אמה העבריה וכו'. תנן יתירה עליו אמה העבריה שקונה [את] עצמה בסימנים, ואם מכורה כבר יוצאה בסימנים, כ"ש שאם הביאה סימנים שלא תמכר.

[אף]הקטנה שהיא אילונית וכו'. ואם לא הביאה סימנים עדין היא קטנה עד ל"ה שנה ויום אחד ויכול למוכרה עד שתגיע לל"ה שנה ויום אחד.

אבל הטומטום [והאנדרוגינוס] וכו'. מפני שהם ספק, כנזכר בכמה מקומות, ואם נקרע הטומטום ונמצא זכר, הרי הוא זכר לכל דבריו וכן אם נמצא נקבה הרי היא נקבה לכל דבריה. ואנדרוגינוס אינו נושא ולא נישא, הילכך אינו נמכר לא בעבד ולא באמה, כי שמא זכר הוא ואין אדם מוכר את בנו, ושמא נקבה היא וכתיב ונמכר בגנבתו ולא בגנבתה, ואין האשה מוכרת עצמה מפני החשד.

אין האב רשאי למכור את בתו וכו'. מסדר הכתובים למדנו, והכי תניא לא באת לידו עד שמוכר את בתו כלומר שאם לא שב בתשובה עד שמכר שדהו וביתו לסוף מוכר את בתו למדנו שאינו רשאי למכור את בתו עד שלא נשאר לו כלום.

ואעפ"כ כופין את האב. הכי תניא בברייתא ומפדין אותה בעל כרחו, מה שאין כן בעבד עברי ומוקמינן לה בעל כרחו דאב כלומר אם מצא ידו כופין אותו משום פגם משפחה ולא חיישינן שמא יחזור וימכרנה דתניא אינה נמכרת ונישנית, ואם מת האב אין כופין את היורשין לפדותה.

ואינה נקנית בפרוטה. ואע"ג דאשה מתקדשת בפרוטה שאני הכא שצריך שאם תבא לחשבון גרעון דיהא עליה גרעון של פרוטה, ומשמע דעבד נמכר בפרוטה אם גנב שוה פרוטה ואין לו נמכר באותה פרוטה, תימה הוא שהרי אינו נמכר לפחות משש ונמצא עובד שש שנים בפרוטה. ותו למה לא יפרעו ישראל עליו ולא ימכר. וי"ל דתקנה הוא ליה שימכר ויהיה רבו חייב במזונותיו ומזונות אשתו ובניו וכמה עניים יש בזמננו מה שהיו חפצים בתקנה זו אלא שאין דין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וכבר בטלו היובלות דאי לא תימא הכי גם באמה העבריה תפול קושיא זו שהרי נמכרת בפרוטה וחצי.

ושטר אמה עבריה וכו'. וא"ת הרי כבר כתב לעיל בתי מכורה לך בתי קנויה לך, וי"ל דהוה אמינא אורחא דמילתא הכי הוא אבל מ"מ אם כתב האדון בתך מכורה לי בתך קנויה לי קמ"ל דלא הוי קנויה עד שיכתוב האב, ופלוגתא דאמוראי היא בפ"ק דקידושין ופסק כרב חסדא דאמר האב כותבו וטעמא דילפינן משטר מכירת קרקעות דמוכר כותב דכתיב ואקח את ספר המקנה הכא נמי מוכר כותבו דהיינו אב, ושאני קדושי אשה שהבעל כותב את השטר, דכתיב כי יקח איש אשה ולא תלקח אשה לאיש.

אמה העבריה [וכו' שנאמר כי ימכר] וכו'. והא קרא במכרוהו בי"ד איירי ואע"ג דקי"ל אין היקש למחצה. שאני הכא דגלי קרא ונמכר בגנבתו ולא בגנבתה הקישה הכתוב לעבד שיוצאה ביובל כעבד, והקישה הכתוב לנרצע שלא תעבוד את הבן, וגרעון כסף דכתיב והפדה מלמד שמגרעת מפדיונה ויוצאה.

ואף לאמתך תעשה כן. ובנרצע כתיב ועבדו לעולם לו ולא לבן, מדלא כתיב ועבד לעולם. וא"ת דהא אפיקנא האי ואף לאמתך תעשה כן להענקה, בגמ' פריך לה ומשני אם כן לכתוב קרא ואף לאמתך כן, מאי תעשה שמעת מינה תרתי, וא"ת [א"ה עי' הערות הגרש"ב ורנר זצ"ל] להענקה לא צריך קרא דואף לאמתך תעשה כן, [וי"ל דהו"א] דנתמעטה אמה עבריה מהענקה ממה דכתיב העניק תעניק לו משמע לו ולא לה להכי כתיב ואף לאמתך תעשה כן.

ואם כתב לה שטר וכו'. דאמר רבא זאת אומרת עבד כנעני גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול, וצריך גט שחרור. וזהו שכתב רבינו יוצאה חנם כעבד.

יתירה אמה עבריה וכו'. שם במשנה דכתיב ויצאה חנם אין כסף כיון שיצאה חנם איני יודע דאין כסף, אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב שעדיין יכול לקדשה וכסף קדושיה שלו הן שעדיין היא נערה, וזהו שכתב רבינו ותחזור לרשות אביה.

היתה הבת אילונית וכו'. עד ל"ה שנה שהם רוב שנותיה מכאן ואילך הרי היא בוגרת.

אין אמה עבריה וכו'. ס"ד נילף מעבד כנעני ת"ל לא תצא כצאת העבדים ובעבד כתיב בגפו יצא ואינו יוצא בראשי אברים וגזרת הכתוב הוא שאפי' הפיל שינו. אע"ג (דמגו) [דדמיו] מועטים, לא יצא בו אלא נותן לו דמי שינו ועובד עד סוף שש או עד היובל.

יעד אותה האדון וכו'. וא"ת כיון שיעדה הרי היא ארוסתו לכל דבר ופשיטא שאינה יוצאה באחת מכל אלו בגמ' מתרץ לה מהו דתימא לא לבטלה (לכתחלה) הלכתא מינה קמ"ל ע"כ, דסד"א כיון דבמעות הראשונות מקדש לה והשתא לא יהיב לה מידי לא נתבטל ממנה הלכותיה ואם רצת לצאת באחת מהן תצא קמ"ל דאינה יוצאה אלא בגט.

ומצות יעוד קודמת למצות [פדיה] וכו'. הכי איתא בבכורות וקרא הכי משמע אשר לא יעדה והפדה והטעם כי מצות ייעוד היא מצות קדושין שיש בה מצות פרו ורבו שהיא מצוה רבה.

כיצד מצות יעוד וכו'. פ"ק דקדושין ברייתא כלשון רבינו ואפילו לא נשאר מן היום שהות לעשות שוה פרוטה, דמעות הראשונות לקדושין נתנו, ואע"ג דבזמן שבא ליעדה לא נשאר שיעור שתוכל לצאת בגרעון כסף דהיינו פרוטה, מ"מ כיון דבשעה שקנאה היה במעות שיעור שתוכל לצאת בגרעון כסף לית לן בה, וזהו שכתב רבינו לעיל ואינה נקנית בפרוטה מפני שצריך לקנותה בדמים שראויין לגרעון כדי שתגרע פדיונה ותצא, והכא כתב גבי ייעוד אפי' בסוף שש סמוך לשקיעת החמה ע"כ, וטעמא דמעות הראשונות לקדושין נתנו והוי ייעוד למפרע, והא דכתיב אשר לא יעדה והפדה, דמשמע דאם אין ייעוד אין פדיה ואם [אין] פדיה אין ייעוד, הכי מתפרש אין ייעוד אלא במקום שמתחלה היתה ראויה לפדיה לאפוקי אם מתחלה נמכרה בפרוטה שאינה ראויה לצאת בגרעון כסף אין כאן ייעוד ואם אין ייעוד אין כאן מכירה ולא שייך בה פדיה שאם אין מכר אין פדיה.

ואינו מיעד אלא אחת. דכתיב יעדה לה ולא לה ולחברתה.

כיצד מיעדה לבנו וכו'. בגמ' איבעיא להו אם מיעדה לבנו קטן ופשיט לה דכתיב כי ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן, ואי אמרת מיעד א"כ מצינו אישות לקטן, ודחי להאי פשיטותא ואמרינן מאי הוי עלה, א"ר ינאי אין [יעוד] אלא מדעת, ואמרינן מאי מדעת מדעת דידה שהרי הוא אומר יעדה מדעתה ולא נתבאר בדברי רבינו היכי משמע, ורש"י כתב יעדה למדרשיה לשון דעה, והנראה מדברי רבינו דהוי מצי למכתב אשר לא יעד והפדה דהא בדידה איירי קרא וכתב יעדה משמע שתתרצה ביעוד, ואע"ג דדרשינן לענין ולא לה ולחברתה, עיקר קרא ליעוד מדעתה, ואידך דרשא לא צריך קרא, דאין עושין מצוות חבילות חבילות, אי נמי תרתי שמעת מינה, וקא מספקא לי אם יכול לייעדה לבנו חרש כיון דתקנו ליה רבנן קדושין. ואת"ל מצי מיעד לה לחרש הקדושין של תורה או של דבריהם כשאר קדושי חרש, ומסתברא שאינם קדושי תורה, שהרי האב שלוחו של הבן הוא ומה שאין המשלח יכול לעשות אם קדש לו אביו אשה לחרש אין קדושיו קדושי תורה והשתא דאתינן לה מתורת שליחות אין מיעד לבנו חרש דחרש לא מצי משוה שליח והכי משמע לי מדברי רבינו שכתב ונתן רשות לאביו ליעדה לו ע"כ, והרי רשות החרש אינו כלום שהרי אינו בן דעת ולא תקינו ליה רבנן קדושין אלא כשהוא מקדש בעצמו ועדיין צ"ע.

אין האדון מיעד וכו'. כבר פירשתיו לעיל.

ואם מת האדון וכו'. משמע דאפילו קנאה ליעד אותה לבנו כיון שמת האדון הקונה יוצאת לחירות.

היעוד כאירוסין וכו'. בעיא בגמ' ונפשטה דאירוסין עושה וא"ת מאי קא מבעיא והלא אין שם אלא נתינת מעות וי"ל דכיון שהיא בתוך ביתו מתחלה הוי כאילו כנסה לחופה, קמ"ל דאינה עושה אלא אירוסין וצריך להכניסה לחופה לשם נשואין.

ואם שלש אלה וכו'. וא"ת והא איכא שנים ויובל ומיתת האדון ושטר שחרור שיוצא בהם ובשלמא שנים ויובל ומיתת האדון ממילא קא אתו והוא [אינו] עושה אבל שטר שחרור האדון כותב אותו וא"כ נימא דשלש שהזכיר היינו שטר שחרור וגרעון כסף ויעוד לו ולבנו חדא הוא. וי"ל דלא אפשר לפרושי הכי דכתיב ויצאה חנם והיוצאת בשטר חנם היא יוצאה. וא"ת א"כ נימא ויצאה חנם בשטר ואכתי בסימנים מנ"ל דיוצאה, וי"ל דויצאה חנם בעל כרחו משמע ושטר מדעתו הוא, אי נמי דשלש אלה משמע דכתיב בקרא אבל שטר לא כתיב בקרא בהדיא אלא מדכתיב אם אחרת יקח לו הכתוב הקישה לאחרת מה אחרת יוצאה בשטר אף אמה העבריה יוצאה בשטר.

אין האדון יכול למכור וכו'. תנא בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה שוב אין רשאי למוכרה דברי ר' עקיבא ופי' בבגדו בה מלשון בגד ממש ר' אליעזר אומר בבגדו בה כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה ופי' בבגדו מלשון בגידה, וא"ת דהני תנאי איירי לענין מכירת האב ורבינו מפרש קרא במכירת האדון וי"ל דרבינו מפרש קרא אליבא דרבנן דקיי"ל כותיהו דתניא מוכר אדם את בתו לאישות ושונה לשפחות ושונה לאישות אחר שפחות אבל לא לשפחות אחר אישות, הילכך לא שייך לפרושי קרא באב ודייקינן עלה זבוני הוא דלא מצי מזבין ליה הא ייעודי מייעד לה ואי אמרת נשואין עושה וכו' ורש"י מפרש לה במכירת האב ודחיק לתרוצי [הא] ייעודי מייעד לה כלומר לקדושין [שלא] לשם שפחות מכרה ע"כ ואע"ג דפשטיה משמע במכירת האדון סובר רש"י דמכירת האדון לא צריך דלא גרע מעבד עברי דעלמא ורבינו תירץ קושיא זו שכתב ויראה לי שלא הוצרך הכתוב לאסור דבר זה וכו', וא"ת היכי שייך לומר כיון שפירש טליתו עליה והלא אכתי לא ייעדה וי"ל כיון שהיא ראויה לייעוד הרי כאילו פירש טליתו עליה ולדברי ר' אליעזר כיון שבגד בה שלא רצה לייעד אותה לא לעצמו ולא לבנו אין לך בגידה גדולה מזו, אלא דקשיא לי לישנא דקרא היכי קרי להו לישראל עם נכרי ואביו ואחיו בכלל עם נכרי וי"ל דמעלה עליו הכתוב כאלו מכרה לעם נכרי לומר אם עבר ומכרה לעם נכרי לא עשה כלום אף אם מכרה לאביו או לאחיו לא עשה כלום.

וכן עבד עברי וכו'. כיון שאינו נגאל בקרובים כ"ש שאינו נמכר לא לקרובים ולא לרחוקים וקרא כתיב כי טוב לו עמך ויצא מעמך וכתיב ועבדך ולא ליורש וכ"ש שאינו מוכרו לעבוד את אחרים.

אין אמה וכו'. תני חדא מוכרה לאביו ואינו מוכרה לבנו ותניא אידך אינו מוכרה לא [לאביו ולא] לבנו כמאן לא כרבנן ולא כר' אליעזר לעולם כרבנן ומודו רבנן היכא דאיכא [צד] ייעוד כלומר שהרי יכול אביו לייעדה לבנו אחר שהיא לו בת אחיו, ונתבארו דברי רבינו. אבל איכא למידק היכי פסיק ותני מוכרה לאביו הא ניחא אם יש לו בן אחר שהרי יש בה צד ייעוד אבל אם אין לו בן אחר אין שם צד ייעוד וי"ל דלגבי אינו מוכרה לבנו כלל, תני מוכרה לאביו. כלומר לפעמים משכחת לה שמוכרה לאביו כשיש לו בן אחר דסד"א בעינן שיהא ייעוד משני צדדין קמ"ל דבצד אחד סגי, וה"ה לכל העריות אם יש צד ייעוד יכול למוכרה כיצד מוכרה לחמיו שאע"פ שאינה ראויה לו שהיא בת בתו ראויה לבנו שהיא בת אחותו וכן כל כיוצא בזה.

יש לאדם למכור וכו'. תניא לאמה מלמד שמוכרה לפסולים כגון חייבי לאוין משום דקדושין תופסין בחייבי לאוין, ומסתברא דלא אצטריכא להאי טעמא אלא כגון דלית בהו בן כשר הראוי ליעוד אבל אם אית להו בן כשר הראוי ליעוד כיון דאיכא חד צד מותר אפי' שהוא מחייבי כריתות אלא בא ללמדנו דלית בהו צד ייעוד מותר למוכרה להם דאמר קרא לאמה לרבות הפסולים.

המקדש את בתו. הוא הברייתא שהזכרתי לעיל דקתני בסיפא אבל לא לשפחות אחר אישות אם קדשה וחזרה לרשותו בעודה קטנה אינו יכול למוכרה, ותרתי שמעת מהאי קרא שאין האדון רשאי למוכרה אע"פ שעדין לא ייעדה ואם ייעדה וחזרה לרשות האב בעודה קטנה אין אביה רשאי לחזור למוכרה כיון שפירש האדון טליתו עליה.

אבל מוכרה לשפחה אחר שפחות וכו'. היינו דקתני לשפחות ושונה כיצד מכרה לשפחות תחלה. וקשה לי הרי כיון שייעד אותה הוי לשפחות אחר אישות וי"ל שכלל רבינו בשפחות אחר שפחות שני דברים או שיעד אותה האדון וחזרה לרשותו או שלא ייעד אותה וחזרה לרשותו. וא"ת מאי דוחקיה לפרושי הכי נימא דברים כפשוטן כגון שקדשה לראובן וגירשה או מת וחזרה לרשותו בעודה קטנה יכול לקדשה פעם אחרת וי"ל דלישנא דברייתא דחקיה דקתני רישא מוכר את בתו לאישות ושונה, לשפחות ושונה, לאישות אחר שפחות משמע דכולה מיירי במוכר וא"כ היכי משתמע מינה לאישות ושונה אם לא שמכרה ויעד אותה וממילא משתמע שיכול לקדשה פעם אחרת, כללא דמילתא דכל אישות הנזכרת בברייתא היינו קדושי יעוד שלא כדברי רש"י שכתב מוכר אדם בתו לאישות ושונה קבל בה קדושין ונתארמלה או נתגרשה מן האירוסין חוזר ומקדשה לאחר וכו' ולישנא דמוכר משמע כדברי רבנו. ולגבי דינא לא נפקא מינה מידי שיכול לקדשה כמה פעמים ויכול למוכרה כמה פעמים בין לפני יעוד בין לאחר יעוד, אבל אין יכול למוכרה אחר אישות דהיינו קדושין דעלמא כיון שפירש המקדש טליתו עליה שוב אין אביה רשאי למוכרה.

אפילו לכהן גדול. דבהני משכחת מוכרה אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דאילו בקדושין דעלמא הא אמרינן לעיל דאינו מוכרה לשפחות אחר אישות.

ויש לו למוכרה לכהן. אפילו כה"ג קאמר אע"ג דאית בה תרתי אלמנה וחלוצה הואיל וקדושין תופסין לה בה, ואגב אורחיה קמ"ל דחליצה פסולה פוסלת מן הכהונה אע"ג דעיקר חלוצה אינה אלא מדרבנן מ"מ החמירו בחליצה פסולה ואסרוה אפילו לכהן הדיוט. וא"ת מאי שנא קדושי יעוד דמצי למוכרה אח"כ ומאי שנא קדושי דעלמא דלא מצי למוכרה אחריהם וי"ל דשאני קדושי יעוד שהאב לא קדשה שהרי אם לא רצה האדון לייעד אינו מייעד וקדושי דעלמא האב הוא עשאן ולפיכך אינו יכול למוכרה אחריהן והכי מתרצינן בגמ' שאני אירוסין דידה מאירוסין דאביה וקרי אירוסין דידה לקדושי ייעוד כיון דאביה לא קדשה הילכך יכול למוכרה.

המוכר את בתו וכו'. היינו הך בבא לשפחות ושונה, וא"ת השתא אחר ייעוד יכול למוכרה כ"ש לפני יעוד ובשלמא תנא דברייתא אורחיה למתני כל החלוקות אבל רבינו מה צריך לכתוב חלוקה זו הפשוטה. וי"ל דיוצאה בגרעון איצטריך ליה אע"ג דאיהו פריק לה בעל כרחה משום פגם משפחה מ"מ מצי מזבין לה זימנא אחריתי וא"ת מה תועלת יש לו במכירתה כיון דכופין אותו לפדותו. וי"ל כגון שהעני ומכר ושוב העשיר וכפו אותו ופדאה וחזר והעני ומכרה.

המוכר את בתו וכו'. פ"ק דקדושין פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים שאמרו אם רצה לייעד מייעד וטעמא דמעות הראשונות להכי ניתנו דאם רצה לייעד הרי מקודשת למפרע משעת מכירה, ואם לא ירצה לייעד לא להוו קדושין הלכך אם בא אחר וקדשה קדושיו מתלה תלי וקיימי. ואע"ג דלא פירש מעכשיו הוי כאילו פירש ואם ייעד אותה לא חלו קדושי שני.

המוכר את בתו. פ"ק דקדושין פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים שאמרו אם רצה לייעד מייעד מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל.