בורך זו ליחה סרוחה. דבאר בכ"מ יש בו מים ולכן ירמיז אל מקור הטפה סרוחה ובור יצדק על חפירה בלי מים כמו כי יכרה איש בור כי שמו אותי בבור וזולתם וקאי על הקבר אשר בו רמה ותולעה בוראך זה ממ"ה הקב"ה וא"ת מאי ענין הבריאה לזה מלאך או שופטך מב"ב י"ל משום דברא העולם בדין כדאיתא בב"ר ריש פ' י"ד:

לא זכות ולא חובה. בפרק שואל קאמר ופליגא דשמואל דאמר אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ עוד בפ' הנזכר פרש"י לא זכות לא דבר לזכות בו שכולם עשירים ולא חובה לאמץ ולקפוץ יד והרמב"ן פי' שאין להם בחירה ורצון ואני פרשתי שאף שיהיו בחיריים אחר הכירם ההשגחה עין בעין ימצאו כמוכרחים על מעשה הטוב:

ראשי לסתות לחיים. ומשום דמסייעי בקלסתר פנים קרי להו כוכבים ורש"י כתב והכוכבים אלו הלסתות רומני דאפי שקורין פימיל"ש של לחיים שמצהיבין:

זה לוז של שדרה. היא חוליא קטנה שבסוף החוליות וכל החוליות מתכחשות ומושפלות ע"י הזקנה וזו בולטת כשקד לפי שהיא יותר חזקה מכולהון ואינה מתכחשת בזקנה ומסכים לזה מייתי עובדא דאדרינוס לומר שלוז זה קשה מכל האברים ויתכן דס"ל דוינאץ השקד רמיז לן אגב אורחיה שממנו מציץ האדם לעתיד ולהכי מייתי הכא מלתא דאדריאנוס:

לכשישוב העפר אל הארץ. פי' כשנקבר הגוף ול"ק דמשמע בב"ר פ' כ"ב דמקמי קבורה אפשר דנשמה עולה למעלה דאין ה"נ הכא ואתיא לומר שמאז אין בו עוד רוח וכהאי דאית' בפרק שואל כל שאומרים לפני מת יודע עד יסתום הגולל דכתיב וישוב העפר אל הארץ כשהיה פרש"י גופו קרוי עפר ומששב אל הארץ כשהיה מיד והרוח תשוב שאין בו רוח עוד. עוד י"ל כשכלה הגוף ונהיה עפר ואתא למימר כדתניא התם כל י"ב חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת לאחר י"ב חדש הגוף בטל ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת. מ"מ מ"ש ואם לאו ואת נפש אויביך יקלענה פי' אחר ששב העפר אל הארץ שהוא זמן עלית הנפש אל האלהים אם אינה זוכה לזה היא נקלעת וקאמר לה הכא משום דכתיב אל האלהים אשר נתנה דרשינן שאינה עולה אל האלהים כשאינה טהורה כדתניא והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה תנה לו כמו שנתנה לך בטהרה ופרש"י אשר נתנה קרא יתירה הוא לדרוש הוי זהיר שתשוב אליו כמו שנתנה לך נקיה בלא עון.

ג' שמות נקראו לו. כדי שלא יקשה היאך יתכן לומר מלמדך מגזרת מלמד כי שם העצם לא יתחלק ולא הל"ל אלא א"כ מנהיגך במלמד לכ"א דגם המלמד נגזר מלשון למוד ואינו שם העצם ומפני זה יתחלק:

כדי ליתן חיים לבעלים. איידי דבעי למימר ומה אם לפרתו כו' הזכיר כאן תכלית האדם בלמוד פרתו שהוא להשיג כדי חייו בעוה"ז דהיינו פרנסתו לומר דמכאן נלמוד שיש לו לעשות כן ליצרו לצורך חיי העוה"ב:

מרדע. לא נמצא במקרא אלא בלשון חכמים בפ' לא יחפור כמלא המרדע ובכמה דוכתי:

שהוא דייר בינה לפרה. אין קושיא למה נקראכן לסבה זו שהרי נקרא מלמד כי כמה דברים אשר להסכמה שמות וקאמר הכא דמ"מ כולם על כוונה אחת בנויים אבל גירסת הערוך דרבן שמדיר בינו לפרה נראה שט"ס הוא וצ"ל בינה ופי' שמדיר שזורה כמו לישנא דרדויי דפרק כל הצלמים.

והלא דברים ק"ו כו'. פי' ראוי לאדם שיהיה נעקץ להישיר עצמו כמו שהפרה מישרים אותה ע"י עקיצת הדרבן ואע"פ שאין ה' מכריח מ"מ ע"י יסורין מתישר האדם וה"ל !כהישרת הפרה קצת:

לאחר שהיה למוד לשמש מטתו וכו'. וא"ת רב ביבי ורב ור"י במאי קמפלגי דמר מוקי לה בוסת ומר בנבלה ומר בשבת וי"ל דלר' ביבי משמע אץ ברגלים הענין תשמיש ע"ד בין רגליה כרע וכדדרשינן בפ' המוצא תפילין בהא דמוקי קרא בכופה אשתו לתשמיש ורב ור"י מפרשי רגלים כמשמעו אלא דלרב אין החטא ברגלים ממש אלא שלסבת מהירותו בהליכותו חוטא שלוקח מהחנויות הראשונות שפגע בם שאלו היה מדקדק להשגיח ללכת עוד ולראות שיש חנויות אחרות ויחקור איזו היא הכשרה לא היה נכשל ליקח מהנבילה ולר"י העבירה נעשית בדריסת הרגל ממש ויש חלוק אחר בדבריהם דלר' ביבי מיירי קרא בדבר שבערוה שצריכה ודאי זריזות גדולה ליזהר מלהכשל ולרב מיירי באיסור לאו ואשמועינן דאפ"ה בכה"ג צריך זריזות מלהכשל בשוגג ולר"י מיירי בדרבנן שתלישת הקוצים בדריסתו אפי' לר"י דאמר דבר שאין מתכוון אסור אינו אלא מדרבנן קמ"ל קרא דאפ"ה צריך ליזהר מהשוגג ור"י ור"ל נמי מפרשי רגלים כפשוטו אלא דקמפרשי ליה בענין ההליכה לב"ה להקריב קרבנות ולר"י היינו דוקא בחטאות ואשמות שהן באין על חטא דבכה"ג לא טוב לבוא לב"ה כי יותר טוב שיזהר ולא יבא לעשות כאלה ע"ד הנה שמוע מזבח טוב וכמ"ש בפרק מי שמתו שמור רגליך וכו' שמור רגליך ולא תחטא משתחטא ותביא קרבן וכן בפ"ק דחגיגה ר"ל רמי כתיב הוקר רגליך וכו' ע"ש באריכות: