יודע ה' ימי תמימים זה יצחק. משום דק"ל למה באמת לא הרשה הקב"ה ליצחק לרדת מצרימה לכן אמר יודע ה' ימי תמימים. משום שהיה עולה תמימה. וכדלקמן סי' ג' ולכן ונחלתם לעולם תהיה. כי הארץ אשר גר בה היתה לו לנחלה לעולם. וכמ"ש גור בארץ הזאת. והביט ה' שלא יבוש מרעת אבימלך. וגם שישבע ברעבון:

י' רעבון באו לעולם. עמ"ש בזה לעיל פכ"ח והובא פה לפרש את הכתוב מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם. כי לא תפרש אשר בימי אברהם היה הרעב הראשון בארץ כי כבר קודם לו בימי אדם ולמך היה רעב בארץ. אבל פי' כמ"ש הרמב"ן כי עוד זכרו יושבי הארץ את הרעב אשר היה בימי אברהם. וספרו כי בעבורו ירד מצרימה:

גררה לגרדיקי. והודיענו הכתוב אע"פ שהמקום רע הוא מ"מ ברכו ה':

מ"מ גזרו. בירושלמי פ"ז גרסינן מפני מה לא גזרו על אותה הרוח שבגרדיקי. ויש לפרש שאותה הרוח הוא מגבול א"י ג"כ אלא שהיא לצד ח"ל ובעי למה לא גזרו עליה טומאה בארץ העמים כחו"ל שאצלה. שלא יטעו בין זו לזו. ויש לפרש דמחו"ל היא ובעי למה לא גזרו עליה שתתחייב במעשרות כא"י שלא יטעו בין זה לזה. ומשני מפני שהוא נוה רע ואין דרך לדור שם לכן לא חששו לגזור על יושביה:

עשה שכונה בא"י. ולכן כתיב שכון ולא כתיב גור כמו בתר הכי. לכן אמר משום דגור מורה על הדירה לבד ושכון מורה על מעשה היישוב במה שיזרע וייטע כי בזה ירבה היישוב והשכונה מאנשים:

עולה תמימה. כתב הרא"ם ז"ל שהיא קדש קדשים וכל הארץ חשובה אצלו כמו העזרה וחו"ל חשובה כחוץ לעזרה ואין ק"ק יוצא חוץ לעזרה ואם יצא נפסל ונאסר לעולם אע"פ שחזר למקומו:

אפילו הלכות עירובי חצירות כו'. ויליף מדכתיב וישמור משמרתי וחז"ל דרשו ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרת וזה על הגדרים וסייגים שהם מדרבנן לשמור את דיני דאורייתא. ולכן אמרו על ע"ח שהוא לסייג שלא להוציא מר"ה לרה"י ומרה"י לר"ה. ומרבויא דתורותי דרשו אפילו מצוה קלה שבע"פ וזה עירובי תבשילין וכדאיתא בפ' הממונה:

בשביל שהעלו לך ימים רבים כו'. פי' דקרא אתמוהי קא מתמה. כי למה שארכו לו הימים עשה כן ולא היה ראוי מדר"י שאין לשמש המטה ביום. וע' בפירש"י בחומש וברא"ם ע"ז:

מאה שערים מאה כורים כו'. דריש שערים משלש הוראות. האחת מלשון שער שבשוק ור"ל מאה שערים מאה מדות הנמכרות בשוק. וסתם מדה הנמכרת בשוק היא כור שהיא גדולה שבמדות. השנית מלשון שיעור וז"ש מאה מנינים. ר"ל שמצא מאה מהזרע שהוציא לתבואה וכפי' הראב"ע בשם רז"ל. והשלישית מלשון השערה ואומדן דעת וז"ש מלמד שהאמידו אותה וכו':

ויצו אבימלך וגו'. דריש את הכתוב הזה אחר ויזרע יצחק שלא כסדר הפסוקים. משום דאזהרת אבימלך היתה בשביל הקנאה שקנאו בו אנשי ארצו שראו שהצליח מאד. ולכן אמר כי לא יבזוהו גם בזריקת צרור. ולכן דריש מקודם את רב הברכה אשר היה ליצחק ואח"ז באה האזהרה. ואף שהכתוב הקדים הצווי של אבימלך אפשר הטעם בזה כדי לסמוך ויזרע לויגדל ומספר והולך מהצלחתו להכי הקדים האזהרה שלא כסדר המעשה:

הה"ד יגורו יצפונו וגו'. פי' שהוא צוה שלא יזרקו בו גם צרור כדי שלא יגרמו לו מיתתו ויתנכרו לאמר אך צרור קל זרקנו בו. וז"ש יגורו יצפונו ולא יגלו את מזמתם. אבל המה עקבי ישמרו כאשר קוו נפשי. ויחפצו בערמה לקחת את נפשי:

לשעבר היה לך חד קוקיא כו'. כי על מה שברכו ה' במאה שערים והרבה כסף וזהב לא היה מקפיד כי ידע אשר מאת ה' היו לו אבל על המקנה שקנה מהם בכספו ונחסרו מהם הקפיד אבימלך. א"נ דלא מקרי עצמות אלא המקנה שזה עצם העושר וכמ"ש ז"ל למה נקרא עשתרות שמעשרות את בעליהן. ולכן לא הקפיד רק בזה שהיה להם הפסד גדול במה שנסבו עדרי הבהמות אליו:

שנכנסו לסטים כו'. ומגורר מלשון אל תתגר בם. וטעם הגדה זו נראה לומר שמפני זה הרגיש בחטאו שגרש את יצחק ונתן לב להתרפס לפניו:

פיכול שמו עמ"ש בזה לעיל בפנ"ד:

בימי ר' יהושע בן חנניה כו'. משום דק"ל כיון שלא עשו עמו טובה שלמה מאי רבותא שישלחוהו בשלום לכן מפרש שהטובה היא במה שלא הזיקוהו וזכה לצאת מן המקום הזה בשלום וכמשל מן הארי שאמר כך דיינו שנכנסנו לאומה וכו':

אנגרוטינה זו היא ארנונא שאמרו שם בגמ' דהיינו עישור תבואות ובהמות:

אין אנו יודעים כו'. פי' אי הוה מציאה טובה דהיינו מים חיים אי הוו מים דעלמא דלא מקרי מציאה אבל מדכתיב וימצאו באר מים חיים ילפינן דהך מציאה נמי מים חיים. ומהר"ר שמואל סבע ז"ל אומר דמכתיב התם באר יתירא דהוה סגי דנכתוב מים חיים אתא לאשמעינן דכל היכא דכתיב באר הוי מים חיים ומכיון דכתיב הכא ויכרו עבדי יצחק באר ש"מ דה?יה מים חיים: