עיקר הדרש הזה מובא פה בשביל סוף המאמר טוב מלא כף נחת זה קומץ מנחה נדבה של עני דכתיב ביה נפש כי תקריב אשר הוראתו הוא רצון להקריבה לנדבה וקמץ משם מלא קומצו הוא טובה לפני ה' ממלא חפנים קטורת סמים דקה של צבור אשר כה"ג יקריב ביום הכפורים דלא כתיב ביה נפש ובאה לכפרה. ודרך אגב מביא המדרש לפני זה שאר הדרשות:

טוב מלא כף נחת. כל הדרשות האלה נדרשים משום דמקרא משמע כי גם מלא חפנים עמל ורעות רוח הוא טוב. אך מלא כף נחת הוא טוב מזה. ובאמת עמל ורעות רוח הוא רע מאד. לכן דריש כי טוב ללמוד מעט ונהיות רגיל בהם מללמוד הרבה ולמלא רק רצונו להקרא בעל הלכות:

טוב מי ששונה הלכות. זה הלכות כל שיתא סדרי משנה וברייתות ממי שהוא שונה הלכות ומדות זה מדות שהתורה נדרשת בהן:

תלמוד הוא הקושיות והפירוקין על המשניות אשר מהן תצא הלכה לדינא ולמעשה:

ולוה ברבית. וקרא ליה הכתוב מלא חפנים עמל כי הוא קרוב להפסד ורק רצונו הוא להקרא סוחר:

מי שהולך וגוזל כו' ואע"ג דזה חטאת הוא לגזול ולתת צדקה. וכבר אמרנו כי הכתוב משוה פה שני דברים טובים אשר האחד טוב מהשני. ולא משוה לדבר הרע בתכלית. אולי מיירי שיש עשיר שאינו רוצה לתת צדקה והדין הוא שכופין על הצדקה והוא לוקח ממנו בחמס לתת לעני כי מקרי גזלן:

טובה דריסה כו'. ודריש כף נחת כף רגל אשר נחתה וירדה על המצרים:

פיח הכבשן. בחר להזכיר מכה זו יותר משאר המכות כי בה כתיב ולא יכלו החרטומים לעמוד וגו' והיה בזה פרסום האמונה. ובכל זאת טובה הגאולה הבאה ממכת בכורות יותר מפרסום הנס הזה:

כדתנן יפה וכו'. זה בא לבאר את הדרש מן מלא כף נחת על העולם הבא כו' כי יפה קורת רוח בעוה"ב:

כמה זרע כו'. פי' כי המה חשבו אף כי עבר הירדן הוא ארץ רחבת ידים מ"מ אין בו מקומות רבים לזריעה ולנטיעה כמו בארץ הזאת. ולכן קרא לעבר הירדן מלא חפנים ולארץ הזאת מלא כף נחת:

זה קטורת סמים. וקרא למלא חפנים זה עמל משום שיש טורח גדול לשחיקת סמנים ופיטום כדי לקיים בה מצות דקה:

אלו יראי שמים. ריב"ל בא להוסיף ולפרש את הכתוב כי לא ידבר מיראי ה' אשר בבני ישראל אך כל איש מאיזה עם שיהיה אם הוא ירא את ה' חלקו צפון בחיים הנצחי:

אלו עשרת השבטים. ולאפוקי מדר"ע בפ' חלק דאמר עשרת השבטים אין עתידין לחזור:

זה שבט בנימין. אע"ג דחטאו בפלגש בגבעה:

שבא באחרונה. שנולד בעת שכבר נקרא ישראל לכן יקראהו הכתוב זרע ישראל. אבל שאר השבטים נולדו בעת שנקרא עדנה בשם יעקב לבד:

ענות עני. לפי הדרש יתפרש עני בתורה אפ"ה אם תפלתו זכה ישמע ה' תפלתו יותר מעשיר בתורה כי לפני הקב"ה אין שייך כלל עשיר ועני בכסף ונכסים:

מודה אני כו'. כי עיקר התשובה הוא לתקן את הדבור המחשבה והמעשה אשר בהם יחטא האדם על הדבור הוא אומר מודה אני ומגיד בפיו את חטאו ועל המחשבה וזה שיתחרט בלבו על עונותיו אומר בדרך רע הייתי עומד בעת שחטאתי וזה חרטה גמורה. ועל המעשה הוא אומר מה שעשיתי לא אעשה עוד כמוהו. וע"ז מייתי הקרא יעזוב רשע דרכו כי בדרך רע אשר הלך נכללה חטאת הדבור המחשבה והמעשה וגיל שלשה החטאים האלה הוא אומר שתמחול לי כו' ותסלח כו' ותכפר:

כאדם שהוא מלחים. בא לתרץ בקרא למה כתיב ואיש און בל"י ולא איש עונות בל"ר כדכתיב מחשבותיו. וע"ז אמר ר"י כאדם שהוא מלחיה שתי נסרים אשר כל אחד הוא רפה ומדביקן כדי שיתחזקו כן מצרף הקב"ה חטאות הקלות בענין מחשבות איש לאון אחד ונענש כמו על עבירה חמורה ולריב"ח נאמר על עבירות הקלות מצד עצמם אשר ע"י התמדתם יתחזק רוע התכונה באדם ולכן משוה זאת לשתי כרעי המטה אשר לא יתחזקו בהדבקם יחד רק יתארכו יותר. כן יגבר בו ההרגל ויכבד לו לעזבם:

וותר לנו כו'. כי כל הכפרות באו בזכות אברהם שהראה לו בברית בין הבתרים. ועשירית האיפה דלא הראה לו וותר הקב"ה לנו סליחה אחת משלו. וזה שאמר הכתוב כי ירבה לסלוח כי הרבה עוד סליחה אחת בעשירית האיפה מלבד הכפרות אשר הראה כבר לאברהם:

נפש כי תקריב כו'. גם הוא דריש למה כתיב פה נפש משום דחזינן בעוף כי צותה התורה להסיר את מראתה המלאה גזל וחמסים וגם הנפש מתאוה לגזל לכן אמר ונפש כי תקריב כי הנפש תהיה טהורה ונזהרת מגזל בהקרבת קרבן:

כמה צער כו'. וכיון שצערו רב עד שיצא לכן ראוי לו להזהר מן הגזל פן יהיה לפוקה לו:

סניא דיבא. זה הוא מקום המאוס מאד כי גם הזאבים יתעבוהו:

ריח כנפים. כי הוא אינו מורט הנוצה אף שדרכה למרוט. ובכל זאת הוא מקטירה על המזבח. ומה שמביא מן הכתוב והקטיר הכהן את הכל המזבחה זה אינו לישנא דקרא רק מפשט הכתוב משמע כי יקטיר גם הכנפים בנוצתן:

המזבח מהודר. ואם ימרט יראה העוף קטן מאד ולא יהיה מהודר:

אגריפס המלך. מעשה זה ושבסמוך מובא פה להראות כי קרבן עני המועט. חשוב מקרבן עשיר הגדול:

אל תבזה עליה. ולקח לעצמך אבל להקריב פחותה מעשרון אסור:

מי שאינו מקריב נפש פי' המביא מנחה הלא אין בה נפש כתיב ביה ונפש כי תקריב דנחשב כאלו הקריב נפשו. עני שהוא מקריב נפש זה קרבן בהמה ועוף עאכ"ו:

מגולא מאספמיא. פי' מהגולה וזה מאספמיא ובילקוט גריס מגליא מאספמיא ומחברותיה:

ולא עוד. פי' לו לבד שהכהן זוכה לעצמו בשביל שני פסיעות אלא שמזכה את הנותרת מן המנחה לבניו וכ"ש מי שמצער הרבה שיזכה גם לו ולבנו:

ראש סדרא. שהתחלו לישא וליתן בפסוק זה:

פתח עלה. ושם כתב והניחו יתרם לעולליהם וכן כתיב לאהרן ולבניו ולא כתיב לכהנים ללמד לנו כי אהרן הוא המזכה מחלקו לבניו:

זה שבטו של לוי. שהיו צדיקים וצדיק נקרא גבור שכובש את יצרו:

קדשי מקדש. זה נקרא חלקם כי הם היו מתחלקים לכל הכהנים אשר במשמר. אבל קדשי הגבול היה נותן הכל לכהן אחד לכן מדריש ע"ז וצפונך תמלא בטנם שהיה נוטל הרבה ביחד:

שקיבל עליו ד"ת. פי' כשהיה משה מלמדו תורה הי' עומד באימה ויראה. אבל במתן תורה גם כל ישראל חלו ורגזו:

מפני שמי. דרש על שמן המשחה שנעשה בקדושה לשם ה' כדכתיב זה יהיה לי:

מה הטל אין בו מעילה. כי הטל לא יחסר לעולם אע"פ שאינם ראויים. אבל בשאר דברים הנהנה מהם בלא ברכה מועל כדאיתא בפ' כיצד מברכין:

שלא אסר את המותר. זהו תורת אמת וגו' ועל ועולה לא נמצא בשפתיו אמר ולא התיר את האסור כי זהו עול גמור:

כדרך שלא הרהר א"א. בנסיון העקידה ומדריש ע"ז בחזית מישרים אהבוך. וכן מדריש באהרן מה שנאמר בשלום ובמישור. ופה שייך מה שאמר וכה"א מישרים אהבוך. ואח"ז דריש ורבים השיב מעון:

מעשיה רוחשין. שהכלי היה עמוק והשמן נצבר במקום אחד ואם הניח אדם אצבעו על המנחה נד ורחש השמן אבל מנחת מחבת הי' בכלי שאינו עמוק ושוליה היו צפין אצל אוגניה והשמן מתפזר באוגני הכלי לכן היתה קשה. ולכן רמז את המחבת למעשים הקשים ומכוערים והמביאה יחשוב בלבו כי מחבת הוא לשון חבה וחביבה היא לה'. אבל הקב"ה אומר למה לא בללת מעשיך בשמן התורה ומעשים טובים אשר ע"ז מרמזת המרחשת העמוקה כמו שהתורה היא עמוקה ומעשים טובים הבאים ממעמקי הלב. וממה דכתיב שמניך בל"ר מדריש על תורה ומ"ט:

שכרנו שבאנו. פי' בשביל שבאנו לקבל התורה לכן שפך לנו ד' שמן אשר אין קולו נשמע וזה סתרי התורה הנעלמים גם מכל האומות המכירים בחכמת התורה הגלויה:

קרא אדם ולא שנה זה פירוש אחר על הכתוב לריח שמניך ודריש לריח שמניך על קרא ושנה וזה מקרא ומשנה כי אין בו רק ריח התורה ולא פנימיותיה. ושמן תורק זה המשמש ת"ח שע"י נמסרו לו סתרי התורה כשמן המורק מכלי אל כלי כן הת"ח מוסר בידו ס"ת. וזה מקרי שמש ת"ח כי הוא מפרשו טעמי וסברת המשניות:

ברוך אתה שתהי' מהולל בפי יודעיך:

ותהיה לך קורת רוח שלא תצטער מעון. וזה מדריש מן מרחשת אשר שמן הרבה בה זה רמז לברכה. ומעשיה רוחשין זה רמז לנחת רוח כי מעשיה קשים במנחה על מחבת רמז על צער ועמל. ויטמנו דבריך כמו שהמרחשת עמוקה וצפונה שם: