והצדיקים. אע"ג דמני כבר ישראל אבל זה נאמר על חסידי או"ה:

בנוהג שבעולם. עיקר המאמר מובא פה בשביל מה שדרש אדם אחד מאלף מצאתי זה אברהם. ומזה מוכח כי ישראל נקרא יקר. אחרי שכמה דורות נאבדו עד שנמצא אברהם ראש יחסנו. ואגב זה מביא אלף נכנסין למקרא כו' וזה הוא דרך המדרש בכמה מקומות:

יוצא מהן ק'. פי' המבינים את המקרא. ומן אלה הק' הלומדים משנה אחרי שיבינו מקרא יוצאין מהן י' והשאר אינם מצליחים בלמודם וכן בגמ' כי רק אחד מאלף יבינהו ויוכל להורות. לכן יקר הוא מאד. וע"ז אמר אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי שגם אחת מהן לא תצלח בלמוד כי נשים דעתן קלות:

לא היית נותן לו בתמיה. כי אין הקב"ה חפץ במיתתן של רשעים. ובחר יותר לפדותם בכל הון רק פרעה לא חפץ כל מחיר בעדם. ומוכרח היה ה' להטביעו בים ומזה מוכח כי ישראל עומדים ביוקר אחרי אשר בגללם המית את המצרים:

אינו זז לעולם. כי במה שנאמר לי נתלים בהקב"ה וכמו שהוא קיים לעולם כן הדברים התלויים בהקב"ה אינם יורדים מקדושתם לעולם:

אבגינוס. זה מיוחס ביותר כדפי' הערוך בערך אוגנסטטו:

ראש השבטים כו'. פי' כל מי שיהיה ראש וחשוב יקרא על שם אפרים. ומביא ראיה על ראש ישיבה משמואל דנקרא אפרתי אף כי היה משבט לוי. וכן לראש השבט מדוד בן איש אפרתי דישי היה ראש השבט כדכתיב גביה זקן בא באנשים:

די דבורי. ויתפרש כי מדי דברי בו כמו מדי העבודה פי' כי די עד למרבה דברתי בו. ובכ"ז זכור אזכרנו עוד:

אינו יכול לסבול בו. ויתפרש הכתוב כי מדי דברי בתפלתו אשר יתחנן. לבי בו לשמוע שועתו. ומעי המו לו למלא משאלתו גם טרם יקרא:

כי בודאי דבורי בו. זה פירוש חדש בקרא כי מדי דברי הוא אך בו יאמר ה' ולא באומות אחרים יען כי הוא לי בן יקיר. וזה נמשך על מה שאמר אח"ז כי מכל ע' אומות אי אתה מצוה אותי אלא על ישראל:

שהיה לו פרקסין וכו'. לפי המשל הראשון הטעם שבחר ה' בישראל בשביל שהם דבקים בשכלם לה' יתברך ולא בחומר. ולפי המשל מן פורפורין בחר ה' בישראל יען כי המה היו הראשונים אשר הודיעו את כבוד מלכותו בארץ ולפי המשל מן מעפורת הוא בשביל שהמה מאמינים בני מאמינים והקדימו נעשה לנשמע אשר ה' חפץ כי יאמינו בו. ולפי המשל מן העטרה הוא בשביל שהמה מגדילים ומפארים תמיד את שמו הגדול:

קפלו הוא שהושיבו בכפליו כי לא יקמט. ונערו מן האבק הדבק בו:

אוותינטיאות. זה חשובות ויקרות:

מעפורת. זה סודר או מסוה:

ארשב"י משל למלך כו'. י"מ כמו שהמלך בשביל חביבותיו מזכיר בני בני כמה פעמים. כן הזכיר ה' את ישראל פעם אחר פעם. אבל קרוב יותר לפרש כי כמו שהמלך דואג לבנו בכל עת להאכילו ולהשקותו. כן זכה ה' לישראל במצות רבות המשלימות את נפשותם:

צדיקים כובשין אותה. כי ה' משנה גזרתו מפניהם. וזה ואלה יעמדו על הקללה לכבשה:

זה אדם וכו'. ולכן כתיב אדם בכתוב ולא איש:

ומן החמסים. זה הנותן דמים וקונה ולוקח בחזקה:

ותיטב לה' וגו'. וזה נאמר על אדם הראשון כמו שדרשו בע"ג פ"א:

בן אנשים כשרים. זה בין אדם למקום. בן צדיקים בין אדם לאדם. ונוסף על צדקתם הם גם גומלי חסדים. בן שמבזים זה יליף ממה שנקרא בן בוזי:

אשתו ובניו. בתנא דבי אליהו הגי' משל למלך שכעס על אשתו והיו לו בנים ממנה עמד ודחפה והוציאה מביתו לימים שלח והביא בן מאצלה כו' וזה הגירסא מדויק יותר כי הלא יחזקאל הנמשל לבן לא מרד בה' ואיך יאמר במשלו שמרדו עליו אשתו ובניו:

זה שיטה ראשונה. פי' בפעם הראשון ובפעם השניה הוא אומר וכו':

שהגבהתי. צ"ל והגבהתי או וכבדתי כדגרסינן בתד"א:

כלום פיחת כבודי. פי' למעלה. אבל בארץ כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם:

ואצ"ל ע' לשון. כי גם המה הכירו הסבה הראשונה וע"ד הכתוב בכל מקום מקטר מוגש לשמי:

דברים המכוערים. זהו איסורים שבתורה. דברים שאינם ראויין מצד דרך ארץ:

מכעיסים. אתכם ומבעטים אתכם גרסינן:

ה"ג כמ"ש להלן. דברו אל כל עדת בני ישראל לאמור בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש אף כאן וכו'.

ה"ג מכם פרט למומר לעבודת כוכבים מכאן לכל עובד כוכבים שהוא מביא עולה עובד כוכבים שהביא עולתו כו' חזינן מזה כי עולה ונסכים גם עובדי כוכבים מביאים:

משל צבור. מתרומת הלישכה:

ושלימה היתה קריבה כו'. משא"כ בחייו שמקריבה מחציתה בבוקר ומחציתה בערב:

מכאן ואילך גירי הדור כו'. וכיון שהם שמעו מאתנו ויודעים הלא המה מעידים בכם:

אם נאמר מן הבהמה למה נאמר מן הבקר ומן הצאן. פי' כיון דכתיב מן הבקר ומן הצאן למה כתיב מן הבהמה אלא מן הבהמה מורה על בני אדם שדומים לבהמה וזה פושעי ישראל שמקבלין מהם כדי שיחזרו בתשובה. ומן הבקר ומן הצאן ממעט חיה:

שספר שספת גרסינן ופירושו לשון חבור. והדרש הוא כי אדם המקריב קרבן לה' מתחבר להקב"ה. ודרש את זאת מן הכתוב אדם כי יקריב קרבן לה' שתף הקב"ה את שמו עם המקריב:

ותיטב לה' משור פר. ובפ"ק דע"ז מדריש הכתוב זה על אדם הראשון:

ויבן נח וגו'. וכתיב שם מכל הבהמה הטהורה מכלל שעסק בתורה וידע מה שהיא טהורה ומה שהיא טמאה:

שהוא עשה כו'. צ"ל ועוד שהוא עשה קרבן:

עליהם הוא אומר כו'. חזינן דהם נקראו תמימים כשם הקב"ה שנקרא תמים כמו שמביא מן הכתובים:

שני כבשים כו'. זכר לאיל שהקריב תחתיו:

וקורין את המקרא כו'. פי' או קורין את המקרא הזה בזמן שבהמ"ק חרב. ומה שבחרו במקרא זה יותר משאר פרשיות הקרבנות משום דכתיב צפונה לפני ה' ואפרו של יצחק הוא צבור על המזבח לפני ה' כדאיתא לקמן בפ' בחקותי ל"ו:

חבורתו של משה כו'. לענין גאולת מצרים. אמר אברהם יצחק ויעקב ישנים עמרם וקהת כו' חדשים. ולענין גאולת בבל אמר חבורתו של משה כו' ישנים חבורתו של עזרא ושל הלל כו' חדשים:

בשור חסר כו'. פי' שור שהוא גדול וצריך לנתחו לארכו ולרחבו. וחסר עוד מעשה בין הקרבה להקטרה לכן כתיב והקטיר. אבל באיל שהוא קטן ואינו צריך לנתחו לארכו ולרחבו והקרבתו היא הקטרתו לכן כתיב והקריב:

למדנו הקרבה לשור מן האיל. והפשטה לאיל מן השור גרסינן. ובאו לתרץ למה לא נאמר והקריב גבי שור דלמדין מן האיל. כמו שלמדין הפשטה לאיל מן השור:

אמר להם. אדם אחד רבותי כו' גרסינן:

ואביא שור כו'. ויחשוב כי בזה יתקרב לה' לכן לא כתיב פה גבי שור והקריב:

והריני עמו ברחמים כו'. כלומר אחטא וארבה ברחמים ואשוב עד שיקבלני ה' לכן לא נאמר גביה והקריב כי הוא לא יקרב לה' כי האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ובילקוט גריס ומביא שור שיש בו בשר הרבה מה אם ישא לי הקב"ה פנים אלא יעשה אדם מעשים טובים ות"ת ויביא איל שיש לו לאישים והריני עמו ברחמים ומקבלו בתשובה: