Yefeh To'ar on Bereshit Rabbah Chapter 94
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אחת היא יונתי תמתי. עמ"ש בריש פ' צ':
זה גריס של פול. פי' פול המצרי אשר לא נמצא רק במצרים וכדאיתא בפ' הנודר מן הירק והרמב"ם שם. ומ"ש על עיקת נפש היה נראה שפירושו כי לא נמצא רק בצער ודחק אבל ממשנה בנדה פ' האשה דתנן גריסין של פול חלוקת נפש ופירש"י שנחלק האוכל מן הקליפה. והערוך פי' שנחלק לשנים ע"י בישול ע"ש נראה שגם כאן צריך לגרוס שהן חלוקת נפש ויתפרש כמו במשנה שם:
א"ר יאשיהו לא הלכו בנדרים אחר שיחת ב"א כצ"ל. ופליג על מתניתין דנדרים גבי הנודר מן המבושל מותר בצלי אף דבלשון תורה גם צלי מקרי מבושל דכתיב ויבשלו את הפסח מ"מ הולכין אחר לשון ב"א ור"י תנא הוא ופליג:
לחם כמשמעו. אומר הר' אליקים דאתא לאשמעינן שהוא לחם ממש ולא לשון מזון כמו לחם אשה קרבני לחמי. שהרי כתיב אחריו ומזון:
והכניסו חמה לעיר. הנה הזהירם על שלש רעות המתרגשות לבוא על האדם וביותר אם הוא בדרך. האחת מצד עצמו ולכן הזהירם מפסיעה גסה. כי ישימו עיניהם על דרכיהם ולא יזיקו בעצמם בפסיעה גשה. השניה מצד הזולת ולכן הזהירם שיכנסו ויצאו בכי טוב וינצלו מפני הלסטים. והשלישית מצד הטבע ולכן הזהירם שיתעסקו בדברי תורה דמגנא ומצלא:
וירא את העגלות ועגלות ששלח פרעה היכן היו אלא אותן עגלות ששלח פרעה כו' כן צריך להיות והקושיא היא למה כתיב וישאו בני ישראל וגו' בעגלות אשר שלח פרעה (מ"ו ה') וכאן כתיב וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא כתיב אשר שלח פרעה. לכן דרש כי העגלות אשר נתן פרעה לא ראה יעקב כי יהודה שרפן ולא ראה רק את העגלות אשר שלח יוסף. ומה דכתיב שם בעגלות אשר שלח פרעה זה נאמר על ראשית המעשה כי פרעה היה המפקד לתת להם העגלות. ואם היה כתוב בשני המקומות בחד לישנא לא הוה ידענו להוכיח זה:
והביאו עמהם למצרים. הראב"ע הקשה הלא המה אמרו כי לזבוח הם הולכים ואח"ז ישובו ואיך הוציאו קרשים רבים ארך כל קרש עשר אמות. ומה יוכלו להשיב לשואליהם למה לכם כל אלה. וע' ברא"ם שתירץ ע"ז תירוץ נכון. אבל הקושיא מעיקרא ליתא. כי בעת צאתם ממצרים לא עת שאלה היתה לבני מצרים כי היו עסוקים לקבור את מתיהם כדכתיב ומצרים מקברים וגו' ועסוקים היו בהספדם. ומי יחוש לשאול לבני ישראל מה שהם מוציאים:
חזרתי על כל בעלי אגדה שבדרום כו'. הנה להבין את דברי המדרש אשר קושיותיו ותירוציו תמוהים גם יחד יש לנו לפרש את הכתוב ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק איננו הכוונה כי לאלהי יצחק זבח הקרבנות. כי על הקרבן לא שייך כלל להזכיר זכות אבות. והיה לו לומר ויזבח זבחים לאלהים. ורק בתפלה שייך להזכיר שמות אבותיו כי זכותם יזכר גם היום ואלהים יהיה בעוזריו. אבל בקרבנות לא שייך כלל זכר האבות אבל מזכיר פה שם אביו יצחק בשביל קדושת המקום באר שבע אשר שם נתעלה אביו בחפרו את הבארות ובנה שם מזבח וקרא בשם ה' ולכן בחר גם יעקב את המקום הזה לזבוח זבחים. וע"ז מתמיה ריב"ל למה לא הזכיר את שם אברהם אשר הקדיש את המקום הזה לפני יצחק כדכתיב ויטע אשל בבאר שבע וגר שם שנים רבות. וע"ז משני ר' יהודה בן פדייה כי הרב והתלמיד שהיו מהלכים בדרך לא ימלאו לבות בני איש לגשת מיד אל הרב. ורק יקרבו לפני זה לשאול בשלום התלמיד ואח"ז ימצאו לב להתקרב גם אל הרב. וכן יעקב לא מלא לבו להזכיר את אברהם אבי אביו אשר הוא הגדול והזכיר את שם אביו יצחק הקרוב אליו. ור"י השיב כיון שזה הוא כבוד לאבותיו במה שמזכיר קדושת המקום על שמם לכן הזכיר את שם יצחק שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקינו. ור"ל השיב כי הקרבנות שהקריב פה היו על ברית השבטים אשר חשב כי כבר הופרה הברית כאשר אבד את יוסף ורק עתה מצאהו. ויען כי ליצחק הבטיח שם הקב"ה והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי לכן הזכיר פה את שם יצחק אשר אליו היתה ההבטחה בבאר שבע להרבות זרעו. ולבר קפרא וריב"פ הטעם שהקריב פה הזבחים לפי שהיה מסופק פן יחשוב ה' לו עון במה שנדמה לאביו בצד מה. ולכן הקריב קרבנות במקום שהקריב אביו ולראות במה שיענהו ה'. ולחד ידע יעקב עון בנפשו במה שהיה להוט אחר גרונו פי' אף שהלך מצרימה מפני עקת רעב מ"מ היה לו להמלך בגבורה פן יאמר לו אל תרד מצרימה כמו שאמר ליצחק וזה חשב לו לעון בנפשו. והעון הזה היה גם ביצחק. והשני אמר כי חש עון בנפשו במה ששנה בן בין הבנים כיצחק. אבל בעון זה חזר יעקב והתהפך בזכותו לאמר אבא לא היה עליו כו'. ור' יודן אמר כי הזבחים היו הודאה לה' במה שקיים הקב"ה עתה בו את הברכות אסר ברך את יצחק אביו ומבאר את דבריו הייתי סובר כו' פי' כי זו היתה ההודאה של יעקב. האם יכולתי לחשוב כי בי יקוים הברכה של יעבדוך עמים אשר אחזה כעת כי נתקיימה בי ע"י יוסף. ור' ברכיה סמיך על דברי ר' יודן אבל בא לתרץ למה לא אמר אלהי יעקב או יזכיר גם שמו ע"ז ויאמר אלהי אבי יצחק ואלהי. כי הברכה זו נתנה ליעקב ומתרץ בשני טעמים או משום שאין הקב"ה מייחד שמו על בריה כשהוא חי משום הן בקדושיו לא יאמין כדאיתא בתנחומא ולכן הזכיר שם אביו לבד או משום שהיה בעל יסורין. ורבנן נותנים טעם אחר למה הזכיר שם יצחק בשביל רואים אפרו של יצחק כו'. ובשם רש"י מ"כ אין הקב"ה מיחד שמו דכתיב לאלהי אבי יצחק ולא לאלהי. ור"ב אמר אין הקב"ה מיחד שמו אלא על בעל יסורים רבנן אמרי לפיכך הזכיר יצחק כו' כאלו היה אפרו צבור בשעת עקידה כו' (ע' ברש"י שלפנינו) ונראה מדבריו שנוסחא אחרת היתה לו. ולא היה גורס בר"ב אלא טעה אחד. ולפי פי' לא באו רבנן לתת טעם על יחוד ה' על יצחק לפי שנחשב כמת. אלא למה נזכר שמו לפי שהוא כזכור ונראה תמיד. וכדבריו משמע בפ' הרואה דאמר ובהשחית ה' ראה ה' אפרו של יצחק כו'. ויש לפרש עוד לפי שיצחק כאלו מונח ע"ג המזבח הוזכר בזבחים:
אותך ואת כל הצדיקים כיוצא בך. פי' כי גם עלה בא לרבות כל השבטים שנקברו במצרים שיעלו משם ג"כ במותו וכדלקמן בפ"ק. או פי' כמו שהוא יעלה לתחיה מיד בשביל שנקבר בא"י כן יעלו כל הצדיקים הנקברים בחו"ל אחרי גלגול מחילות כדלקמן פצ"ו:
ע"מ יוסף ישית ידו על עיניך. פי' כי ויוסף ישית ידו איננו הבטחה חדשה אבל הבטחה אחת היא. כי אעלך שמה ע"מ שיוסף יתעסק בקבורתך וישתדל בהעלאתך. והערוך פי' באופן אחר:
בנות בנים הרי הן כבנים כו'. הך מילתא לענין פריה ורביה איתמר דבעינן שיהיה לו בן ובת ואם מתו ויש להם בנים קי"ל דבני בנים הרי הן כבנים. ובירושל' פ' הבא על יבמתו איתא בני בנים כבנים בני בנות אינם כבנים בן בן ובת בת עולין בת בן ובן בת אינן עולין. ואחרי כי שטת המדרש הוא בכ"מ כהירושלמי טוב לגרוס גם הכא כן בני בנים הרי הן כבנים. אבל אין זה אליבא דהלכתא כי בני בנות עולים. והובא המדרש כאן לתרץ למה ככל הקרא לאמר בניו ובני בניו הלא כבר כתיב יעקב וכל זרעו אתו. אלא בא לרמז דבני בנים הרי הן כבנים:
אשבל שנשבה ממני. אין זה מסכים עם הוראת השם אשבל. אך אין העברי משגיח בזה בשמות הנגזרים מן הפעלים וכמו ראובן ושמואל וזולתם ובפ"ק דסוטה איתא ששבו אל:
שהיה לי לראש. פי' שאני קבלתי ראשיותי וגדולתו עלי משא"כ שאר אחי. שהיו ממאנין בגדולתו. אבל באמת הוא ראש וראשון לכל אחיו שנתנה לו הבכורה:
שחיצו. מלשון ומחצה וחלפה. ימחץ ראש אויביו. ופי' שכיתתו את העבודת כוכבים (וזה עפ"י דעת האב"א ששמותם נדרשים לשבח) ובספר צרור המור מביא המדרש שדורש יחצאל שעשו חציצה בין הקב"ה לעבודת כוכבים. ופי' שבטחו בכל עת בה' ומאסו באל אחר. ומפרש והן מצחצחין בשיניהם שמבזים את העבודת כוכבים בליצנותם דכל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודת כוכבים:
שהיה יצרן קשה. גם זה לשבח דכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. וכן הא דמושלמים ליצרם פי' כי היצר המושל על כל אדם ומחטיאם היה נמסר בידיהם. ובספר צרור המור הביא מדרש ונוגי שעשה להם הקב"ה נס ומגן ויצר ושלם כ"כ למה על שהיה יצרם שלם להקב"ה:
אר"ב כשרף הזה כצ"ל. ופי' שרף שנוטף מאילנות:
וי"א שהקב"ה השלים המנין. מדברי פר"א משמע דמוכיח זה מהמקרא אנכי ארד עמך מצרימה ובפסיקתא מייתי לה מהוא תהלתך והוא אלהיך מה כתיב בתריה בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה:
חושים בן דן השלים המנין. פי' שהיו לו שני בנים ולא הזכיר הכתוב אלא שם האחד כי השני מת וכמ"ש הראב"ע ובעל המדרש שדא בי' נרגא מתורתו של ר"מ דכתיב ובן דן בל"י ולא הי' לו אלא בן אחד ונקרא בל"ר וכמו ובני פלוא אליאב וכן מביא הדרש מן דן נכנס בצלמוניות אצל אביו נראה שלא היה לו אלא אחד. לכן מוכרחים אנחנו לומר כי סרח בת אשר השלימה את המנין. שהיא חשובה כשנים לפי שהיתה חסידה וחכמה והאריכה ימים הרבה ויחיד השלם נחשב לרבים. אמנם הכתוב לא חשב אותה לשתים רק בבואו להשלים למנין שבעים. אבל במנותו את בני זלפה לא נחשבת רק לאחת וכן אנו מוכרחים לחלק גם לשאר התירוצים. כי להשלים למנין שבעים בה לכלל אשר לא עשה כן בראשונה:
אני הוא שהשלמתי מניין. דריש אמוני מלשון מנין. והנה קצת כתבו שזה רחוק הוא שהיא היתה סרח בת אשר דא"כ חיתה יותר מת"ש שנה. ויפה כתב הרי"א דע"כ חיתה ר"ן שנה כיון שנמנית בין יורדי מצרים ובין באי הארץ וכיון שיצאה מטבע החיות אין פלא שחיתה יותר. וע' בב"ב בפרק יש נוחלין ת"ר ז' קפלו את כל העולם כו' ובתו' שם:
אלא לא כן הדבר כי איש מהר אפרים כצ"ל:
אם במלך למה בדוד. מיתורא דב' קדריש דהיה לו לומר במלך דוד לכן מדריש כאלו כתיב נשא ידו במלך נשא ידו בדוד. וללמד לנו כי ראוי לעונש בין בשביל שנשא ידו במלך גם אם לא היה דוד ובין שנשא ידו בדוד גם אם לא היה מלך וכיוצא בו מדריש לעיל פנ"ג:
כל שמעמיד פניו במלך כאלו העמיד פניו בת"ח ל"ג. דאדרבה כבוד מלך גדול מכל. כי רב שמחל על כבודו כבודו מחול ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. אלא ה"ג שכל המעיז פניו בת"ח כאלו מעיז פניו במלך וכ"ה במ"ק. וזה שדריש במה שהעיז פניו בדוד שהיה ת"ח נחשב לו לעון כאלו העיז פנים במלך: