הה"ד כל פעל ד' למענהו משום דק"ל למה צוה הקב"ה לקחת את האזוב אשר הוא השפל שבמינים בעת אשר חשף ה' את ידו הגדולה ועשה נפלאות וגבורות נוראות. הן במצורע אמרו לקמן במ"ר פי"ח הטעם מצורע ע"י שהגביה עצמו כארז לקה בצרעת השפיל עצמו כאזוב נתרפא (ומפרה אדומה דצוה ה' לקחת אזוב אין לנו לבקש טעם כי פרה וכל מעשיה חוק היא לישראל בלי טעם) ולכן הביא המדרש ע"ז את הכתוב כל פעל ה' למענהו ללמד לנו כי גם האזוב אשר הוא השפל שביצורים יתן כבוד לה' ונברא לכבודו כמו הגדול שביצורים ולפניו קטון וגדול שוים הם. ולכן גם בצאת ישראל ממצרים אשר נראה גדלו של הקב"ה עד אין קצה. צוה ג"כ לקחת את האזוב הקטון מאד. כי גם האזוב אשר בקיר יספר עוז ה' והדרו:

לא ברא אלא לכבודו. ולפ"ז קאי הכנוי למענהו על הפועל וזה הקב"ה. ולאפוקי מדעת המורה (וההולכים בשיטתו) בחלק ג' פי"ג שכתב שכל חלקי העולם מכוונים לעצמם ומפרש כל פעל ה' למענהו קאי על הפעול. כי לכל נברא יש תכליתו. אמנם בעיקר הדברים נוטה פשט דברי המדרש נגד הדעה האומרת כי האדם לבד הוא תכלית כל הבריאה. ומדברי המדרש נראה כי לכל אחד יש תכלית המיוחדת לכל הנבראים. וזה לספר כבוד ה' הודו וחכמתו:

אתה מוצא שצוה הקב"ה כו'. זה הוא מילתא אחריתי כי מלבד הקילוס שיש בכל נברא יש עוד תכלית של היצורים לעשות בהם מצות ה' ורצון קונם:

להקריב מהן קרבן. ובהמות ועופות הטמאות כשרות הן לקרבנות לבני נח:

נראה לעין בלא כלום. שע"י שאין ענפיו מרובין יראה מרחוק כאלו היא ערום ורק:

ויש בו טעם וריח. פי' בפירות שלו ולפי מה שדרשו בפרק ר' עקיבא מה תפוח זה פריו קודם לעליו דהיינו אתרוג יתפרש וריח על האילן עצמו שהאתרוג עצו נאכל כפריו וכדאיתא בב"ר פט"ו:

טעם מנין כו' הפירוש של טעם בתורה הוא לשכר אשר בעוה"ז כי יש שכר גם בעוה"ז וע"ד טוב פריי מחרוץ כי הפירות נאכלים גם בעוה"ז. והקרן קיימת לעוה"ב וזה הוא הריח אשר פירושו שכר הרוחני:

שנאמר וריח שלמותיך וגו'. ושמלה הוא ד"ת כדאיתא במסכת שבת שמלה לכה דברים שבני אדם מתכסים בהם כשמלה:

וכן יש דברים כו' כלומר כמו שעיקר טעם התורה נעלם מעינים ולשומרים דרכיה ימצא בהם טעם. כן יש בה בכלל דברים שנראים שפלים. ויש בהם סגולה רבה וטעם גדול וכאזוב שנראה שאינו כלום ויש בו כח גדול במצות. ובחזית איתא ריב"ס אומר מה תפוח זה אתה נותן בו איסר ואת מריח בו כמה ריחות כך אמר להם משה אם אתם מבקשים להגאל בדבר קל אתם נגאלים כו' ונראים הדברים כי פה חסר המאמר הזה אשר בחזית וע"ז קאי מה שאמר וכן יש דברים שהם שפלים כו' כי דמיון התפוח לפי שיש דברים שפלים וצוה הקב"ה לעשות בהן מצות כענין האזוב והכוונה הוא ששכר המצות הוא מצד קיום המצות שצוה ה'. לא מפני צד נושא המצות מפני כמותן או איכותן ולכן אפי' שיהיה נושא המצוה קטון בכמות ואיכות. נחשב הוא כגדול. והבדרשי כתב שה"פ ע"ד מ"ש לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את ישראל שפירושו להוציא מלב התועים החושבים שהקב"ה צריך לדבר ממה שצוה לעשותם כמו הקרבת הקרבנות וכדומה. לכן צוה להביא מן השפלים כמו מן האזוב אשר גם האדם איננו צריך להם. ומזה נוכח כי שמירות המצות הוא רק לצורך בני אדם לזכותם במצות. ולכן צוה להם גם בדברים שנקל להם לעשותם ובלי טורח להתקרב אל אלהות. וגם זה נכון:

מה ראה הקב"ה להגן עליהם כו'. במכילתא איתא וראיתי את הדם הי' ר' ישמעאל אומר והלא הכל גלוי לפניו שנאמר ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא ומה ת"ל וראיתי את הדם אלא בשכר מצוה אחת שאתה עושה אני נגלה וחס עליהם. וזה הוא ג"כ כוונת המדרש וכדמסיים ובזכותם ראה את הדם וגו':

הה"ד ומה אעשה כי יקוה אל. משום דק"ל הלשון ועבר ה' וגו' הלא זה הוא ממשיגי הגוף ובמכילתא נתעוררו ע"ז ואמר ר"י כמלך שעובר ממקום למקום כו' וגם הראב"ע דחק עצמו בזה. והמדרש מפרש שהכוונה על המשפט שיהיה בהעברה ולא כמבול שהיה בישיבה ולא כמו לעתיד שיהיה בקימה. והכוונה בזה כי העברה מורה על קלות הדין כמו שמעביר כלאחר יד. והישיבה הוא יותר עיקר. והקימה הוא בזעף ובזעם. והא דאמרינן בב"ר פפ"ב שהישיבה חמירא יותר מקימה. שמה מיירי בעיון המשפט אשר היושב מעמיק יותר מן העומד וכאן מיירי ממעשי המשפט. ובזה ניחא ג"כ הלא גם לעתיד כתיב כי אשב לשפוט וגו' הלא חזינן כי גם לעתיד יהיה בישיבה. אבל שם מיירי בעיון הדין לחוד:

ומהו שאמר לנגוף. נראה דה"ק בשלמא למ"ד ע"י מלאך שייך הלשון לנגוף כדרך הנגף הנוהג בעולם שהוא ע"י מלאך. אבל למ"ד ע"י הקב"ה אמאי שני למימר לשון נגף ולא הכאה וכמו והכיתי כל בכור וה' הכה כל בכור ומשני שבא לרמז על נגף הנשים המעוברות שהיו ראויות ללדת בכורים. ומ"ש והקב"ה מחבל בכוריהם זה הוא מילתא באנפי נפשה. ולא שייך למה שאמר לפני זה: