שותף שטען על חבירו וכו'. לכאורה משמע מדברי רבינו שאינו יכול להשביעו שתי שבועות שבועת היסת ושבועת השותפין, והא ודאי ליתא שאם רצה להשביעו שבועת היסת על טענתו משביעו ואם חושד אותו יכול להשביעו שבועת השותפין, הילכך צריך לפרש דבריו אם רצה התובע שלא ישבע השותף כגון שלא חשד אותו אלא בטענה זו הילכך הרשות בידו להשביעו היסת על הטענה דאע"ג שהיא שבועת התקנה מ"מ אינה ע"י גלגול ואם חשד אותו ורוצה להשביעו שבועת השותפין שהיא חמורה שהיא שבועת המשנה אע"פ שהטענה באה ע"י גלגול הרשות בידו.

התובע שותפו וכו'. דקדק רבינו אינו יכול להשביעו בטענת ספק, אבל בטענת ודאי יכול להשביעו אפילו אחר זמן מרובה שחלקו השותפות.

ואפי'ע"י גלגול וכו'. משמע דגלגול שבועה מן התורה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן והיינו דכתב ואפילו ע"י גלגול וקשה קצת דבשלמא שבועת היסת כיון שהיא תקנתא לא תקנוה אלא היכא דאיכא דררא דממונא, אבל גלגול שבועה אם היא מן התורה אמאי אין מגלגלין אפילו על השבועה. וי"ל דומיא דגלגול האשה מה גלגול דאשה אינו בא לחייבה שבועה אלא להפסידה כתובתה אף כל מקום שמגלגלין אין מגלגלין אלא על טענה שאם יודה בה יתחייב ממון.

טען שעדיין שותפי אתה וכו'. שיש טענה ודאית יכול להשביעו היסת ולגלגל עליו שלא גזלתני מעולם שאם יודה שגזלו יתחייב לשלם.

טען שעדיין וכו' והלה אומר לא נשתתפנו וכו'. שאם היה מודה ואומר נשתתפנו וחלקנו היה פטור משבועה כדכתב לעיל.

ראובן שהטיל ת' [דינרים] וכו'. אם היו מרויחין היו חולקין בשוה וכן היה ראוי שישלם שמעון מביתו חמשים אלא שאין השותף מן הנשבעים ונוטלין, ודעת הראב"ד ז"ל שהשכר למחצה וההפסד לפי מעותיהן ולפי דרך זה מפסיד שמעון מאה ושני שלישים ונוטל שליש, אלא שלקת מדת הדין כיון שנוטל מחצה בריוח למה לא יתן מחצה בהפסד ומה שהביא מן הירושלמי גם רבינו מודה בו שנוטל בריוח מחצה וכן בהפסד כאשר כתב בפ"ד ובעלי ההוראה היו אומרים שפורע שמעון מביתו עד תשלום ההפסד ודברי רבינו עיקר שהיא מילתא מציעתא בין דעת הראב"ד ובעלי ההוראה.

טען ראובן וכו'. פי' ואני פטור משבועה לפיכך מגלגל עליו שאינו יודע ואם לא ירצה לישבע פורע חמשים מביתו שהוא חצי כל ההפסד.

ואם לא נתעסק שמעון וכו'. נסתלקה שבועת השותפין ונשבע היסת.

ולא עוד אלא אם היה וכו'. רבינו הולך לפי שיטתו והראב"ד לפי שיטתו, ולפי שיטת בעלי ההוראה מוציאין משמעון המנה ומשלם מביתו חמישים.

אם היה בידו כדי החוב וכו'. כלומר שאינו יודע לשותפו, יש לו מיגו ולפיכך נאמן.

אפילו היתה מלוה בשטר וכו'. אפילו במלוה בשטר שייך קנונייא כי שמא כבר פרע לו ועתה החזיר השטר ללוי כדי לעשות קנונייא.

וכן אם יצא שטר וכו'. הראב"ד מחלק בין אם היה השטר ביד שמעון ובין אם היה ביד ראובן ורבינו סובר כיון שהשטר בשם שמעון אע"ג שהשטר ביד ראובן נפטר (לו) [לוי] בהודאת שמעון דמצי למימר לבעל חובי החזרתי ואפילו היה השטר ביד שמעון אינו נאמן לומר נפרעתי דחיישינן לקנונייא דאי איתא דפרעיה הוה מהדר ליה שטרא. וא"ת כיון שהשטר ביד שמעון נהמניה במיגו דאי הוה בעי הוה מהדר שטרא למאריהו וישבע שמעון שפרעו לוי ושהחזיר לשותפות, וי"ל דלא אמרינן מיגו במקום חזקה וכיון שהשטר הזה מוחזק לשותפות אין המיגו מועיל להוציאו מחזקתו ועלו דברי רבינו כהוגן.