וקרקע אין לו מה הנאה יש לו והשני לאמר אם אין לו קרקע אין לך הבל גדול מזה. וההבדל ביניהם הוא בזה. כי הראשון אמר אחרי שאין תועלת בכסף רק כי בכסף יקנה תבואה. כי מה בצע לו בהרבות הונו אם תבואת השדה לא תמצא לו לכן טוב יותר שיהיה לו קרקע ויפטר מן האמצעי מן הכסף. והשני מוסיף עוד כי הכסף יאבד אם יהפך עליו הגלגל החוזר בעולם. ולכן הבל הוא אך אם יש לו קרקע זה קיים לעד:

על הארץ יעמודו. הכתוב מדבר בצור כי כל רכושם יכלו ורק בקרקעותיהם תמצא להם תקומה:

שני לוחות האבנים כו'. כי כל התורה מרומזה בעשרת הדברות וכמו"ש ר"ס גאון:

תלמוד. היינו תירוצי המשניות. תוספתא של ר' נתן ור' חייא ור' אושעיא שהן ביאור למשניות ותוס' דינין שקצרו בהן בעלי המשנה. ואגדות הוא הדרשות דלא נפקא מיניה לענין דינא ומה שתלמיד ותיק עתיד לחדש היינו קצת דינין שמבין דבר מתוך דבר:

למד ולא לימד. פי' אם ספק בידו ללמוד וללמד והוא לא לימד לאחרים אין לך הבל גדול מזה. אבל מי שלא ספק בידו ללמד ולמד רק לעצמו פשיטא דשכר למודו בידו. וכמו שכתב רש"י ביומא גבי בן קמצר:

ורבנן אמרי ויתרון ארץ כו'. פי' כי גם זבובין ופרעושים יש תועלת בהם לרפואה. ובד"א מוסיף כי גם במזיקין יש תועלת לענוש לרשעים. ור"י דאמר למעלה סיכא למעבד חבלא כו' מדבר רק מדברים המועילים לכל העולם. כבריא כחולה כרשע כצדיק ולא מן המינים הנוגעים רק לפרטים אחדים:

לשדה נעבד זה הקב"ה. כיון דאנו רואים כי גם הנבזים והנמאסים כמו זבובים ופרעושים לתכלית נבראו. וה' הרם יביט גם על שפל לכן דריש כי גם על ציון הנחרשת כשדה יביט מלכו של עולם ליפרע ממהרסיה ולשלם שכר טוב לבוניה:

לפיכך אוהב כסף. פי' כיון שעיני ה' משוטטות בכל ויביט שפל ורם ונותן שכר ועונש לכן ראוי להרבות במצות כי נאמן הוא בעל מלאכתנו לשלם לנו ואין לשבוע מהמצות אלא להרבות בהן תמיד ואגב אורחי' אשמעינן שצריך לבחר במצוה קבועה כגון לבנות ב"ה וס"ת שקיימות גם לאחר מותו דבלא"ה אין הנאה לו לזכות בה גם אחרי מותו ולא תקום לו זכות המצוה רק מה שעשה עד אותה שעה. אבל לא תעשה פירות גם לאחר העשייה וזש"ה לא תבואה כי לא תביא תבואה לעד:

וטפת. פי' שצפתה ובאה הבאר בשליחת ה' על פני המים עד מקום שבו טבל האיש הזה ומסגולת בארה של מרים לרפא את השחין כדאיתא במדרש שהביא הכל בו בסוף תפלות מוצאי שבת:

הה"ד שוחט השור וגו'. מפרש כי שוחט השור בחוץ לאוה"מ מיחשב כאלו מכה איש דכתיב דם שפך. ואגב זה דורש את המקרא לכמה אופנים:

ור"ל הוה מסרס קריא כו'. כי ברוב המקומות בתנ"ך כשבאו שני ענינים להדמות זה לזה הראשון הוא העיקר והשני הוא לדמיון ולדוגמא לו. ור"ל מפרש את המקרא כי הכאת איש קלה בעיניו כשוחט שור לכן מסרס את המקרא ואמר מכה איש אשר הוא החמור שוה בעיניו לשוחט השור הקל. ועורף כלב לקרבן נחשב בעיניו כאשר זבח את השה. ובהגישו דם חזיר יתפאר בלבו כמעלה מנחה. ומברך און כמזכיר ומקטיר לבונה. כה נטמאו בעונותיהם ולא יבדילו בין טוב לרע ובין טהור לטמא:

איזו קשה וכו'. כי פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה' קשה טפי שהוא כופר בעיקר מפן אורש וגנבתי וגו' שנשבע על שקר. ונמצא דהעושר המביא לפן אשבע וגו' הוא קשה מריש ועוני המביא לפן אורש וגנבתי וגו' והיה לכתוב למנות עושר וריש אל תתן לי כי בתחלה על האדם לבקש על הקשה ואח"כ על הקל לכן אמר כי תפשתי שם אלהי אשר הוא חלול ה' אם ישבע על שקר הוא גרוע למכחש בה' ממעל וכמו"ש שויתר הקב"ה כו':

והכהן שוחט ומקבל. בא להשמיענו למה נאסר להם בשר תאוה במדבר. משום דהיו מחשבים בשחיטתם לעבודת כוכבים ונאסר הבשר משום תקרובת עבודת כוכבים אבל כשיביאהו לעזרה והכהן ישחט ויקבל לש"ש אע"פ שהבעלים יושבים ומחשבים כל היום מחשבות פיגול לא נאסר הבשר משום שהכל הולך אחר השוחט:

רוב שנים בבהמה. ולא מהני סימן אחד שלם והסימן השני חצי אע"ג דבכלל יש רוב אבל בסימן אחד כיון דאין כאן רק חצי אסור. וכן רוב אחד בעוף ולא סגי אם שחט החצי משני הסימנים:

ר' פנחס בשם ר' לוי. לא בא לתת טעם על עיקר מצות הקרבנות כאשר חשבו רבים אך נותן טעם למה נאסר להם בשר תאוה במדבר ואמר כי הם היו להוטים אחר עבודת כוכבים במצרים וחפץ הקב"ה להסיעם מדרכם התועה ולהביאם אל דרך התורה לכן אסר להם בשר תאוה והתירם רק הבשר המובא אל פתח אוה"מ ובזה יתקרבו יותר אל עבודת ה' ויסורו מדרכי המצריים:

ומעצמו הוא נזור. כצ"ל ופירושו פרוש:

אין הבמה מותרת כו'. כי יש מי שאומר אשר אחרי שנחרב שילה הותר הבמות משום שקדושתו לא היתה רק לשעתה. ורק קדושת ירושלים קדושה גם לעתיד לבוא ולכן גם אחר חרבנה נאסרו הבמות קאמר ריב"ח כי משנאסר הבמות לא הותרו לעולם ומה שמצינו לפעמים שהקריבו בבמות כמו ביהושע ובגדעון ושמואל זה היה ע"פ נביא ובדבר ה' הותרו לשעתה. והא דמייתי לה הכי יתכן דדריש איש איש מבית ישראל וגו' דדוקא איש דעלמא אסור להקריב בבמות כיון שהוקם המשכן אין לבמות היתר עוד. ורק ע"פ נביא ה' מותר:

ד"א איש איש. הוא סובר כר"י שבשר תאוה נאסר להם במדבר והותר כשנכנסו לארץ. ומביא לזה ה' מתיר אסורים כי מה שאסר הוא שהתיר ואגב מביא כל הדרשות השוות לזה:

מה שאסרתי לך התרתי לך כו'. הוא בא להוכיח כי אין טעמים למצות כמו שחשבו רבים. כיון דמצינו דמה שאסר הוא מה שהתיר וע"כ גזירת המקום הם ואין להרהר אחריהם:

תחת מה שאסרתי לך כו'. וה"ק ה' מתיר לך דברים תחת האסורים שאסר לך:

זיז עוף טהור. ומוכיח מדכתיב וזיז שדי עמדי ואין דבר טמא יורד מלמעלה:

יאבר נץ. ומפרש נץ מלשון ניצוץ השמש כי באברתו יסך ניצוץ השמש: