Yekar Tiferet on Mishneh Torah, Slaves Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הכותב גט שחרור לעבדו [וזיכה לו] וכו'. היינו דתנן בשטר ע"י אחרים דזכות הוא לעבד שיצא לחירות.
אבל אם אמר תנו. פ"ק דגיטין פלוגתא דתנאי דר' מאיר סבר יכול לחזור בין בגט בין בשטר העבד וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשחרור עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו וכו'. והלכה כחכמים ואע"ג דאמרינן תן כזכי דמי, ה"מ לענין שלא יכול לחזור בו אבל אין העבד יוצא לחירות עד שיגיע גט לידו, והיינו דתנן אם מת לא יתנו לאחר מיתה ואם אמר הולך שטר שחרור זה לעבדי לא עשאו אלא שליח ויכול לחזור בו לבטל השליחות ואע"ג דלגבי חוב אמרינן הולך כזכי דמי לגבי עבד לא אמרינן הכי שהרי אינו חייב כלום לעבדו, וברור הוא.
הכותב וכו' עשיתי וכו'. הוא פרק השולח ת"ר האומר עשיתי עבדי פלוני בן חורין עשוי בן חורין כתב אעשנו בן חורין רבי אומר קנה עצמו וחכמים אומרים לא קנה, א"ר יוחנן וכולן בשטר וטעמייהו דחכמים שאין זו אלא הבטחה שיעשנו בן חורין (בשעה א') [בשטר אחר].
האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין. פרק השולח ברייתא כלשון רבינו וכתבו בתוס' דהאי חיישינן הוי ודאי וכמו חיישינן שמא [במי מילין] כתבו, וזהו דעת רבינו, וא"ת אמאי לא נפרש חיישינן שמא זיכה לו ואם עבד כהן הוא לא יאכל בתרומה ולא יהא מותר בשפחה אבל לא יצא לחירות עד שיתברר אם זיכה לו ע"י אחר או לא, וי"ל דהודאת בעל דין כמאה עדים וכיון שהודה האדון שעשאו בן חורין יצא לחירות אלא שאין אנו יודעים באיזה דרך שהרי העבד מכחיש וזהו שאנו אומרים חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר והעבד לא ידע.
מי שצוה בשעת מיתתו. פרק השולח מימרא דר' יוחנן וכתב רבינו הרי היא שפחה כשהיתה וכתב עלה רש"י אם לא נתקררה דעתה בלא שחרור ישחררוה. וטעמו של רבינו שאין לנו להוסיף על דברי שכיב מרע והכי משמע מהך דר' יוחנן דאמר [מי שאמר] בשעת מיתה פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה היורשין, כופין את היורשין לשחררה וכותבין לה גט שחרור אמרו לפניו ר' אמי ור' אסי רבי אי אתה מודה שבניה עבדים כלומר דלישנא אל ישתעבדו בה לא משמע לשון שחרור אלא שלא יטריחוה בעבודתם והשתא ומה בזו שאמר ר' יוחנן בהדיא כופין את היורשין לשחררה אמרו לפניו אי אתה מודה שבניה עבדים והודה להם ר' יוחנן כ"ש כשאומר שיעשו לה קורת רוח שאין בלשון הזה לשון שחרור אפילו לא נתקררה דעתה אלא בגט שחרור אין כופין את היורשין לשחררה אלא בניה עבדים, ועדיין היא אסורה לישראל וזהו דכתב רבינו צוה ואמר שחררוה וכו' כלומר אין כופין את היורשין אלא היכא דאמר בהדיא שחררוה שאין מוסיפין על דברי שכיב מרע.
בששה דברים שוו שחרורי עבדים. פ"ק דגיטין ת"ר בג' [דרכים] שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים. ומנו להו ואזיל ופריך עלה ותו ליכא והא איכא ומתרץ להו אבל לעולם ששה הם כדכתב רבינו. ואיכא למידק דתנא משוה גיטי נשים לשחרורי עבדים ורבינו משוה שחרורי עבדים לגיטי נשים, וי"ל דתנא איירי בדיני גיטי נשים ולפיכך משוה גיטי נשים לשחרורי עבדים דאילו דיני עבדים קים להו בהו, ורבינו איירי בהלכות עבדים ומשוה שחרורי עבדים לגיטי נשים דגיטי נשים כבר שנה אותם בספר נשים הקודם לזה הספר.
כיצד כל השטרות וכו'. שם במשנה אע"פ שחותמיהן גוים כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים שאפי' כתבוהו וחתמוהו גוים פסולים ואפי' לר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי פסול דהוי מזוייף מתוכו, אבל שאר שטרות כשרים דדינא דמלכותא דינא.
כל שטר שיש עליו אפילו עד אחד כותי פסול וכו'. פ"ק דגיטין במשנה ודוקא עד אחד כותי ואחד ישראל אבל שנים כותיים פסול דלא קי"ל כרבן גמליאל דמכשיר בשנים וטעמא משום דחשידי ובעידי ישראל כשר דאי לאו דכותי חבר הוא לא הוה מחתים ליה לישראל מקמיה ואין עידי הגט חותמין זה שלא בפני זה. וא"ת כיון דחשידי א"כ כוליה שטרא מתקיים אפומא דחד ישראל דחתים לבסוף, תירצו בתוס' דאין לחוש כיון דהאי כותי כשר מדאורייתא דגירי אמת הם ע"כ, אי נמי אי לאו דקים ליה לישראל דכותי חבר הוא ולא חשיד לא הוה מחתים ליה מקמיה.
ובזמן הזה וכו'. דאמרינן דמות יונה מצאו להם בהר גריזים שהיו עובדים אותה ועשאום כגוים לכל דבריהם.
אנו למדין לצדוקין וכו'. דברי רבינו הם בצדוקי חבר דומיא דכותי חבר באותו זמן, ולא ידענא היכי משכחת לה שאם קבל עליו דברי חברות בפני ג' הרי [הוא] כישראל ואם לא קבל עליו כיון שהם כופרים בקבלה כולם פסולי עדות הם, וי"ל שקבל עליו דברי חברות בפני זה הישראל אשר חתם עמו דאי לאו דחבר הוא לא הוה מחתים ליה מקמיה אבל לא קבל עליו בפני שלשה.
בגט הוא אומר וכתב לה וכו'. ומגז"ש זו למדו ג"כ שהעבד חייב בכל מצוות שהאשה חייבת בהם. הא לא מתניא בברייתא.
ולא מחובר. ואקשינן בגמ' ותו ליכא [והאיכא] לשמה והא איכא מחובר, ושקיל וטרי ומסיק כי קתני מלתא דליתא בקדושין מילתא [דאיתא] בקדושין לא קתני והני תרתי איתנהו בקדושין.
אחד גיטי נשים וכו'. הך לא נשנית בהדיא בברייתא ותלמודא לא פריך עלה ותו ליכא והא איכא דאין חותמין זה שלא בפני זה, וטעמא משום דהוי בכלל וכל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים דאמר רב פפא זאת אומרת עידי הגט אין חותמין זה בלא זה מאי טעמא אמר רב אשי גזרה משום כולכם.
וכיצד שוין במוליך ומביא וכו'. זו שנויה בברייתא ואקשינן ותו ליכא והא איכא האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי לא יתנו לאחר מיתה ומשני כי קתני מילתא דליתיה בשאר שטרות מילתא דאיתא (בשטר) [בשאר] שטרות לא קתני.
כשם שהאשה עצמה. דעת הראב"ד לא מבעיא אם בא הבעל או אדון וערער צריכה לקיימו אלא אפי' אם לא יערער לא נתיר איסור אשת איש ואיסור עבד בלא קיום וכבר האריך בעל מגיד משנה פ"ז מהל' גרושין לבאר דעת רבינו והעולה מדבריו כיון שהגט יוצא מתחת ידה אינה צריכה לקיימו ומוקמינן ליה אחזקתיה ותנשא בו לכתחילה ואם יביא הבעל ויערער צריכה לקיימו והרוצה לעמוד על עקרן של דברים יעיין שם כי כאן לא היתה כונת רבינו אלא להשוות גיטי נשים לשחרורי עבדים ולכן קיצר.
וכשם שהאשה [אומרת] וכו'. וכיון שאמרה בפני בי"ד בפני נכתב ובפני נחתם אפי' יבא הבעל ויערער אין משגיחין בו דלא גרעא משליח דעלמא שאם אמר בפני נכתב ובפני נחתם אין משגיחין בערעורו של בעל דאשה עדיפא משליח שהגט יוצא מתחת ידו ומכי מטי גיטה לידה איגרשה לה.
כל הכשר להביא גט וכו'. וכל הני הוו בכלל המוליך ומביא ואינם אלא ששה דברים כאשר כתב רבינו.
והעבד מקבל. וטעמא משום דאיתיה בתורת שחרור הילכך נעשה שליח לגט שחרור.
אבל לא מיד רבו וכו'. וטעמא, דיד העבד כיד רבו, ועדיין לא יצא הגט מתחת רשות רבו, ואע"ג דמקבל גיטו ויוצא בו שאני התם דידו וגיטו באין כאחד.
הכותב שטר אירוסין וכו'. פרק השולח פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים שאמרו אינה מקודשת דאין בלשון הזה לשון שחרור וכיון שאינה משוחררת אינה מקודשת דאין קדושין תופסין בשפחה.