Yefeh To'ar on Kohelet Rabbah Parasha 10
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אמר הא' אם אני של חטין את של שעורים כו'. כי היות בעל החטין לא יבחן מב' צדדים בין שתאמר שהחטים שלו ובין שתאמר שהשעורים של חבירו מאחר שאין כאן אלא ב' כורים והא' של חטים והא' של השעורים כן רצה אברהם לומר שבין שיהיה לוט לימין ובין שיהיה לשמאל הכל עולה לענין אחד שאברהם בימין ולוט בשמאל כמו בחטים ובשעורים שמהיות ראובן בעל החטים הוכרח היות שמעון בעל השעורים וכן בהיות שמעון בעל השעורים הוכרח היות ראובן בעל החטים כי אין אמצעי בזה ולא תימא שעם היות אברהם לימין אפשר לא יהיה לוט לשמאל אלא למזרח או למערב וכן עם היות לוט בשמאל אפשר לא יהיה אברהם בימין אלא במזרח או במערב אלא שהרי הוא כאלו בהכרח יש להם לחלק ימין ושמאל וא"כ יהיה אברהם שהוא החשוב בודאי בימין ולוט בהפך לסטרא דשמאלו:
נכנס אל התיבה ברשות כו'. נראה שלא ר"ל שמדבר בנח ממש דבנח מאי דהוה הוה ומאי אתא לאזהורי ועוד דקאמר תעלה לשון עתיד אלא משום דק"ל מה קאמר דאי ר"ל שכאשר יעלה עליך רוח השליט לצוותך איזה דבר עכ"ז מקומך אל תנח ולא תאבה לו זה היפך אני פי מלך שמור וירא את ה' בני ומלך ואי במילי דיהרג ואל יעבור מיירי לא ה"ל לסתום ולומר מקומך אל תנח סתם ואם הכוונה שלא תניח מקומך אשר קבע לך המושל ולא תעבור על דבריו מאי קמ"ל ועוד מאי מקומך דמשמע דכבר היה לך מקום קבוע ולא שהמושל קבעו עתה דא"כ מקומו מבע"ל לכ"א דמיירי בענינו של נח והיינו דכשנכנסת לדבר או למקום מה ברשות לא תצא ג"כ אלא ברשות והיינו מקומך אל תנח שהוא המקום שכבר היית בו מאז צווית עליו ועד עתה והא קמ"ל דאע"ג דבכניסתך אינך מצווה אלא מורשה וסד"א כי לצאת אין צורך רשות עכ"ז ראוי שלא תעשה אלא ברשות:
רשב"י ור"א בריה כו'. תלת עשר שנין בשמדא בפ' ד' דשבת מפרש שסבת הטמנתם מפני שהלשינום למלכות על שדברו בגנותם גם בסבת יציאתם לבסוף וכן בענינים אחרים שמפרש בסמוך מפרש התם בענין אחר:
שמע ברת קלא. מה' היה הדבר כדי שיבין לאשורו לצאת משם:
מדכייא טברייא. שהיו מקומות שהיו בהם ספק טומאה שנאבד שם קבר והיה צער לכהנים לסבב את הדרך כדמפרש בפ"ב דשבת:
טייף וסליק ליה פי' רש"י שהיה לוחש על החתיכות ובפ"ב דשבת פי' שהיה בדרך נס והכי מפרש בפסיקתא ובירושלמי:
כל הספיחין סותרין כו'. כך היא לשון המשנה במתכת שביעית ולפ"ז הספיחין המלוקטין לא היו של כרוב וע"ז הדרך מייתי עובדא בירושלמי דשביעית ולהבין פי' המשנה והברייתא בפ' מקום שנהגו שגרס כל הספיחין אסורין חוץ כו' וכן הוא בב"ר פ' ע"ט ועיין בפי' הרמב"ם והר"ש בפי' המשנה ובתוספות ריש פרק קמא דקידושין ואין כאן מקום להאריך:
לא היה לו לילך אצל פנחס. שהיה שם שהרי אפי' בימי שמואל ודוד היה כדכתיב בד"ה ופנחס בן אלעזר נגיד וגו' ולדעת רז"ל היא פנחס הכהן ועוד אמרו ז"ל כי פנחס הוא אליהו:
אני ראש וקצין כו'. ומלך קודם לכ"ג ונביא כדתנן בפ' כ"מ והא דכתיב לפני אלעזר הכהן יעמוד היינו שפסקו גדולה לאלעזר שיהיה יהושע צריך לשאול דבר הלכה ממנו כדאיתא בפ' הדר והיינו דל"ק פנחס אני כהן ונביא ואני אלך אצלו אלא מפני שהיה צריך לו ומאן דכאיב ליה כיבא אזל לגבי אסיא ומ"מ נענשו שניהם דמאחר דאיכא תקלה במילתא לא הוה להו לדייק בכבודם:
ויקבר בערי גלעד. ואע"ג דאפשר לפרש בערי גלעד ע"ד בשתים תתחתן בי לא משמע להו דהתם איצטריך להזכיר שתים אבל כאן א"צ להזכיר אלא עיר א' אם לא יאמר כדבר הזה והא דאשכחן ועל עיר בן אתונות שאני התם לפי שהוא חמור שנברא בין השמשות והוא של אברהם ומשה ובלעם כדאיתא בפר"א לכן הוה כאלו היא בן אתונות רבות ששימש בזמנים רבים ומ"ש הרלב"ג כי להזכיר שמו צוה שיקברו עצמותיו במקומות מתחלפים אין לו טעם וריח:
ורוח הקודש אומרת היא אמו. וא"ת א"כ מה המופת שעשה שלמה מאי עבידתיה אחר שממנו לא נתבאר הדבר כ"א מב"ק ואיך נודע חכמתו של שלמה מהמעשה ההוא כמו שנראה משמעות הפסוקים וי"ל דודאי שלענין הדין יפה כוון שלמה לעשות בחכמתו כיון דאין בנדון זה דין חלוקה ראוי לדון בתר אומדנא ומכיון דאמר תנו לה את הילוד החי נראה שהיא אמו ומשום דאפשר דאיערומי קא מערמא לא הל"ל הכי בהחלט אלא ברוח הקודש היה לאמת הענין ומ"מ נתבאר חכמת שלמה דכוון אל האמת:
ע"י שנתעצלו ישראל וכו'. וטעם הכתוב משום דקאמר אשריך ארץ וכו' בגבורה ולא בשתי קאמר דזמנים שהחולשא ושפלות ידים טובים דהיינו בענין המחלוקת על ידי שנתעצלו מלחנות במחלוקת על הר סיני וכמ"ש בפסיקתא דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום בקש הקב"ה ליתן תורה לישראל בשעה שיצאו ממצרים והיו חלוקים אלו על אלו וכו' עד כשבאו לסיני הושוו כולם אגודה אחת ויחנו שם ישראל אין כתיב כאן אלא ויחן שם ישראל נעשה הומניא אחת אמר הקב"ה תורה כולה שלום ואני נותנה לאומה שהיא אוהבת שלום ואיכא למידק אמאי נקט קרא ירידת השכינה בשלמא אשפלות ידים הוה א"ש שכנגד מה שהושפלו נהג ה' עמהם מדת ענוה שהוריד שכינה למטה וכמ"ש בסוטה גבי את דכא ושפל רוח אבל אבעצלתים לא היל"ל אלא נתינת תורה שהיא שלום וי"ל דמשום דשמו של הקב"ה שלום בא כבודו אצל ישראל כשהיו בשלום א"נ מפני שמתחלה היתה מחלוקת בין עליונים לתחתונים שהעליונים לא היו יורדים וכו' ובמ"ת ירדו עליונים למטה ועלו התחתונים למעלה והקב"ה היה המתחיל בירידת הר סיני: