כל מקום שנאמר לולי כו'. כי פה בוודאי הוא זכות אבות מדכפל דבריו ואמר אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק ויליף מזה בבנין אב על כל מקום. ומקשה מן כי לולי התמהמהנו ושם לא שייך זכות אבות כי זכות אבות לא שייכי רק במקום אשר ידבר מהצלה שניצלו בזכות אבות. ושם לא ידבר מהצלה ומשני כי גם שם הוא הצלה שלא נלכדו בחטא יוסף ועלו משם בשלום:

אית דמפקין לישנא כו' בילקוט פה הגירסא משובשת. ובכ"י מצאתי הגירסא בשוח"ט בלשון זה. לולי ה' עזרתה לי אריב"ל כ"מ שנאמר לולי בזכות אברהם שנאמר לולי אלהי אבי אברהם. נענה זבדי בן לוי ואמר כי לולי התמהמהנו אף זה בזכות אבות שאם לא היה זכות לא היינו עולים משם לעולם. אר"ל כ"מ שנאמר לולי בזכות התורה שנאמר לולי תורתך שעשועי ובזכות אמנה שנאמר לולי האמנתי לראות בטוב ה'. אר"י כל מקום שנאמר לולי בזכות שמו שנאמר לולי ה' שהיה לנו ע"כ. וגם נוכחא זו משבשתא כי מה דכתיב בזכות אברהם צ"ל בזכות אבות דהא בקרא מפורש גם ופחד יצחק ולא אברהם בלבד:

חביבה היא המלאכה מזכות אבות כו' ובתנחומא מסיים אחר המאמר הזה לימד שלא יאמר אדם אוכל ואשתה ואראה בטוב ולא אטריח עצמי ומן השמים ירחמו לכך נאמר מעשה ידיו ברכת צריך לאדם לעמול ולעשות בשתי ידיו והקב"ה שולח את ברכתו ע"כ ופי' הדברים חביבה היא המלאכה כי בזכות המלאכה אשר בגללה ינצל האדם מגזל ומערמה ומרמה הזכות הזה חביבה היא מזכות אבות:

ולבנותי מה אעשה הרי ארבע. דאל"כ היה לו לכתוב ולאלה מה אעשה וכן אידך דדריש מן ואם תקח נשים על בנותי מדלא כתיב עליהן. והא דבלהה וזלפה נקראות שפחות י"ל דרחל ולאה נולדו מאשתו הגבירה ובלהה וזלפה מפלגש ונתנו לשפחות לבנות הגבירה:

כמה אחין היו לו כו'. ולא נוכל לפרש אחיו של לבן כי עליהם לא פקד יעקב ללקוט אבנים כאדון המפקד על עבדיו ורק על בניו או אחיו ממש נכון לפקד כי הם נשמעים אליו:

לבש אדם לבושו של אביו כו'. פי' אם הוא גדול בקומה כמו אביו אף כי צעיר הוא בשנים וכן בני יעקב היו גדולי הקומה וגבורים כמוהו לכן נקראו אחיו:

אל יהי לשון סורסי כו' וכ"ה בערוך ובתוס' מרובה. וסורסי היא קרובה ללשון ארמי כמ"ש רש"י בשלהי סוטה. ונ"מ מזה לדעת כי התרגום הוא מן התורה וגם כי נוכל לבאר כמה מלות בלה"ק מלשון סורסי כמו שמצינו כמה פעמים בגמ' משום שהלשונות אלו קרובות זו לזו:

כי יסתר אכ"כ. כיון דנאמר איש מרעהו שהוא בנסתר הל"ל גם יסתר בנסתר ולא נסתר דהוא בנמצאים. ולכן דריש דאם היה כתיב יסתר היה במשמע דיסתרו מריחוק המקום לבד לכן כתיב נסתר כי כל אחד בינינו יחפוץ להסתר מאת השני כי לא יפגשו עוד זה את זה ולקמן דנאמר אבל אתה עובר עלי בפרקמטיא נראה דיכלו לראות זה את זה:

לאחר מיתתן. וזה נחשב לצער לבניהן כי יראו אשר אשה אחרת תירש כבוד אמן. ולפ"ז מדריש אם תענה את בנותי על בלהה וזלפה ועליהן לא חשש רק בחייהן. ואם תקח נשים על בנותי זה רחל ולאה היקרות לו ולא חפץ כי יהיה להן צער בזכרן את צער בניהן אחרי מותן:

לרעה אין אתה עובר כו'. בא לפרש כי מה דכתיב את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה. לא יתפרש לרעה לעונש וקאי על גל ומצבה. אבל נמשכת על לא תעבור לרעה ואת הגל הזה וגו' הוא כמו מאמר המוסגר:

בשעה ששלת דוד כו'. מובא הנה דלא תקשה איך התגרה דוד מלחמה בארם נהרים ולא זכר את הברית אשר בין לבן ויעקב. משוה שהם פרצו תחלה. ומביא פה גם האדומים והמואבים כי מתשובה שהשיב להם נלמוד גם על ארמיים. ובתנחומא פ' דברים ובשוח"ט מז' ס' איתא כשהלך יואב ללחום עם ארם נהרים יצאו לקראתו אמרו לו אתה מבני בניו של יעקב ואנו מבני בניו של לבן והרי תנאי שלהם עד הגל הזה וגו'. כששמע יואב כך חזר אצל דוד א"ל מה אתה אומר הרי תנאי שבועת יעקב מיד הושיב סנהדרין שושן עדות ללמד למדוהו ואמרו לו באמת כך היה התנאי אלא שהם עברו תחלה בלעם הרשע לא אמר מן ארם ינחני בלק גו' כושן רשעתים לא שעבד בבני ישראל שנאמר ויעבדו בני ישראל את כושן רשעתים וגו' הם הרשיעו עלינו שתי רעות כיון שהורו להם סנהדרין כך חזר עליהם והרגם שנאמר בהצותו את ארם נהרים ע"כ. וקרוב לומר כי גם פה במדרש היה כתוב כן והשמיטו מכאן שלא בכוונה. ואיידי דקאמר כן מענין ארם הביא ג"כ ענין אדום ומואבים. וע' ברד"ק תהלים מזמור ס' וברי"ח שנראה מהם דארם ואדום היו מעורבין זה בזה:

באותה שעה לא נהג דוד כו'. זה מדרש מקרא מכתם לדוד ללמד מכות ותמות כדלקמן ומך הוא כי התנהג כמך ולא כמלך וכן הדרש לא באתי לכאן אלא ללמד מדריש מדכתיב בקרא ללמד ותשובת הסנהדרין ליתא כאן דמסתמא הודו לו וע' בתנחומא דברים אשר הבאנו למעלה:

ופגע באדומים והוציאו כו'. ויאסוף עליו את בני עמון ל"ג הכא כי האי קרא לא באדום מיירי רק במואב. וכל זה צ"ל אחר פגע במואבים וכך צ"ל שם והלא הם פרצו את התנאי שלא הניחו את יואב עבור בגבולם וכ"ה בתנחומא פ' דברים:

לעדה שהיא משיחה כו'. וקרי לסנהדרין שושן עדות. שושן על שם סוגה בשושנים וכדאיתא בסנהדרין ועדות על שם התורה וכ"ה בתנחומא שם:

אלהי אביהם משמעו קודש וחול. פי' לכאורה משמע שהוא קודש דקאי על אלהי אברהם. אבל באמת הוא חול דקאי על תרח אשר היה עובד כוכבים והוא חול ונמחק ועי' במסכת סופרים:

דווים וסגופים כו'. ע' לעיל פ"ס דנאמר כן גבי רבקה ולכן נעתקו גם פה בל"ר. ופה דקאי על לבן היה צ"ל דוה וסגוף בל"י. ודייק מדכתיב וישכם לבן בבוקר וינשק לבניו ולבנותיו וגו' ואם היה לבו שלם להפרד מהם באהבה למה מהר להשכים בבוקר ולא השתעשע עמהם לפחות עד הצהרים:

למקומו לסורו. כי בשבת יעקב עמדו היה פרוש קצת מהתרפים אף שהיו בביתו כי למד מיעקב אבינו להדבק בה' וכן נראה ממה שנאמר למעלה בושנו ממך אבי אמנו שלעת זקנתך אתה אומר למה גנבת את אלהי. הלא בשבתם בביתו לא ראו ממנו עבודה זו. ועתה חזר לסורו הראשונה:

חלים ומרקדים. משום שהמלאכים אשר הלכו עמו ללוותו לא היו רק שנים וכדפירש"י בחומש על עולים ויורדים בו ואמרו בגמ' עולים תרי ויורדים תרי וכן אמרינן בשבת ששני מלאכים מלוין לאדם כו' וכאן דכתיב מחנים דמשמע הרבה אינם אלו אבל המה המלאכים השמחים בצדיקים כדאיתא בפס"ג גילה אחר גילה בזמן שהצדיק נולד ואלה המלאכים קדמוהו פה בחדוה ובשמחה בבואו לא"י ועל מחנה זו חולקין כמה הוי:

בכניסתו לארץ. פי' כשהיה קרוב ליכנס לא"י יצאו המלאכים כנגדו לחו"ל לכבוד יעקב וע' בזה ברמב"ן וברא"ם ומה שבאו כנגדו ס' רבוא הוא להראות ליעקב את מספר בניו אשר יצאו ממנו ואשר ה' ישכון בתוכם לכן אמר ר"ה ס' רבוא ורבנן סברי כיון דלכל אחד הוא ב' מלאכים לכן היו ק"כ רבוא. פעמים ס' רבוא:

נטל מאלו ומאלו. בא לחלוק על רבנן דמוכיחים מן מחנים כי שתי פעמים ס' רבוא היו והוא אומר דלא היו רק ס' רבוא ומ"ש מחנים משום שחלקם לשני מחנות ונטל מהם ומאנשיו לשלוח פרוזבין לפניו: