Yefeh To'ar on Shemot Rabbah Chapter 46
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ולא הי' מאמין שחטאו ישראל. פי' שלא האמין בלבו שנעשה החטא בפועל אבל חשב כי רק הרהור עון היה שם והחמיר ה' בדבר כאלו עשו ולכן לא שבר את הלוחות שאין החטא מספיק לשברם ולמנוע מהם הלוחות. ומ"מ יליף מזה שפיר אי להם לבני אדם וכו' אחרי שלא האמין משה בפשט דברי ד' ודן את ישראל לכף זכות כ"ש שאין לאדם להעיד מפי אחרים רק מה שיראה בעיניו. ומ"ש עוד אפשר שלא היה משה מאמין היא שאלה אחרת וצ"ל ד"א אפשר והיא שיטה אחרת אבל חסר במדרש הלשון ד"א כאשר יקרה כן פעמים רבות:
שפרחו הכתובים ולא פרחו אלא כאשר קרב אל המחנה כי אין קדושה ראויה ליכנס למקום טומאה. וע"ז מכיא את הראיה מהכתוב וארא והנה חטאתם בשביל שראה את הכתובים שפרחו הבין שהם גרמו לזה ומדריש והנה חטאתם כי אתם החסרתם והסירותם את הכתב בחטאתכם וכ"ה בתנחומא פ' עקב וארא והנה חטאתם מה ראה האותיות שפרחו:
ראה שאין לישראל עמידה. ויתפרש הכתוב כמו מקרא קצר וארא שאין מעמד לכם יען כי והנה חטאתם או שיתפרש חטאתם מלשון חסרון וגרעון וכמו אני ובני שלמה חטאים ולא יחטיא. ופי' וארא והנה חטאתם שראיתי כי הוסרתם ממעמדכם. וכאשר נגרעתם מן הארץ:
אלא י' הדברות לבד. ופליג על הא דאיתא בירושלמי שקלים פ"ו ובחזית בפ' ידיו גלילי זהב כי בין דבור לדבור היה דקדוקיה ואותיותיה של תורה ובלוחות הראשונות משתעי בהם:
הה"ד עת ללדת. בא לדרוש למה כתיב פסל לך כי לך מיותר לכן דריש פסל לך כי אתה מחויב לפסלם אחרי אשר אתה שברתם וכמו עת להשליך אכנים לכן הוא עת כנוס האבנים. וכן מדריש עת ללדת ועת למות כי עת הלידה הוא סבה לעת למות. וגם לפי מה דדריש עת להשליך אבנים על חורבן ביהמ"ק יתפרש כי שעת החורבן היא העת שה' בונה אותו וכמ"ש הפסיקתא הביאו הילקוט בסי' ש"ז שאמר הקב"ה כתבתי בתורה שלם ישלם המבעיר את הבערה ואני הצתיה באש ואני עתיד לבנותה שנאמר ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש וכ"ה במ"ק:
תשעה ותשעים חלקים למות. ע' בויק"ר פכ"ז על הכתוב הן אתם מאין ופעלכם מאפע מק' פעיות שהאשה פועה בשעה שיושבת על המשבר תשעים ותשעה למיתה ואחת לחיים:
זה אחד מג' דברים. עמ"ש לעיל בפי"ט:
שבחו של משה. מ"ש שבחו ולא כחו י"ל דבוודאי כח אהרן וע' זקנים מטבעם היה גדול מכח משה לבדו אלא ע"י שלבש רוח קנאה הרבה עצמה וכענין ויקם משה ויושיען שהוא לבישת רוח הקדש בקנאתו אל האמת כמ"ש הרב וכן קנא משה לה' על חטא בני ישראל כי אינן ראוים אל הלוחות ולזה גבר ידו כנגד המעכבים:
הה"ד ועתה ה' אבינו אתה. עיקר הדרש הזה הובא בשביל מה שנאמר וכן אתה מוצא כשעשו העגל וכו' אשר זה הוא השייך לענינא דידן:
אתה הכתבת לנו הנה כחומר ביד היוצר. נראה שבידו לתקן יצרנו ולהסיר יצר הרע ממנו ולכן אע"פ שאנו חוטאים אל תסתלק מעלינו כי יש לנו טענה שאתה גרמת לנו שבראת בנו יצר הרע והיינו דמפרש ואזיל בא וראה והכי פירש"י בפרק אין עומדין גבי אלמלא ג' מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל ע"ש. והנה בזה המאמר אי אפשר לפרש כי לעתיד לבוא יוסר היצר הרע והאדם יבקש לעשות רק טוב מטבעו דא"כ תוסר הבחירה מהאדם אשר היא אבן יקרה לו להביא לו שכר טוב ואבן בוחן לאדם. ובמה איפה יורם האדם מכל החי אשר על פני האדמה. אבל פירושו כי עתה אחרי שההעדר כרוך בעקביו וזה מביא את האדם לכעס ומרי ראשי פשעי האדם. וגם לבו ינוע תמיד ולא ירגיע אחרי אשר הוא מעותד להעדר. וגם זה הוא הסבה להתנשא לפעמים בגאונו. והגאוה היא אם כל פשע. ולפעמים ישפל יותר מבהמות שדי. ולעתיד כאשר האדם יתוקן אז הפלס ומאזני משפט ישוה בידו בד בבד. ולא תהיה לו נטיה יותר מדאי אל הרע אבל הבחירה היקרה לאדם לא תמוש ממנו. וז"ש המדרש ואין אתה מסלק ממנו את החטייא ולא אמר ואין אתה מסלק ממנו היצר הרע. כי באמת היצר הרע הגורם הבחירה הוא טוב לאדם ועל ידו יוכל לקוות על שכר טוב אם יתגבר עליו ויכריעהו. אבל פירוש את החטייא הוא הנטיה הגדולה אל הרע המביאה לו לחטוא. ומי גבור אשר ינצחהו. והנטיה החזקה הזאת לבד תוסר מלבבנו לעתיד:
שנאמר ביום ההוא אוספה הצולעה. נראה דדריש אוספה מלשון מרפא וכמו ואספתי מצרעתו. ואשר הרעותי בקרא קאי על אוספה וכ"כ רש"י ופירושו שארפא ענין יצר הרע:
אלא כיון שהם נכנסים לצרה כו'. יש כאן חסרון לשון ונראה דצ"ל כשישראל אינן בצרה אינן אומרין אבינו אלא כיון שהם נכנסים לצרה הם מבקשים אותך:
משל לסנקליטוס כו'. השתא מפרש ועתה ה' אבינו אתה גם כי חטאנו ולא תקרא אותנו בנים. מ"מ אחרי כי אבינו אתה וכל רואינו יכירונו כי זרע ברך ה' אנחנו. ולכן לא תקצוף עלינו ותושיענו ביום צרה. והנה בזה נכרים הישראל כי הם זרע ברך ה' אם הם רחמנים וביישנים וגומלי חסדים. וכדאיתא ביבמות. וגם אם דבקו בחכמה וכמ"ש בשבט יהודה בוויכוחיו:
שנאמר כי שחת עמך. ולא ס"ל דקאי על ערב רב וכדאיתא לעיל פמ"ב:
אלא אע"פ שהכל כו'. לשון אלא ט"ס וי"ל הלא. ובא לאמר בזה כי תאר אב יורה ג"כ על חבה וכמו כרחם אב על בנים. וכן יוצר שאוהב מעשיו ולכן לא יקרא בשם זה אלא על עושי רצונו:
והיה אדם טוב ונאמן. טוב נקרא במה שנותן לה מכספו. ונאמן במה שישמר באמונה את אשר נשאר לה מאביה. וכן הקדוש ב"ה נאמר עליו הטוב והנאמן. כי הוא מטיב משלו ונאמן לשלם שכר טוב בזכות האבות כי הוא שומר הברית והחסד לאוהביו: