שוקיו עמודי שש וגו' שוקיו זה העולם. היה נראה דדרש שוקיו לשון שוקים ורחובות לפי שהעולם עשוי שווקים ודרכים קראו כך אך דעת הספר אינו כן שהוא מפרש שנשתוקק הקב"ה לבראתו:

לששת ימים. לפי מ"ש חכמי האמת שששה ימי בראשית ששה ספירות שע"י נברא העולם ניחא טפי שאמר שאף על פי שהעולם עומד בהן סיבת קיומו זכות התורה ואף דלא מפרש אדני פז על התורה אלא על שלשה דברים כו' הא קאמר חכמה היא יראת ה' ומצי לפרש שכל מה שנברא בששת ימי בראשית תלויה ביראת ה':

כך צוה הקב"ה כשם שאין נזיר טועם יין אף אתם לא תטעמו יין. לז"א בש"ר גבי נזיר וכיון שיעשה כך הרי הוא כמלאך פירושו הואיל דהוקשו להדדי נזיר וכהן ומצינו דכהן איקרי מלאך וביפ"ת מפרש שלכך הזכיר ל' מלאך דל"ת שמה שה' מלמדו שלא יחטא לאו בשתיית יין לחוד אלא אפילו בכל מילי דכיון דמרחיק עצמו מן היין פורש מכל התאוות ויהיה כמלאך:

כך מפריש היין את האדם מחיים למות. ק"ק דלא שייכי הפרשה אלא בב' דברים מעורבים יחדיו לא בענין החיים והמות שזה הולך וזה בא והבדלת האור והחשך כבר אמרו ז"ל שהיו משמשין יחדיו ושהחשך היה ממשיי וי"ל שמפני שהאדם חי מצד הנפש ומת מצד הגוף כשיצאה הנפש מהגוף הוי הפרשה בין מות לחיים:

ודרכיך למחות מלכין שלא יהיו מעשיך כמעשיהם. שהסיבה למחות מלכין דהיינו דור המבול וקראן מלכין להיותם ענקים כדפירש התרגום באמת איש באמת המלך ונראה שפירש באמת עוג שהיה ענק שאם פי' לשון מלכות היל"ל מלכא והוזקק לפירוש זה דאל"כ מאי למחות מלכין שפי' המפרש שהוא דחוק ועוד אמאי שני למכתב מלכין בנו"ן:

כמיוחד שבשבטים זה יהודה. דאל"כ כשבט מישראל מבעי ליה ועוד מאי רבותיה בל"ה קי"ל כ"מ שנאמר אחד גדול הוא וכאן כתיב כאחד הלכך צ"ל דהיינו יהודה שהוא הגדול שבשבטים ולפי שממנו הוד מלכות לשפוט את ישראל אמר שמדן יהיה שופט כמוהו:

כמיוחד שבשבטים. שיהיו ישראל בימיו בשלוה כמו בימי דוד ע"י שהיה עושה נקמה בפלשתים א"נ שהיה שופט בצדק גמור בלי שום הנאה כדוד דכתיב ביה ויהי דוד עושה משפט וצדקה וכן אמרו בסוטה שכל ימיו של שמשון לא אמר לאדם העבר לי מקל זה ממקום למקום:

בו תהיה חלה נבואת יעקב וכו'. ובתחלת נבואתו היה סבור שהוא יהיה המלך בן דוד ושוב ראה שמת אמר מאחר שזה מת אמר לישועתך קויתי ה' ע"י מלך הבן דוד כי ודאי אחר הוא ואינו מתייאש במיתת זה וטעם יעקב בתחלת נבואתו שראה נוצח אויביו מאוד שלא כדרך העולם א"ק שהרי כבר נאמר לא יסור שבט מיהודה עד כי יבא שילה והיינו מלך הבן דוד והיכי ס"ד שהבן דוד מדן ושמא כיון דשמשון נמי מיהודה מאמו:

אינו יודע לומר לך שמי. ופי' והוא פלאי נראה מופלא ומכוסה:

איני יודע. קושטא דמלתא קאמר ואה"נ דאפי' הוי ידע איזה שם יתחלף לא היה מגיד דכיון דלית ליה שם קבוע דהא השם שיהיה לו בעת ההיא ג"כ לא גלה מפני שאינו שם קבוע:

ויקץ נח מיינו. בב"ר נתפרק יינו מעליו ופירש שאינו יקיצה ממש שאין העברת היין תלוי ביקיצה שכבר אפשר שיעבור היין עם היותו ישן ושכור עם היותו נעור אבל הכוונה נתשפרק יינו מעליו לפי שהשכור נדהם ואינו מבחין כמ"ש נרדם כנה הכתוב הפגת יין ליקיצה וכתב וייקץ נח מיינו:

כשם שאמרו ביוסף כו'. ואף דהתם י"ל דגלוח הוי משום המנהג היוצאים מבית האסורים ולא משום שיהיה מתארו ומיפהו זה אינו כי עדיין לא ידע יוסף אם יצא לחלוטין או אם יחזירוהו שם כבתחלה ולכן ע"כ לא היה אלא מפני כבוד המלכות שצריך ליפות עצמו:

לפי שהוא כולל לנפש לא יטמא וכו'. וחזר והתירו לקרובים זה הוא סותר למה שאמר בויקרא רבה אמור ואמרת אמירה ראשונה למת מצוה יטמא והב' לאחרים לא יטמא ומ"ש כאן הוא עיקר דאילו התם ק' שהרי אזהרת טומאה קודמת לאזהרת מת מצוה דבתר דמוזהר מהטומאה צריך להזהיר דאילו למת מצוה יטמא ועוד שאזהרות הטומאה מפורש בקרא:

מה שמיני וכו'. ומשמיני והלאה וכו' דהטעם שאינו כשר לקרבן עד יום שמיני הוא כדי שיבדוק שאם נגחתו אמו או שנמצא בו מום אבל כשהוא תוך ז' על ידי קטנותו אין מומו ניכר כ"כ וג"כ אין נגיחת אמו ניכרת שאף שאין עומד על רגליו יחשב שמפני קטנותו הוא אבל כשהוא בן ח' דרכו לעמוד על רגליו כשלא דרכתו אמו נמצא מזה כשהוא יותר מח' דפשיטא דיוכל לבדוק וק"ל:

לפני ה' במזרח שבכל מקום שנאמר לפני ה' הוא במזרח וכו'. וקשה דלעיל בויקרא רבה קאמר ושחט את בן הבקר לפני ה' ובאיל הוא אומר צפונה לפני ה' ופי' היפ"ת מכיון דבבן בקר כתיב לפני ה' ובאיל שהוא בן צאן אומר צפונה לפני ה' שמעינן דלפני ה' דקאמר נמי בבן בקר היינו ירך המזבח בצפון ומקשה היפ"ת אמאי כתבי רחמנא התם ליכתביה בבן בקר דכתיב ברישא והדר לילף בן צאן מיניה ומשני משום דב' כבשים התקין ה' זכר לעקידת יצחק להכי כתב ליה בעולות צאן שהוא מן כבשים ע"כ נמצא מכ"ז דהיכא דכתיב סתם לפני ה' (לאו) דוקא מזרח משמע ודו"ק: