זה אברהם. עיקר המזמור הזה קאי על דוד. אבל רמוז פה ג"כ שדוד משתבח במה שעשה ה' לאבותינו או כי הוא ע"ד כל מה שאירע לאבות אירע לבנים. והיה אברהם סימן לו:

בכבשן האש כו'. כי תסעדני משמע מהמתקוממים עליו וזה בכבשן האש שנמרוד קם עליו להשליכו בכבשן וה' סעדהו כי לא תזיק לו האש. ועל רעבון דריש מהמקרא ולחם לבב אנוש יסעד. ועל המלכים דריש מדכתיב וימינך תסעדני וימין ה' עושה חיל:

מהיכן היה הקב"ה נגלה עלי. אע"ג דמצינו שגם קודם לזה נגלה אליו ה' מ"מ לא היתה מדרגת נבואתו כמו עכשיו אחרי שנמול. וזה שמסיים וירא אליו ה' שבזכות המילה נראה אליו במדרגה זו:

ד"א אם אמאס משפט זה אברהם שמל בעצמו את עבדיו לזכותם במצוה (וע' ביאור הרי"פ) ועיקר הכתוב לפי פשוטו ע"כ באיוב מדבר ורק המדרש באשר מצא כי אברהם אהב משפט עבדיו לכן תלה את מעשיו בהמקרא הזה:

מה אם זה שבנה מזבח לשמי כו'. יש לתת טעם למה ר' יצחק יליף ממזבח ור' לוי מקרבן שור ואיל. דר"י סובר אשר המילה היא כמזבח מוכן תמיד לכפרה. והיא תיקון כולל לכל המדות. ור"ל סובר שהיא מסירת נפש על קדוש ה' בהתקרב להשחט כשור ואיל וכמ"ש לעיל שאחד מטעמי המילה הוא שהיא כקרבן:

משל לשני תינוקות כו'. משום דק"ל מ"ש כי דוקא החוטאים יפחדו היפך מ"ש אשרי אדם מפחד תמיד. ומשני כי פחדו בציון חטאים הוא שהחטא גורם הפחד בראותו שהשני כבר נלקה על חטא. אבל אם אין חטא בידו אין פחד לנגד עיניו וכן אמרינן בפרק הרואה כי הפחד מורה על חטא. ומה שנאמר אשרי אדם מפחד תמיד קאי על דברי תורה. שיפחד אדם תמיד פן ישכח את תורתו ולכן יחזור עליה תמיד:

מצדות סלעים משגבו אלו ענני כבוד ומצינו ענני כבוד באברהם מה שראה ענן קשור על ההר כדלקמן פנ"ו ומה שענן קשור באהל שרה כדלקמן פס"ו:

ישב כתב כו'. פי' הרא"ם שאלו היה בוי"ו שהוא פועל בינוני היה מתפרש שכשנראה לו ה' היה יושב אבל כשראהו קם. אבל השתא דכתיב ישב בלא ויו שהוא פעל עבר משמע שכשנראה לו ה' ישב במקום שהיה לו לעמוד אם היה יושב לפיכך דרשו שא"ל הקב"ה שב ולפיכך ישב ודבריו נכוחים וכן דרשו על ולוט ישב בשער סדום וכן ועפרון ישב בתוך בני חת. וצריך טעם איך יתפרשו הרבה כתובים אשר נאמר בהם ישב חסר וי"ו. וכמו ביושב אהל ומקנה והכנעני והפרזי אז יושב בארץ והוא יושב בסדום וכן והוא ישב ממולי (במדבר כ״ב:ה׳) ועוד רבים:

והן יושבין וכבודי שם כצ"ל:

על כל שבח ושבח כו'. פי' לא מיבעי בק"ש אלא אפילו בכל שבח בעלמא משרה שכינה עליהם לשמוע בקולם. ולהגן בעדם:

פתח טוב פתחת כו'. כי בל"ז יקשה למה יספר הכתוב איפה היה יושב אם לאשמעינן כי ישב בפתח האהל לקבץ אליו עוברים ושבים והלא כתיב אח"ז וירא וירץ וגו' לכן מפרש כי ה' אמר לו פתח טוב פתחת ובזכותך נברא הדברים שנקראים אהל:

אברהם יושב על פתח גיהנם כו'. ומפרש כי הקב"ה רמז לו אשר הוא בזכות המילה יציל את זרעו מגיהנם:

וירא בשכינה. ואע"ג דכבר נאמר וירא אליו ה'. משמיע הכתוב שנית וירא אברהם בשכינה בתוספת נבואה ונוגה. ונהנה יותר מזיו השכינה:

אף שמות המלאכים. ובא לתרץ בזה למה לא הוזכר פה שמותם. כי עוד לא נקראו בשמות ידועים:

אם רואה אני ששכינה ממתנת כו'. ומפרש וישא עיניו וירא מלשון ולבי ראה וגו' מהוראת עיון והתבוננות. כי התבונן עליהם לדעת מי ומה המה ולפ"ז חולק הוא על הדרש וירא בשכינה:

לגדול שבהן כו'. וסובר כמ"ד בשבועות העדות כי אדני הוא חול. דאי ס"ד דהוא קדש וקאי על הקב"ה היה לו לכתוב לאמר זה לפני וירא וירץ לקראתם:

חייך שאני פורע לבניך כו'. עיקר הדרש הזה הוא לתרץ למה פרט הכתוב כל הפרטים ולא אמר דרך כלל כי הזמינם והאכילם והשקם. לכן אמר כי פרט את מעשיו להכפיל שכרו לבניו על כל אחד ואחד. ואין זה סותר למה דנאמר בכמה מקומות כי המן היה בזכות משה והענן בזכות אהרן והבאר בזכות מרים וכאן אמר שכלם באו להם בזכות אברהם. כי עיקר ביאתם היה בזכות משה אהרן ומרים. אבל אם לאו זכות אברהם באו המה ביישוב ובזכות אברהם הגדיל הקב"ה את הנס להביאם במדבר. וזה שמדייק בלישנא שאני פורע לבניך במדבר. ומה דהביא פה בשביל יוקח נא מעט מים נתן להם את הבאר ולא אמר ויורהו ה' עץ וישלך אל המים. כי הנס הזה היה רק פעם אחת ולא תמידי כמו הבאר:

ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים. הנה השליו הזה היה להם לקללה והיה להם לזרא ואיך יבוא הוא בזכות אברהם. אבל כוונתו על הכתוב ותעל השליו בשמות כו'.. והמביא הביא פה את הכתוב ויגז שלוים רק להוכיח לנו כי השליו בא בדבר ה' כדכתיב ורוח נסע מאת ה'. ואם זה השליו אשר היה לקללה בא מאת ה' מכ"ש השליו אשר היה לברכה כי מרובה מדה טובה כו':

וסעדו לבבכם אין כתיב כאן כו'. הנה באמת מצינו כמה פעמים לב ולא דייקינן למה לא כתיב לבב. אבל כיון דידוע הוא אשר הכופל בא לחזק את הוראת התיבה. וכיון דאברהם היה טוב עין ונתן להם די שובע וגם להותיר היה לו לכתוב לבבכם להגדיל המאכל אשר נתן להם ולא לבכם כאשר מורה כי הוא היה צר עין. וכן קשה ליה בשיתו לבכם כיון דלעתיד ישימו כל מחשבותם לה' למה לא אמר שיתו לבבכם. ומתרץ כי לבבכם נאמר רק על בעלי שני לבבות. ולא על מלאכים וכן לעתיד אשר יהיה להם רק לב אחד:

תשע סאין אפתה. כי קמח וסולת הם שני מינים ולא נוכל לפרש בסמיכות קמח של סולת. ולכן מפרש מהרי שלש סאים קמח לעשות דבר הנעשה מקמח ושלש סאים סלת לעשות דבר הנעשה מסלת. ואחרי דמצינו כי מסולת נעשה שני מינים כמו חביץ ועוגות ע"כ דורש כי לכל מין היה ג' סאין כדי שלא יגרע האוכל העשוי מסולת מהאוכל הנעשה מקמח ומזה מוכיח כי היה תשע סאין. ורבנן חולקין עליו וטעם רבוי המאכל לג' אנשים ע' ברמב"ן מ"ש על זה. אבל לפי פשוטו י"ל כי צוה לה להכין אוכל למרבה שאמר בלבו פן יבואו עוד אורחים וימצאו הכל מוכנים לפניהם:

פרס הפסח היה. הרא"ם ז"ל מביא אגדה זו וגרס ערב פסח וע"ש בדבריו. והתוס' בר"ה גרס פסח היה. והנה לקמן בפ"נ איתא כי ביום ט"ו בניסן נהפכה סדום. ולפ"ז באו המלאכים ג"כ בט"ו. ויש לפרש עפ"ז פרס הפסח מלשון פלגא כי ביום ד' אחר חצות מתחיל איסור חמץ:

רץ לקדם כו'. דריש מדלא כתיב ואל רפת הבקר כמשפט הלשון:

יכול גדול ת"ל רך כו'. וחולק על הא דאמרינן בפ' הפועלים כי שלשה היו:

יכול חסר פי' חסר אבר ת"ל וטוב משמע שהוא שלם. ובילקוט הגירסא חסול ופירוש כחוש. ותרגום ויגמל ואתחסל:

אחד מששים בחלב. בא להשמיענו שבח אברהם כי לא שם לפניהם חלב כמות שהוא ולכן מפרש שהוציא לפניהם החלב השמן אשר מזה נעשה חמאה המעולה וזה אחד מששים. אשר בו עוד טעם חלב.

פירסה נדה. ומ"ש שרה אח"ז אחרי בלותי היתה לי עדנה הוא בניחותא שכבר בא לה הוסת ולא ירחק העבור מצדה רק מאברהם וכדאמרינן לקמן בפ' זו:

מיכאל מירתת כו'. ולא הזכיר את רפאל דאתי בכח מכ"ש דהמה גדולים ממנו כדאיתא בפע"ח:

מתלא אמר כו'. ובא לתרץ בזה למה כתיב והוא עומד עליהם מלשון ממשלה שהכניע אותם לשנות ממנהגם ולהיות כאוכלים לפי שהיו אצלו:

עלה משה למרום ולא אכל. דכיון שנדבק במלאכים היה כאחד מהם ליזון מזיו השכינה וכן כל הולך למקום אחר יתנהג במנהגם מפני כבודם:

וכי אוכלים היו. קושטא דמלתא קאמר ואה"נ שאם אכלו ממש יש להוכיח טפי שאין לשנות מהמנהג:

כאן שהנקודה רבה כו'. ע' בזה מ"ש בשי"ר פ"ז והנה המפרשים מקשים למה נקד על איו והרבה בנקודות הלא טוב היה לנקד את הל' והוה דרשינן את הכתב איו וע' בנמוקי יוסף בפרק הפועלים ובחזקוני מה שתירצו על זה אבל באמת הטעם לזה משום די"א אשר הנקודות באו על האותיות אשר היו מסופקות אם לכתבן או לא. ולכן אם נקד את הלמ"ד באמת היינו יכולים לספק בזה פן נמצאו ספרים בלי הל'. אבל כאשר נקד את אותיות איו נראה כי לא כדעתם כן הוא. דהא הל' לבד במקרא זה בלי אותיות איו אין לו הוראה כלל. ועוי"ל דכל היכא דהכתב רבה דרשינן להוראה הסותרת את פי' המלה. כמו רחוקה דהה"א מנוקד לדרוש על הדרך ולא על האיש וכן תמצא בכל המקומות אשר הכתב נדרש. אבל אם הנקודה מרובה נדרשות כמו שתי מלות ואין האחת סותרת את רעותה וכמו דדרשינן הכי ויאמר אליו איו וע' בזה:

מפני היחוד. ואע"ג דאהל אברהם היה מפולש ואם פתח פתוח לר"ה אין כאן יחוד. י"ל דאהל שרה לא היה מפולש והיה סגור מכל צד וע' לעיל בפל"ט:

כאן זקנה שיש בה לחלוחית. ויתפרש באים בימים הקרובים ונכונים לבוא בימים וכמו בירמיה ז' הבאים בשערים האלה ומה דכתיב ואברהם בא בימים הוא כי כבר הזקין ובא בימים וכמו בא אחיך במרמה שכבר בא:

חדל להיות לשרה. כי השרש חדל מורה לפעמים למניעה בזמן מה וכמו וכי תחדל לנדור אע"פ שיש בידו לנדור אח"ז. ולפעמים מורה על מניעה עולמית וכמו וחדל לעשות הפסח דאם עבר זמנו בטל קרבנו. ושתי ההוראות האלה נכונות לפרש בכתוב הזה. כי מניעה על זמן יתפרש חדל להיות לשרה אחרי שחזרה בדרך נס לנערותה. ומניעה עולמית כי מצד זקנותה חדל לעולם. וי"ס דגרסי שורי המד"א וכי תחדל לנדור כו' ויתפרש שורי מלשון דלוג ופירושו שוסתה לא פסקה לגמרי אלא לשעה כי דלגה מזמן לזמן:

עדנה עדנין כצ"ל ופי' שעות הוסתות כי פירסה נדה וכדאיתא לעיל וחשבה שבטבע היה לה וע"כ הרחיקה את הלידה רק מצד טבע בעלה. ובפי' הג' גרסינן עדונין ופי' צחצוח הבשר בלשון משנה ומעדן את הבשר וכן פירש"י ז"ל בחומש וכן הוא בפ' הפועלים שנתעדן הבשר. וע' בערוך ערך עד דהיה לו גרסא אחרת במדרש. ודרך כלל הם אמת ודבריהם אמת כי אח"ז הלא חשק אבימלך ביפיה:

לאברהם אינו אומר כן. המדרש האריך פה בלשונו דלא נפרש כי אחרי בלותי היתה לי עדנה אשר אמרה שרה הוא בתמיה. והקב"ה אמר תחת זה ואני זקנתי כי כוונה אחת לשניהם ומה שלא הזכיר ואדני זקן כי קיצר בדבריו וגם לא נפרש ואני זקנתי על הקב"ה שאומר האם אני זקנתי מלעשות נסים וכמ"ש לפני זה. לכן האריך המדרש בלשונו באר היטב כי פה שינוי בלשון מפני דרכי שלום:

מעולם לא נזקק הקב"ה להשיח כו' עמ"ש לעיל בפ' כ'.

אכלית אשקית לוית. כי לא נוכל לפרשם לשלחם שילכו מעל פניו דהא האורחים היו חביבים לו מאד. אבל פירושו ללותם והטעם בזה לשמרם מנזקי הדרך [ואולי בא לדרוש למה כתיב ואברהם הולך עמם לשלחם ולא כתיב וילך אברהם לשלחם. אבל המלאכים לא הצריכו את לויתו כי הדרך כבר נודע להם וגם אין פחד הדרך לנגד עיניהם. אבל כמו שנהגו המלאכים בביתו ואכלו משום דמתלא אמר עלת לקרתא הלך בנימוסה כמ"ש לעיל כן הלך אברהם עמם והתנהג בדרך העולם לשלחם וכמו שמתלא תאמר אכלית אשקית לוית]: