אר"ל לעתיד לבוא כו'. וכן דורש בשוח"ט את הכתוב שלפניו ראש מסבי וגו' על מכחישי התורה היועצים רע על ישראל:

ד"א איש לשון זה הנחש. במזמור זה אין רמז כלל לנחש. אבל דורש כי איש רע יענש בעונש הנחש שדבר לה"ר ולכן בל יכון בארץ. ושחה לעפר בטנו:

אלא למדחפות. ודריש איש חמס רע יצודנו הרע ויגרום מדחפות רבות בארץ. וכמו הנחש שהביא קללה על עצמו ועל אדם וחוה:

שריגן דברים על בוראו. שנאמר לחוה כי רק בשנאתו לאדם צוה לו שלא יאכל מעץ הדעת. ולא בשביל שהוא מבקש טובתו. כדאיתא לעיל והכתוב מתפרש איש תהפוכות המדבר תהפוכות על רעהו כאשר דבר הנחש על ה' שמן האילן הזה אכל וברא את העולם. ישלח מדון ביניהם כמו שחשבה חוה על ה' כי רק להשפילם אסר להם העץ הזה וכדאיתא לעיל פ' י"ט סי' ד' ונרגן זה המגרה שטנה בין בני אדם כמו שעשה הנחש מפריד אלוף. יפריד את האלוף והשופט. וימהר דינו לרע לו. ולא יתמהמה לחקור ולדרוש ולהפוך בזכותו:

ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר. והזהיר להם ראשיכם אל תפרעו וגו' וזה גדולה וחשיבות. והטעם שמתחילים לגדולה מן הגדול כי יאה לגדול להתגדל עוד. ובקללה איפכא וזה דוקא אם שניהם בני דעת אבל אדם ובהמה מקדים הקב"ה את העונש לאדם משום שחטאו גדול שחטא בדעת. ולכן אמרינן לעיל בפ"ח שאדם הראשון קדם לעונשין. וכן במבול כתיב וימח את כל היקום וגו' מאדם עד בהמה וגו'. וכן איתא במכילתא על פסוק והכיתי כל בכור מאדם ועד בהמה. ופה התחיל בנחש משום שחטאו היה ג"כ בדעת:

שנידון בסנהדרין שלימה. ששתף בדינו ע' מלאכים ורמז לזה בע' אזכרותיו שהזכיר עד פה. ודייק מדכתיב ויאמר ה' אלהים וקשה דהא הקב"ה אין מיחד שמו על הרעה אלא שהוכרח להזכירו להשלים מנין הע"א. ואע"פ שלא נשא ונתן עמו בטענות כדלעיל מ"מ הושיבם עמו לגזור דינו. ודנו בסנהדרין לגלות רעתו או ללמד לנו שאין טוענין למסית כי בלא"ה הלא הקב"ה הוא דן יחידי:

נטלן ונתן בחבית פי' נקבות רבות טמנן בחבית. כי לזכרים לא היה צריך והא דלא חשש פן היו מעוברות כבר מקודם י"ל דהוא סבר כי הנחש כמו כל הבהמה אחר שעיברו אינן מקבלות זכר עוד:

והושיטה לי בקנה אחד. זה משל כי בתשובה קלה בלי עמל וטורח דחה והסיר את ספקתי:

ירדו מלאכי השרת וקצצו כו'. כי ממאמר ה' לבד לא יצא רע לכן קאמר על מה"ש:

שנאמר קולה כנחש ילך. ודריש מדכתיב כנחש בפת"ח הכ' משמע כנחש הידוע וקול הנחש הזה לא נזכר בקרא רק בעת שקצצו ידיו ורגליו בוודאי נתן קול גדול (וע"ע בביאור הרי"פ והוא מדברי יפ"ת):

ושומט גידין של אדמה ואוכל. דק"ל הלא עפר לא זייני כלל וגם אנחנו רואין שהנחש אוכל ושותה חלב ודבש ושאר דברים שאסרו לנו רז"ל משום גילוי לכן אמר שקללו שעל הרוב יהיה מזונו מגידי אדמה שהוא מזון פחות וחולק על הא דר"י בפ' בתרא דיומא דדריש ונחש עפר לחמו ע"ש דהוא סובר אשר הנחש ניזון מכל עפר:

אני עשיתיך מלך. כי מקללתו אנו יודעים מה שהיה מקודם מדאמר ליה ארור אתה מכל הבהמה וגו' משמע שמתחלה היה גדול על כולם. ומדא"ל על גחונך תלך משמע שמקודם הלך קוממיות וכן באינך. ומ"ש אתה בקשת להרוג את האדם יליף מדא"ל הוא ישופך ראש קללה שיקל לאדם להרוג אותו תחת אשר הוא זמם מראש להרוג את האדם:

מעולם לא נזקק הקב"ה כו'. דייק מדכתיב אל האשה אמר ולא כתיב ולאשה אמר כמו דכתיב ולאדם אמר ואז היה נמשך אל ויאמר ה' אלהים אל הנחש. ומדכתיב אל האשה בא להפסיק הדבור כי היה ע"י תורגמן. והטעם שאין כבודו ית' ליחד הדבור עם הנשים וגם מפני תכונתן אינן ראויות לנבואה ורק שרה שהיתה יותר הגונה זכתה שייחד הדבור לה וגם זאת רק ע"י עילה. ומה דמצינו נשים נביאות כמו מרים דבורה וחולדה. וכן מנה בפ"ק דמגילה חנה אביגיל ואסתר. יש לעיין בזה במורה חלק ב' פ' מ"ה דמונה שם י"א מדרגות נבואה ונביאות הנשים היתה רק עד מדרגה השביעית שמנה שם. ושרה לבד זכתה למדרגת נבואה היותר גבוהה ממדרגתם. והגר ורבקה ואשת מנוח שמלאך דבר עמהם. זה בהקיץ במלאך הנראה להם בתמונת איש ואינו נכנס כלל בגדר נבואה:

והרונך זה צער העדוי. והכתוב מונה לא לבד כי צער הריון ינתן לה. אבל גם צער ווסתות אשר מהן תהרה וקטן הוא גם זה יבוא לה. וכן מ"ש אח"ז בעצב תלדי בנים דורש כמו לא זו אף זו. לא לבד בעצב וזה צער הנפלים הגדול מאד משום שאינו טבעי. וקללתה היתה שתפיל נפלים להצטער אבל גם צער הלידה שהוא טבעי יבוא לך. וכן צער גידול בנים הקטן גם מצער הלידה יבוא לה. ואע"ג דגם לאב יש צער גידול בנים מ"מ יש לאשה יותר להניקם ולהלבישם. ולחנכם בכל מהלכם באשר שבתה בבית תמיד:

לגיון אחד משל זיתים כו'. כי בגליל כלכלו עצמם מזיתים והיה להם הטורח לגדלם. ובא"י אשר לא במסכנות תאכל בה לחם היה להם הטורח לגדל בניהם. וז"ש כי טורח בני א"י הוא גדול מטורח בני הגליל:

ארבע תשוקות הן כו'. כי השם תשוקה נופל על דבר אשר הוא הפך הדעת והשכל. ומביא ואל אישך תשוקתך אף כי ע"י זה היא משועבדת לבעלה ויש לה צער הריון. בכל זאת שם הקב"ה בקרבה התשוקה זו שלא תדחה משום סבה וחקירה. תשוקתו של יצה"ר. אף כי מה בצע לו אם ילכוד אחרים בחטא וגם לעתיד ישחט היצה"ר כדאיתא בסוכה. בכל זאת יעשה מעשהו בתשוקה כי לזה נברא. תשוקת הארץ לגשמים אשר הוא לכאורה הפך הטבע כמו"ש למעלה וגם ע"י הגשמים יתרבו הרפש והטיט בארץ וראוי לה למאס בגשמים. בכל זאת לעשות פרי שם היוצר בקרבה כי תשתוקק לגשמים. והא דלא נקיט בלשנא אין תשוקת הארץ אלא לגשמים וכמו באינך ואמר ההפך אין תשוקת גשמים אלא לארץ. משום דבשלשה אלה בא למעט דבר זולת זה וכמו תשוקת אשה לאישה בא למעט ולא תשתוקק לאחר. וכן תשוקת היצה"ר לרשעים כי בהם יבטח אשר ילכו אחריו. לא כן לצדיקים אף כי יעמול להתעותם בכל זאת המה לא ילכו אחריו. וכן תשוקת הקב"ה לישראל בא למעט את העקשים ופועלי און. ונכן אמר בלשון זה אין תשוקתן של גשמים אלא על הארץ למעט את בני אדם אף כי גם המה ישתוקקו אל הגשמים אבל הם משתוקקים רק אל הארץ הצמאה. ואם אמר אין תשוקת הארץ אלא לגשמים לא שמענו מה בא להוציא בזה. היש תשוקה אחרת לארץ. ואם יש בה חפץ מלבד לעשות פרי. תשוקת הקב"ה לישראל. אף כי גם אם יצדקו מה יתנו לו. ומה בצע להקב"ה אם יתמימו דרכיהם. וגם נראה לכאורה לשפלות לפניו להביט על זוחלי ארץ. בכל זאת משתוקק הקב"ה להביט עליהם ולגמלם על צדקתם:

יכול ממשלה בכל צד. פי' דלא תפרש והוא ימשל בך גם להתעמר בה ולהכותה. ת"ל לא יחבול רחיים ורכב ודריש לא יחבול מלשון חבלה חבורה ופצע. ורחיים הוא על אשה וכדאמרינן בקדושין רחיים בצוארו ויעסוק בתורה. או כמו שאמרו בירושלמי הלין דאסרין חתנין עברין משום לא יחבול רחיים ורכב ועי' בת"י ובת' ירושלמי על פסוק זה אבל צריך לנהוג בה כבוד:

הסימן ח' מבואר בדברינו למעלה בפי"ט:

קשה הוא הפרנסה כו'. פי' כי קשה לאדם לשאת דאגת הפרנסה יותר מאשר יקשה על האשה לשאת חבלי לידה. כי בלידה כתיב בעצב. ובפרנסה כתיב בעצבון והוי"ו נו"ן באו להגדיל ולחזק את ההוראה (אבל לא יתפרש קשה הוא להקב"ה לעשות נס ולתת פרנסה לאדם. מתת לידה לאשה. דהא שני הכתובים בעצב ובעצבון באדם אחד קמיירי). ואע"ג דגם בלידה כתיב הרבה ארבה עצבונך והרונך אבל שם עצבונך הוא הכלל המנוי אח"ז בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך. וכל זה הם באמת עצבון גדול וחזק לאשה:

אף גאולה בכל יום. שהקב"ה גואל את האדם בכל יום מכמה צרות אך אין בעל הנס מכיר בנסו:

קוץ זה קנריס כו'. כי מסדר המקרא משמע וקוץ ודרדר תצמיח לך למאכל. ולכן דרשו על קנרים ועכביות מיני קוצים אשר יתוקנו לאכילה בעמל רב:

אר"י על הדורות הללו כו'. ופליג על ר"נ דמפרש דקללתו היתה אשר תחת עשבי ג"ע יאכל עשב השדה. מפרש כי קללתו היא לאכול העשב כמו ששולף מן השדה וזה תבואה קודם גמר בישולה אשר היא כעשב. וכשהזיע פני אדם ע"ז הוסיף לו הקב"ה לאכול גם לחם אך הקללה זו עוד לא סרה גם מדורות שאחריו:

הואיל והזיעו פניך כו'. כי לא נוכל לפרש בזעת אפיך בעמל וביגיעה. כי כבר אמר לו בעצבון תאכלנה. ולכן דריש בזעת אפיך בשביל זעת אפיך:

זה אחד מה' דברים שהן סימן יפה לחולה. הכוונה בזה ע"ד מ"ש לעיל אף קללתו של הקב"ה יש בה ברכה. וזה שאומר כי גם בקללת בזעת אפיך יש סימן יפה לחולה. ובשביל זיעה מנה לכולהו חמשה. והטעם באלה כי מן העיטוש נוכח אשר יש כח בחולה. והזיעה מפריד האדים והעפושים מהגוף. ושינה וחלום המה סימנים טובים לשקיטת המחלה. וכן קרי הוא סימן לכח החיים אשר בו או כי בזה יורקו ממנו המותרות:

תלך לא נאמר אלא תשוב. כי תשוב שייך לשוב למצב שהוא כעת. ובאמרו כי עפר אתה בחייך היה לו לומר ואל עפר תלך דאז היה במשמע כי מצב הנוכחי יסור ממך. ובאמרו ואל עפר תשוב רמז לו שעוד תשוב שנית למצב העפר אשר אתה כעת בחייך:

ניתנה לו להחיותו כו'. ולפ"ז חוה כולל שתי הוראות כי היא ניתנה לו להחיותו מלשון חי והיא יעצתו כנחש מלשון חויא והכתוב מזכיר רק ההראה הראשונה כי זכר רק את עיקר הטעם ואנו לומדים גם טעם שני:

עם כל חי. כי חי כולל גם בהמה וחיה והוא היתה רק אם האנשים. לכן דריש בחלוף אותיות אהח"ע עם כל חי וטוב האדם הא עולה ולא יורדת עמו בעניותו:

כל מאה ושלשים שנה כו'. ע' במורה ח"א פ"ז דביאר בזה כי הוליד בני אדם אשר היו להם מחשבות ותחבולות המזיקים ומפסידים לבני אדם או מחשבות דנקראו בנים והיו משובשות מאד וע"ש במפרשיו ועל פי דרכו יש ליישב גם כל דברי המדרש פה:

בתורתו של ר"מ כו'. פי' כי בספר חדושיו על התורה כתב כתנות אור. וכמו"ש למעלה בס"ט והמדרש מפרש כוונתו שהיו כמו פנס וזה אור ור"י רביא מפרש את דבריו שהיו חלקים כצפורן. וכן הוא העור מצד הבשר. וכתב אור בספרו משום שהיו מאירים כמרגלית. וכן האומר ככלי הדקין שהן חלקין ונאים. ומאירים ובשביל זה כתב אור (או בשביל שהיו דקין ונראה בשרו מהן לכן כתב אור):

שהן דבקין לעור. ולא מפרש עוד מלשון אור רק עור ממש. ופירושו הכתונת והחלוק שעל הבשר לאפוקי מעיל ושמלה אשר ילבש האדם על הכתונת:

צמר גמלים וצמר ארנבים כו'. דאם היו מצמר רחלים אשר זה הוא סתם צמר. אז אמר כתנות צמר ומדקאמר כתנות עור מוכח כי זה לא היה סתם צמר רק צמר הכא מעורות הגמלים וארנבים:

לפום חילך אכול. לפי ממונך ולא תוסיף שמא תעני. ולא תגרע פן תחלה. וזה רק באיש חלש אבל אם בריא הוא ויכול לסבול יעצוהו רז"ל בפ' כסוי הדם להסתפק במזונות קלים. וכן מה דאמרו בפ' ערבי פסחים פחות ממיכלך וממשתיך ואוסיף על דירתך. פי' אם יש לך רק מעט ממון אז תקמץ ותמעיט מאכילתך ותוסיף על דירתך כי דירה נאה מרחבת דעתו של אדם אבל מי שיש לו די כסף ישכור דירה נאה ויאכל כפי כחו: