הה"ד השמע עם קול אלהים. משום דק"ל למה נאמר כאן אשר הוצאתיך מארץ מצרים הלא זה כבר נתאמת להם כדכתיב ויאמינו בה' ובמשה עבדו. וגם אמרו עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה לכן בא לתרץ כי אמר להם כזה כדי שלא יטעו במה ששמעו קולות הרבה שיש ח"ו רשויות הרבה בשמים ולכן אמר אשר הוצאתיך ואין עוד זולתו. ופי' כמו שהמוציאים ממצרים הוא אחד כן ה' המדבר להם עתה אף כי קולות רבות ישמעו אחד הוא ואין שני לו. ובמכילתא איתא אנכי ה' אלהיך למה נאמר לפי שנגלה על הים כגבור עושה מלחמה ועל הר סיני כזקן מלא רחמים שלא יהא פתחון פה לומר כמה רשויות הן אלא אנכי ה' אלהיך ומובא ברש"י בחומש והכוונה אחת היא ודלא כהרא"ם ע"ש בדבריו. ולכן מביא כאן שאלת הכופרים והתשובה להם:

השמע עם קול אלהים. עיקר הקושיא הוא מז' הקולות שנשמע אז במעמד הר סיני ומזה טעו לפרש גם אלהים רבים ודחה את שאלתם ממה דלא כתיב מדברים מוכח כי אחד הוא. והתלמידים לא התפייסו בזה ולכן השיב להם כי קול אחד היה המתפרד לקולות רבים כפי כחות השומעים:

בשביל ששמעתם קולות הרבה. ואע"ג דכל אחד לא שמע רק קול אחד לפי כחו. ואם חש פן יספר האחד לרעהו את הקול אשר הוא שמע וידעו כי קולות הרבה היו. אדרבה מזה ידעו כי קול אל אחד הוא אשר ירעם נפלאות בקולו. אבל חש פן ימצאו עילה לאמר כי כל אחד ישמיע לאיש המוכן לשמוע קולו. והאחד משמיע לבחורים והשני לזקנים. ולהסיר החשש הזה אף שהוא חשש רחוק אמר אנכי לבד ה' אלהיך וע"ע בזה במכילתא:

כ"ב אלף רבוא כצ"ל והמגיהים בשגגה מחקו מלת רבוא וכתבו תחתיה מלאכי השרת. ומה דאיתא בפסיקתא רבתי אר"א דמן חיפה שירד הקב"ה בכ"ב אלף כתות של מלאכי השרת או בכ"ב איף מרכבות אין זה חולק על המדרש דידן דאפשר דכל כת וכל מרכבה היתה של רבוא ומפרשי רכב אלהים רבותים אלפי שנאן. כי רבותים אלפי כתות או מרכבות היו וזה כ"ב אלף כתות או מרכבות וכל מרכבה או כתה היתה של רבוא. אבל המדרש הזה חולק על המדרש במ"ר פ"ב דאיתא שם כ"ב רבבות של מלאכים. כי אם תפרש כ"ב רבבות מלאכים פשוטים דהוו להו ר"כ אלף מלאכים בצרי להו טובא מכ"ב אלף רבוא ואם תפרש כ"ב רבבות רבוא של מלאכים פשו להו טובא. ונראה כי במ"ר דרשי רכ"ב בנוטריקון כ"ב רבוא. וטעם המספר של כ"ב אלף רבוא איתא בפסיקתא רבתי הטעם א"ר ברכיה הכהן כמחנה לויה שצפה הקב"ה שהם עומדים במומיהם לכך ירד בכ"ב אלף כמחנה לויה. משום שלוי אחד היה חשוב כרבוא של מלאכי השרת לפי שעמדו בשבועתן ואולי יש לחבר מספר הכ"ב עם מספר האותיות בא"ב. והכוונה כי בקבלת התורה השיגו כל תעלומות חכמה הכלולות בכ"ב אותיות א"ב ועל צד ההפלגה אמרו כ"ב אלף רבוא או כ"ב רבוא ודוק בזה:

הנאים והמשובחים. פי' המלאכים היותר קרובים לעלה הראשונה כי יש בהם מדרגות רבות:

יכול אע"פ שהיו רבים דחוקים היו. פי' אל תאמר כיון שיש בהם מספר אשר זה ממקרי בעלי הגשם. המה נתפסים גם במקום אשר זה הוא ממקרי הגשם ודחוקים היו. לכן אומר שהם בעלי הרוחנים ואין תופסים מקום. ומה שיפול עליהם המספר זה הוא רק לפי ערך מדרגותם או מצד הבדל השכלתם:

אדונו של כל העולם בהם. פי' כי מלאכי השרת אינם נמשכים בחיוב מהעלה הראשונה וכמו שהאור נמשך בחיוב מן השמש. אבל הכל תלויים ברצונו ובחפצו כאדון המפקד על משרתיו:

אבל יחדתי שמי כו'. ולכן אמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגו' ולא אמר אנכי ה' אשר הוצאתיך. להראות את חבתו אליהם כי יחד שמו עליהם:

שני דברים שאלו וכו'. וזה הפירוש של ויגד משה את דברי העם אל ה' שרצו לשמוע מפיו ואמרו רצוננו לראות את מלכנו כדאיתא בחזית בפ' ישקני והפי' של ראיית כבודו איננה ראיה חושית אבל פי' ראיה שכלית שישיגו אמתת מציאותו והשתלשלות המציאות והנהגתו ממנו כמושג לנביאי האמת. ולא היה בהם כח לעמוד בהשגה ההיא להיותם בלתי מוכנים אליה וזו היא פריחת נשמתן כי ההשגה היתרה לאדם יותר ממה שבחקו תמיתנו ע"ד בן עזרי הציץ ומת. וחזרת נשמתן הוא מה שהוחן מד' עליהם כח והכנה להשגה ההיא עם היותם לא עלולים לזה מצד עצמם:

אלא צפה הקב"ה וכו'. פי' הדברים כי בלעדי זאת חשבו ישראל שהי' ממוצע ביניהם. ולכן בחרו בעבודת כוכבים כטעותם כי המזלות המה הממוצעים בין בני אדם להבורא לכן הראה למו ה' את כבודו ואת גדלו למען ידעו כי אין ממוצע ביניהם. ואין צורך לו לממוצע:

אר"א משל למלך כו'. הכוונה בזה היא שהקב"ה הוא הסבה הראשונה בכל העולם ולא היתה סבה לפניו אשר הביאתו לזה כמו האב המוליד. וגם כל המעשים אשר יעשו בארץ הכל מושגחים מאתו ית' ואינם נבדלים ממנו ועומדים בעצמם כבן הנולד מאביו אשר יקום לנפשו. וגם אין שני לו לעזר כמו אח ודוד. ומפרש את הכתוב אנכי ה' אשר בראתי את התבל מראש אנכי גם אלהיך לעד ולא תהיה מסבב אחר בלעדי ואין אחר עמדי גם היום כי אנכי לבדי הוצאתיך מארץ מצרים:

אמר הקב"ה אני איני כן. ומפרש אנכי אשר לי ראוי להקרא בשם ה' אלהיך וכעין מ"ש לעיל בב"ר פ"א לזה נאה לקרוא אלוה כו' ע"ש. ומה שאמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים מלתא אחריתי היא וכאלו אמר ומלבד זה לי נאה להקרא בשם ה' אלהיך באשר הוצאתיך מארץ מצרים:

שנאמר אני עשיתי. ופי' עשיתי את השמים ואת הארץ ואני אשא שמניע אותם ומרגיז ארץ ממקומה. ואני אסבול שתולה ארץ על בלימה ואני שיש בי כח לכל אלה אמלט אתכם מצרתכם. ואיידי דמייתי קרא מפרש לי' נמי באדם ונח וישראל:

ואני אשא ויקח אלהים את האדם. והא דלא מפרש גם סוף הפסוק ואני אסבול ואמלט. משום דלפי פירוש זה קאי הכתוב על ישראל וראש הכתוב כן הוא הן אני עשיתי לאדם. ואני נשאתיו וסבלתי ממנו בעת בריאתו כאשר אמרו לפניו מלאכי השרת מה אנוש כי תזכרנו כדאיתא בפרק דיני ממונות ולא שעיתי לטענותם ככה גם אמלט את ישראל מכל צרותם ונשוא אשא לעונם:

מה ראית לומר מלך הגוים והוצאת את ישראל מכלל זה. וכן נראה פשט הדברים בשוחר טוב מזמור צ"ג ואע"ג דגם ישראל נקרא גוי כדכתיב גוי וקהל גוים מ"מ אם נאמר בקרא גוים סתם אין הישראל בכלל ומשני דקרי לי' כאן מלך הגוים משום דבני ישראל הקשו ערפם וימאנו לשמוע בקול הנביאים. ולכן אמר נביא לגוים נתתיך כי גם המה ישמעו נבואותיך. וזה שאמר להם מי לא ייראך מלך הגוים. ואם כל הגוים אשר על פני האדמה ייראו ויפחדו מפניך. איך לא ירגזו מפניך בני ישראל אשר קבלו את התורה. ומוטל עליהם החוב לשמרה. ועתה עברו הברית והפרו חק:

כביכול ירד הקב"ה לסיני. משום שאין ירידת הקב"ה לסיני כמשמעו אלא כמ"ש במכילתא מלמד שהרכין הקב"ה שמים התחתונים ושמי השמים העליונים על ראש ההר וירד הכבוד והציען ענ הר סיני. או כמ"ש ר' יוסי בפרק קמא דסוכה מעולם לא ירדה שכינה למטה ע"ש לכן אמר כביכול:

שנאמר לפני זעמו מי יעמוד. ולפני זה כתיב הרים רעשו ממנו והגבעות התמוגגו וגו' פי' אם כן הי' בעת מ"ת שרעשו ההרים והגבעות חרדו. ומכ"ש מי יעמוד לפני זעמו:

מהיכן הרעש נעשה. גם הוא ידע שסבת הרעש היא. בשביל שהרוח המתקבץ בבטן הארץ מבקש לצאת ופולח ובוקע את הארץ עד כי יצא. אבל ה' המביט על כל דרכי בני אדם ומשגיח עליהם ממרום. לא הניח את הרעש לבלע ולהשחית את בני אדם והוציא את הרוח מבטן האדמה באופן אחר. ורק פשעיהם גרמו כל זה לעזבם בידי המקרה. ואחר החרבן הוא הפשע מה שביתו שמם. ולפני החרבן היו חטאת הדור אחרות. כמו עבודת כוכבים שפיכות דמים וגלוי עריות:

וישראל מה היו עושין. פי' אע"ג דבפשע ישראל נחרב הבית בכל זאת יהיה הקב"ה מחסה להם שלא יכלו מן הרעשים הנשמעים בתבל:

ומלכות בית דוד נקרא אריה שנאמר גור אריה יהודה וישראל נקראים אריה שנאמר מה אמך לביאה כצ"ל ומוכיח מן הכתוב הזה על כנסת ישראל כי אמך היא הכנסיה וכמ"ש רש"י ז"ל:

שנאמר עלי עשור. משום דהתורה נתנה בשבת כדאיתא בפרק ר' עקיבא בשבת. הכל מודים בשבת נתנה תורה לישראל ולכן אמר מזמור שיר ליום השבת וגו' עלי עשור וגו' עלי עשרת הדברות שקבלתי:

צפור לא צוח. הדברים כמשמען כי כל הברואים השיגו נבואה והכרה בה' כפי אשר הי' אפשר להם ולכן שתקו ונדמו. אבל יש לכוין בזה כוונה אחרת. כי מעמד הר סיני מאומת אצלנו מצד פרסומו. ולא יפול ע"ז שום ספק והרהור כי לא הי' על צד המופת אלא ראו עין בעין שלא יפול עוד ספק בדבר. וכנגד הכופרים אמר צפור המצפצף תמיד והוא למשל על דובר סרה וכדאמרינן במצורע יבוא פטיט ויכפר על פטיט. גם הוא ולא צוח ולא יכל לדבר דבר נגד אמונה זו. וכיגד ההרהור הרע כנגד אמונה זו אמר גם עוף לא ררח כי גם מחשבה רעה לא עברה על אמונה זו וכמו שפירשנו בחזית על מה דאיתא שם על יונתן בן עוזיאל כל עוף שהיה פורח עליו הי' נשרף. וכנגד מה שהיה אפשר להרהר בשלמות התורה אמר שור לא געה כי השור יגעה על חסרון בלילו והכל ראו שאין מחסור בתורה ועל היות המערכה נכנעת לתורה אמר אופנים לא עפו ונ"ל דצ"ל אפפו ועיין. ולענין מה שהתורני דבק בה' יותר מהמלאכים אמר שרפים לא אמרו קדוש. ועל היות הדבק בתורה ניצל מכל צרה אמר הים שהוא רמז לשטף הצרות גם הוא לא נזדעזע ועל היות כל השפלים נכנעים לו אמר הבריות לא דברו וגם זו היא השתיקה שהזכיר בסמוך באליהו שנתבאר במופת ענינו והכל שמו יד לפה:

לא הי' לקולו בת קול עיין מה שכתבתי בביאורו בפרשה הקודמת: