זמן היה לאברהם כו'. משום דקשיא ליה למה נתאחרו מצות המילה לאברהם עד זקנתו וכ"ש להיותה תיקון היצירה ותיקון המדות והדעות ועוד אברהם למה לא קיימה מעצמו כמו שקיים אפילו עירובי תבשילין להכי מייתי לכל זמן דמרבויא הכל משמע אפילו למצות יש התלות בזמן כי לא יהיו עד בא עתם הראוי ובמילת אברהם שזמנה בזקנותו מהטעם שיבאר ובניו היה להם ב' זמנים אחד במצרים להגאל על ידו ואחד במדבר ע"י יהושע כי לא מלו הילודים במדבר משום סכנה שלא נשבה רוח צפונית כדאיתא בפרק הערל וירמוז ג"כ למ"ש בעל העקידה שהמצות עם היותם רוחניות נתנו רובם בזמן מצד עושיהן שהם תחת הזמן ומביא המדרש דמיון מאברהם ובניו שבאה להם המילה כפי הכנת הזמן אצלם:

בעא דיפריש בין חגא לחנוכה גרסי'. וכן הוא בירושלמי ודלא כפי' היפ"ת בב"ר דמפרש שרצה לפרוש בים מחנוכה ואילך והטעם הוא שמסוכות ועד חנוכה המים עזים ויש קצת סער בים ומ"מ אפשר ללכת בהן ע"י הדחק אבל מחנוכה ואילך אין זמן הפרשת הים שרובם בסכנה:

עת להשליך אבנים וכו'. ובש"ר פ' מ"ו דרש זה על הלוחות ודרש ליה על משה עת להשליך ששיבר הלוחות ועת כנוס פסל לך שמעת ששברן נתחייב בתקון המעוות וה"ל כאלו פסל השנית ושבר הראשונות כאחד מאחר שזה נמשך מזה ולכן הזכיר על זה עת ללדת ועת למות ומ"ש עת ללדת שהוא עת למות שהלידה סיבה למיתה וכן יפורש עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים ועז"ה מ"ש על חורבן ביהמ"ק ובנינו שלהיות ה' שגזר על ביהמ"ק שיחרב יחויב לו שיבנהו כמ"ש בפסיקתא הביאו הילקוט שאמר הקב"ה כתבתי בתורתי שלם ישלם המבעיר את הבערה ואני הצתיה באש שנאמר ממרום שלח אש ואני עתיד לבנותה באש שנאמר ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש וא"כ ה"ל שעת החורבן הוא העת שה' בונה אותו כי נמשך מזה ועז"א כאן עובדא הוה בחד פרגמטוטיס וכו' עד אמר לון משלמה מלך ישראל דכתיב ועת להשליך וגו' פי' מעת ההשלכה עת השמירה כי אותם שהיו סבה להשליכה נתחייבו בשמירתה:

עת להשליך. ופי' המ"כ והוא השליכה ויפה עשה ק' לפי מ"ש שפרחו הכתובים לא הוה צריך לזה דוחק לומר דלא קאי לכ"ע דלפי מ"ד שלא פרחה אלא קדושתם ניחא שעדיין נשארה חקיקת האותיות ולפי מ"ד שפרחו הכתובים לא נתברר לי מציאות זה איך היה שאמר שכתיבת הלוחות היתה חקוקה מפולשת מעבר אל עבר כמ"ש בפרק הבונה מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עוומדים א"כ מה הוא זה שפרח שאם ר"ל שנמלא האויר אין זה פריחות אותיות אלא כשווין בד"א ואם פי' שחלקו האבן שבין האותיות פרחו עד שלא נשאר רושם אויר החקיקה א"כ אין הכתובים הפורחים אלא מה שסביבה ולפי מ"ש חכמי האמת שהאותיות הם רוחניות ונעשות ממש כאחד מהמלאכים י"ל שזה היא מה שפרחו ונשאר האויר רק מנפש האותיות:

ולמה קורא גדול וכו'. דאי בשנים אדם הראשון גדול מכולם ואי במעלה הרי ג' האבות שקולין לפני הקב"ה אפילו תימא שהוא גדול מכולם במעלה כיון שאינו גדול בשנים נמי אין לקוראו גדול סתם ומשני שהיה ראוי להבראות קודם לאדם הראשון והראוי לבילה אין בילה מעכבת וה"ל כאלו נברא ראשון וא"כ שפיר קרי ליה גדול מכולם כיון דבשנים גדול מכולם ובמעלה אין גדול ממנו. שהיה ראוי להבראות תחלה שמהראוי שתחלת מעשה ה' ביצירה האנושית תהיה בשלם הזה ולו יאות להיות קודם בזמן ולהיות יציר כפיו ואע"ג דנח ומתושלח שקדמו לו צדיקים היו לאברהם נאה הקדימה שנזדרז בשלימות יותר מהם עד שנבחר לה' ולא פסקו שלשלת יוחסין מזרעו א"נ משום אב המון גוים נתתיך היה ראוי שיהיה קודם לאדם הראשון שיהיה אב כל הגוים ממש:

שתנתן התורה ע"י לפי שהיה יציר כפיו. ולמעלתו היה ראוי לתתה לו וע"פ מ"ש בעל העקרים שאיחור מ"ת היה כדי שימצא ס' רבוא אשר שם כל הפרצופים ואם יחשר אחד לא היה אפשר למ"ת יתפרש מ"ש כאן שלהיות אדם יציר כפיו שבו הוטבעו כל הדורות היה ראוי לתת תורה על ידו שהרי הוא במקום כל הבאים אחריו שהרי הוא כאלו הם שם בפועל ועוד י"ל שלפי שאז היו כל תולדותיו עם אחד ושפה אחת שיקבלו כלם ממנו ולא היה חלוק בדתות כמו שהוא עכשיו שבאה הקבלה לקצת ולא לקצת:

תרי"ג מצות וכו'. וכן מנאן ר' שמלאי במסכת מכות וכן נמנו בכמה דוכתי וכן מנאן האחרונים ואף הרמב"ן שפקפק אם מנין זה מוסכם לפי שמצינו בגמ' כמה מחלוקות על דברים רבים אם הם חובה או רשות ולדעת האומר רשות יחסרון ממנין המצות וצריך להביא אחרת תחתיהם ולדברי האומר חובה יהיה אלו המובאות רשות והגמ' לא חש בזה מ"מ גם הוא ז"ל הסכים שהנראה היות ענין זה מוסכם וכמו שהאריך בזה בתחלת השגותיו על מנין המצות להרמב"ם ז"ל:

אחד בדור המבול ואהד בדור הפלגה. בב"ר הגי' אחד בדור המבול ואחד בדור אנוש ואע"ג דעל ידי הגשם מן השמים היה המבול ג"כ מי הים הציפו העולם כדכתיב נבקעו כל מעינות תהום רבה ומשמע דלא ס"ל לר"א שמלבד המבול הציפו המים העולם ב' פעמים אחד בדור אנוש ואחד בדור הפלגה דא"כ לאוקמי ב' קראי דהקורא וגו' אחד באנוש ואחד בהפלגה דהוי קריאת מי הים לחודייהו ודמין ב' קריאות זו לזו כדאמר שפי' בשקלים בירושלמי וה"נ משמע דמוקי להו הא בב"ר פ' כ"ג דקאמר ועד היכן וכו' כמ"ש בירושלמי וגם במבול לא שייך לומר ועד היכן כו' דויכסו כל ההרים כתיב נראה דבהא קמפלגי דכולם ס"ל אחד באנוש ואחד בהפלגה משום קראי דהקורא גו' דלא ניחא להו לאוקמי לחוד למבול ור"א דחיק לאוקמי במבול משום דלא ס"ל שעלה הים בדור הפלגה שהרי נענשו בהפלגה ולמה יענשם ג"כ בהים ועוד שכמו שהזכיר הכתוב עונש פזורם ה"ל לזכור ג"כ עונש זה דחמירא וא"ת לכ"ע הרי נענש דור אנוש פעמים והרי תנן באבות להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין לפניו עד שהביא עליהם את מי המבול י"ל דמ"מ אריכת אף הוה שלא הביא מכה כוללת בכל העולם עד המבול ולפי גירסת המדרש כאן נ"ל דלא ס"ל לר"א שעלה הים בדור אנוש כיון דלא אשכחן רמז לזה בתורה אבל בהפלגה הא רמיזא באומרו ויפץ ה' אותם וכדאמרינן אל תיקרי ויפץ אלא ויצף ומתני' כר"א:

אם יאמר לך אדם כו'. כדרך חכמי המחקר בטבעיות החושבים להשיג סדר עולם ותכליתו וחושבים כי סבת הרעמים ידוע להם אמור לו אחרי מלך ב"ו אי אתה יכול לעמוד כי לב מלכים אין חקר ואין אדם יכול להשיג כוונות ולא סדרי מלכותו ותכונתם וכ"ש לפני מלך מלכי המלכים. אי אמרת לאיש אחד מאשר יחשבו שהם חכמי ישראל שהש"י ישלח מלאכו שיכנס בבטן האשה ויצייר שם העובר ייטיב לו זה מאד ויקבלהו ויראה זה עוצם יכולת בחק ה' וחכמה ממנו ית' עם האמינו ג"כ שהמלאך גוף מאש שורפה שיעורו כשליש העולם כלו ויראה זה כלו אפשר בחק ית' תמנם א"ת לו שהשי"ת שם בזרע כח מצייר יעשה תכונת אלו האברים ותארם והוא המלאך או שהצורות כולם פעולת השכל הפועל והוא שרו של עולם אשר זכרוהו חכמים תמיד יברח מזה כי לא יבין ענין זה העולם והיכולת האמתיים והוא המצאות הכחות הפעולות בדבר אשר לא יושגו בחוש:

וחותכין דין של ישראל וכו'. חלק איתא להך מילתא ופירש"י מקום שהיו מחתכים בו ודורשים הלכות נהפך למושב לצים של שרי מלך בבל בשער התוך לשון חותך והיינו בהר הבית ובעזרה ששם היו יושבין סנהדרין וכדאמרינן ב"מ שלשה בתי דינין היו שם אחד בלשכת הגזית ואחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית ע"כ ויהיה פי' שער לשון ב"ד כמו אל שער מקומו השערה אל הזקנים והזקיקם לפרש כן דאל"כ מה שער התוך שלא ידענו איזה שער הוא שהוא בתוך ועוד מנ"מ באיזה שער יושבין והמפרשים פירשו בשער התוך הוא השער שהוא בחומה האמצעית כי שלשה חומות היו בירושלים וזה נכתב להודיע שנתקיימה נבואת ירמיה שניבא ובאו ונתנו איש כסאו פתח שערי ירושלים ולפ"ז היה ראוי להזכיר מושבם בכל השערים כמ"ש פתח שער ירושלים ועל כל חומותיה סביב וגו' אלא שזה דרך התאוננות שבמקום הקדוש ישבו רשעים ע"ד הר ציון ששמם שועלים הלכו בו:

עשה לו נוי לתחתיתו. פירש"י שאינו נפנה מן הצד כבהמה לעין כל אלא מלמטה כדי שלא יתבזה להפנות כבהמה ולא ידעתי מאי צורך לזה דבלא"ה הוה נוי שתהיה בית נקיבתו מלמטה בלתי נגלה כשל בהמה ונראה דהך מלתא דריש לה מדכתיב ויסגור בשר תחתנה דלשון סגירה לא יפול אלא בסגירות פתח:

עשה לו מנעול. לשון נקיה כלומר שבית נקובתו סגר בבשר ואפופרין כבש עליו הוא בשר העגבות שסביב תחתיתו כמין שרפרף והיינו דכתיב ויסגור בשר תחתנה לשון סגירה והוא מנעול:

עשה לו כסתות. פירוש בשר העגבות שהוא מרובה ורך שיושב עליהם שלא יצטער בישיבתו וכדפירש התוס' בפ"ז דבכורות:

עשה לו קבורה. שנתן בלב האנשים לעשות כן וצוה בתורה על הקבורה ומ"ד תכריכין משום דה"ה כל מידי דהוה לכבוד המת: