הה"ד פתח דברך יאיר. משום דק"ל למה פירש שם בצלאל על הארון ומש"ה בעי למימר דבצלאל עשה הארון תחלה שלא כסדר שנאמר לו ולכן נקרא על שמו וכדלקמן שלמד מהקב"ה שפתח באורה תחלה. וביתר דברי אגדה זו עמ"ש בב"ר פ"ג בזה:

ובמה אפתח תחלה א"ל פתח בארון כצ"ל ופירושו דמשה א"ל שיפתח בארון כדכתיב בפרשת תרומה ועשו ארון ברישיה. אמנם בתנחומא ולקמן איתא שמשה א"ל לעשות המשכן תחלה ובצלאל אמר שנכון הוא לפתוח בארון ולפ"ז אין לגרוס א"ל:

תן לחכם ויחכם עוד זה נח כו'. משום דק"ל דזה פשיטא אשר המרבה ללמוד יוסיף חכמה בלבו לכן דריש בתלתא אנפי. הא' שמלבד החכמה הנמסרת לו יבין עוד דבר מתוך דבר ויוסיף חכמה מעצמו וכמו שמצינו בנח. וזה שמסיים לפי שהחכם שומע דבר ומקיימו ומוסיף עליו. והב' שמלבד התחכמותו עוד מחכים לאחרים ויתפרש ויחכם עוד נפעל יוצא וכמו ויחכים עוד וכאשר מצינו במשה שלמד לעצמו ולמד לישראל. והג' שפעמים החכם יתחכם יותר ממלמדו וכמו שמצינו בבצלאל שכיון לדבר יותר ממשה המלמדו. וע"ע בדברינו בב"ר פל"ד מ"ש בענין נח:

זה משה שנאמר עיר גבורים עלה חכם. וזה הכתוב מדריש בויק"ר פל"א על משה ע"ש. ומ"ש כאן ומטיבן יתפרש ע"פ מה דאיתא בנדרים שלא נתן ה' התורה אלא למשה ומשה נהג בעין טובה ונתנה לישראל שנאמר טוב עין הוא יבורך ולכן אמר ומטיבן. וע"ע לעיל פמ"ז סי' ג':

ומלמד לישראל תורה שמשם הדבור יוצא כדכתיב ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו':

הארון ואח"כ המשכן. הך אגדתא פליגא על הא דאיתא לקמן בתחלה עשה את הקרשים ואח"כ את הארון וכן נראה בפרק הרואה שבצלאל אמר שמא כך אמר לך הקב"ה עשה משכן ארון וכלים וזה אין קושיא לפי אגדה דידן למה כתיב בויקהל מקודם ויעש יריעת עזים ואח"ז ויעש את הארון די"ל כיון דארון נמנה בין הכלים לכן סמך הכתוב הארון אליהם מפני שהוא כלי אחד:

הה"ד כי אעלה ארוכה לך. משום דק"ל כיון די' מיני ארזים הם ותאשור הוא המובחר שבכולם ולמה לא עשו את הארון מעצי תאשור ומשני משום שחטאו בשיטים כו' וכדמסיים. וכ"ה בתנחומא פרשת תרומה בהדיא כ"ד ארזים הם ומכלם לא נבחר אלא השטה בלבד למה קורא אותם עצי שטים כדי לרפאות מה שעתידים לעשות בשטים. ולא ס"ל כטעמא דלעיל פל"ה בקרשים ללמד דרך ארץ כו' ע"ש.

מר במעשיו. כדכתיב וימרו על ים בים סוף ועוד שפירשו מד"ת כדכתיב וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ושנו במכילתא שפירשו מד"ת שלשה ימים לפיכך מררו. ועמ"ש בזה לעיל פכ"ג:

בלכן הוכיחן. פי' הדברים כי לכן הוא לשון שבועה כדלעיל פ"ו ופי' שנשבע להרחיקם כזונה. ונשבע ג"כ להחזירם ולאהבם כבתולה שלא נמצא בה פגם וזה הפך הזונה:

מה כתיב למעלה כו'. נראה דק"ל למה נעשה הפרוכת תחלה לארון מדכתיב ויעש את הפרוכת מקמי מעשה הארון דבשלמא ביריעות וקרשים ל"ק משום שראוי לבנות הבית תחלה ואח"כ הכלים שיכניס בתוכו וכדאיתא בפ' הרואה אבל הפרוכת שהוא אחד מהכלים ה"ל להקדים אליו מעשה הארון תחלה דהוא חשיב טפי כמו שקדם לשולחן ולמנורה. ומשני שתי תשובות. חדא משום שמעשה הפרוכת נורא מאד שהיה עביו טפח ונארג על ע"ב נירין ואין בו קשר ולכן הוקדם תחלה. והשני שהכל נעשה על הסדר הראוי וכמ"ש ואתה מוצא כל המשכן על הסדר נעשה:

וש' כהנים מטבילין אותה. ע' בפ' גיד הנשה בזה ושם כתבו התוס' הטעם למה צריכה טבילה ובפ"ב דתמיד כתב המפרש טעם אחר על זה וכתב עוד טעם למה בעינן שתיה ע"ש:

ואח"כ עשה את הארון. זה הוא כדעת הגמ' בפ' הרואה ודלא כאגדה בסי' א' וכמ"ש שם:

שתהא נמתח בפני הארון. כדאיתא בפ"ק דסוכה וסכות על הארון דכייף לה מיכף עלויה דארון ולכן אמר הלשון שנמתח. ובתנחומא הגירסא שתהא תלויה. וזה יותר מבורר ועי' בזה ברמב"ן:

אני ראיתי את הפרוכת. בתנחומא הגירסא את הכפורת וטעות הוא דכפורת וודאי נגנז עם הארון וגם רש"י ותוס' בפרק קדשי מזבח פירשו בגמ' אני ראיתי על הפרוכת:

שהיה מכפר לישראל יתכן מה שהי' כ"ג מזה דם שעיר ופר ביוהכ"פ כנגד עובי הכפורת כדאיתא במסכת יומא ואין כפרה אלא בדם כדאמרינן במסכת פסחים:

לא קפח הקב"ה שכרו. לכאורה קשה מהיכי תיתי שיקפח ה' שכרו. אנל פי' הדברים שטוב לעושי מצוה שלא יכובד עליה בעוה"ז כדי שלא ינוכה משכרו בעוה"ב לכן אמר כי פרסום הכבוד לבצלאל לא גרע את שכרו כי אף שפרסמו הכתוב מ"מ שכרו משלם לא יקופח:

אמר להם הקב"ה עשיתם יריעות עזים כו'. יתכן כדי לסיים בדברי נחמה הביא המדרש הדרש הזה בסופו אע"ג שאין זה ענין לדרשות הכתובים וכן הוא דרך המדרש בכמה מקומות. ובתנחומא בא הדרש הזה באופן אחר ויותר באריכות ע"ש: