ר' אבון פתח כו'. משום דק"ל למה נסע עתה מאילוני ממרא אשר היה אוהבו כדלעיל. לכן מביא את הכתוב ואולם הר נופל יבול ודריש על לוט אשר שכן בהר כדכתיב לפני זה ויעל לוט מצוער וישב בהר ומפרש נופל מלשון ועל פני כל אחיו נפל. וזה לוט השוכן בהר יבול עשה נבלה ומפני ריח רע הזה פנה ממקומו וכמו שמפרש בסימן ד'. ונראה דיש לגרוס פה זה לוט שנפל בהר פי' ששכן בהר:

לפי שחרב מקומה של סדום. זה הוא שיטה אחרת למה נסע אברהם ממקומו ובילקוט הגירסא דבר אחר לפי שחרב מקום של סדום וכו'. וכל הדרשות האלה א"א להלום בסדר הכתובים שמה אך הם על דרך אסמכתא לבד:

כפרת ביה שקרת ביה. שעיקר הפשיעם היא הכפירה בו שפורק עולו מעליו כאלו לא ידע ומשקר באמונתו וכן אמר לקמן בפרשה פ"ה בגדה יהודה כפרת יהודה שקרת יהודה. ואפשר שהכפירה היא בבחינת האמונה שכפר באמונת אברהם וכמ"ש בפמ"א ויסע לוט מקדם מקדמונו של עולם. והשקרות היא בבחינת המעשה במשא ומתן ולוט כאשר נמשך למעשי סדום כמ"ש לעיל שקר בתום וביושר וסר ממעשי אברהם:

הביא עליו מדינים. כלומר שהם מרוחקים מלהתחתן בם וגם זו סבת המדנים והמחלוקת וכמ"ש באיכה רבתי בפסוק כי אתה עשית:

ד"א ויסע משם אברהם כו'. גם הוא בא לתת טעם זה שהובא בסי' א' רק דורש מפסוק אחר:

לבטי לבוטים. פי' שנכשל פעם אחר פעם בבכירה ובצעירה. וגרם לו עוד מכשלה שלא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה':

גדולים דברי חכמים שאמרו הוי זהיר כו'. כי דברי אברהם אשר אמר הפרד נא מעלי היו כגחלי אש בוערה ואין מכבה ויתר דברי היפ"ת בזה הסימן הלא הם מועתקים בביאור הרי"פ ז"ל בשמו:

בגרר בגרדיקי ובא לאפוקי כי אין זה נחל גרר אשר יצחק גר שם:

ע"כ שלא בטובתה. ודריש ויאמר אברהם אל שרה אשתו כמו על שרה אשר רבים הם בתנ"ך כי אל בא במקום על. והיא לא חפצה בזה. ומ"ש אח"ז והיא גם היא אמרה אחי הוא זה היה בעל כרחה כי לא חפצה לכחש בו:

אין הקב"ה נגלה על נביאי עובדי כוכבים כו'. בא לתרץ למה הודיענו הכתוב בזה שהיה בלילה ולא הסתפק לאמר בחלום לבד. ומאי נ"מ אם היה החלום ביום או בלילה. ומה דכתיב בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה הוא רק לדקדק שלא היה חלום נבואי רק חזיון לילה שהוא למטה ממי שנאמר עליו בחלום אדבר בו וכמ"ש הרב במורה ח"ב פמ"א ע"ש דמדקדק בזה למה מסיים וייקץ שלמה והנה חלום. ופה לא שייך זה. לכן אמר כי בגנותם הוא מדבר שאין הקב"ה מתדבק להם רק בלילה משא"כ נביאי ישראל שיתנבאו גם ביום ומה שמצינו גבי בלעם ויקר אלהים אל בלעם וזה היה בבקר ע"ש ברש"י ופירוש דבריו כדי להראות חבתן של ישראל שלא שעה אל מזבחות בלק וקרבנותיו התנבא פעם אחת גם ביום. או כדי שיאמר ברכת ישראל ביום ובפרהסיא:

מה בין נביאי ישראל כו'. אף כי כבר אמר ר' יוסי ההבדל ביניהם. ול"ל דבא להוסיף עוד הבדלים בין הנבואות דהא רבנן האומרים במטמוניות והביאו ראיה מן בלילה לא הוסיפו כלום. אבל באמת כי אלה המאמרים לא ביחד ובהדדי נתנו. ובעל המדרש חברם יחד ממדרשים שונים וכן משמע לקמן פע"ד ובויק"ר. וי"ל גם לגירסתנו כי ר"י אמר אשר בגנותם הכתוב מדבר כמו"ש לעיל. ולא פירש מה היא גנותם. ובמה גדלה נבואת ישראל מנביאות עובדי כוכבים. ועז"א רחב"פ שהוא מצד האהבה וכאשר יגיד במשלו ורבנן אמרי מצד הקדושה. והואיל דאתי לידי המדרש מה בין נביאי ישראל כו' ומבדיל מצד מעלות הנביאים שואל עוד מה בין נביאי ישראל כו' כלומר ההבדל בנבואה עצמה מאי היא. ואמר ר' חמא כי ההבדל הוא באריכות וקיצור בלשון. ור' יששכר אומר דההבדל הוא בין לשון טומאה וטהרה. ואגב זה הביא דברי ר"י בן ביבה שאע"פ שאין הבדל בנבואה עצמה מ"מ יש הבדל בתכליתן כי תפלת נביאי עובדי כוכבים רחקה ממנו. ותפלת נביאי ישראל ישמע. וע"ע בויק"ר את מוצא אין הקב"ה נגלה על עובדי כוכבים אלא כאדם שבא מארץ רחוקה. ובזה נמצא הבדל גם בנבואה עצמה כי לנביאי עובדי כוכבים לא יגלה אלא לעתים רחוקות ובבא מארץ רחוקה ולפעמים רק פעם אחת ולא יותר וכמו באבימלך ולבן משא"כ בנביאי ישראל מלבד שרבו ביניהם הנביאים אבל נגלה להם פעם אחר פעם ולפעמים התנבאו בכל עת שירצו וע"ע מ"ש לקמן פנ"ו ובויק"ר וע"ע הבדלים בין הנביאים בבמ"ר פי"ד אשר לא נמנו פה ובקל נוכל למצוא טעם ע"ז:

בתם לבבי הדא אמרת כו'. בילקוט הגירסא יותר נכונה דגריס בתם לבבי כו' אמר לו אמת באחת תום יש לך נקיון כפים אין לך ממה שהשיבו גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת הדא אמרת משמוש ידים היה שם. וה"פ כי אבימלך התפאר בשנים בתום לבב ובנקיון כפים והקב"ה הודה לו רק על תום לבב ולא על נקיון כפים וכ"כ רש"י ז"ל:

ויתפלל בעדך וחיה. וכיון דתחיה ידעו הכל כי נקית מפשע:

שהיו רואים עשנה של סדום. המקום היה רחוק מהם וראו ע"כ בדרך נס. אבל קרוב לפרש כי רואים זו ראיה שכלית שידעו והתבוננו במה שנעשה בסדום ויראו גם המה פן ישפוט ה' גם אותם באש:

ויקרא אבימלך לאברהם ויאמר לו מה עשית לנו ומה חטאתי לך המד"א הנך מת על האשה אשר לקחת וגו' ומה עשית לנו ואם אינך משיב וגו' כצ"ל. וה"פ דמה חטאתי לך אמר על מ"ש לו הנך מת וגו' שהיית גורם לי למות אלו נגעתי בה. ומה עשית לנו אמר על מ"ש לו ואם אינך משיב וגו' דמשמע לאבימלך דאלו נגע בה היו מתים אבימלך וכל עמו. ופי' ומה כמו ולמה וכמו ומה לא תשא לפשעי. והקדים המדרש לפרש ומה חטאתי לך קודם ומה עשית לנו משום דבו מסיים ומה דתלה העון באברהם ובמכות בפרק הגולין תלו העון באבימלך משום דאכסניא שבא לעיר אין שואלין לו על עסקי אשתו. י"ל דהמדרש חולק בזה על הגמ'. [ולדברי הגמ' מה שאמר אבימלך מה עשית לנו ותלה העון באברהם ע"כ יתפרש כי טענתו היתה למה באת אלינו להזכיר עונינו כי ע"י ביאתך אלינו הבאת עלינו החטאה הגדולה. ואח"ז עשית עמנו מעשים אשר לא יעשו לדבר דברים אשר לא כן הוא]:

אזלת למצרים סחרת בה כו'. קשה לאמר כי אבימלך יאמר לאברהם נביא ה' בפניו דברים יורדים חדרי בטן כאלה. וגם הכתוב הנה הוא לך כסות עינים לשרה אמר ולא לאברהם. אבל באמת להתלוצץ באברהם אמר לשרה דברים כאלה וכ"ה בשוח"ט ובמושב לצים זה אבימלך. וכ"ה לקמן פס"א וקרוב לומר כי סמכו ג"כ על המדרש הזה ועמ"ש שם. ומה דאמר המדרש בלשון כמו שדבר הוא לאברהם יען דדבריו סובבים על אברהם נקט האי לישנא כאלו מדבר עם אברהם:

שהיא עשויה עינים עינים. פי' מעשה אורג המלא נקבים ותולים על הפנים והיא רואה את הכל ואין איש יוכל לראותה. ולפי פי' הראשון שיהיו הכל מביטין בה כו' יתפרש כסות אשר היא תאוה לעינים:

עשאה מטרונה כו' ע' בזה ברמב"ן בפשט הכתוב. וגירסת הילקוט נטל לבוש מלכות והלבישה ועשאה מטרונא למה שלא יתבע אדם אותה אלא יהו שומעין שהיא מלכה ומתייראין לתבוע אותה שהיא מכוסה מהעין ולפ"ז צ"ל דאלף כסף היינו מלבוש שוה אלף כסף שנתן לו בעבורה:

תוכחתיה דההוא גברא גביה. פי' כיון דהדין של המורד והמורדת הוא להענש בכסף ואנכי מנעתיך מתשמיש לכן אנכי אקבל עלי את העונש הזה בסכום רב והנה נתתי אלף כסף לאחיך וגו' ואת כל ונכחת ויראו הכל כי נוכחתי ונוסרתי במוסר הראוי לי:

צערו של איש מרובה. והא דאמרינן בכמה מקומות יותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא זה הוא רק לענין רצון אבל צער המניעה באיש מרובה:

מתחלת הספר ועד כאן כו'. [עיקר דברי היפ"ת הם מה שכתב גם הרד"ל בזה ורק הוסיף דמה שנאמר בפל"ט דאברהם היה מרפא החולים ומתפלל על החולים זה היה אחר אבימלך כי כאשר אמר לו הקב"ה ויתפלל בעדך וחיה מאז והלאה התחיל להתפלל על החולים]:

והכל אומרים על דבר שרי כו' עמ"ש בזה למעלה פמ"א: