מכרו לישראל משומד וכו'. פרק השולח אמרי ליה כגוי ואמרי לה כישראל כלומר הבעיא נפשטה. אבל נפל מחלוקת בפשיטותם והוי ספק ואי תפס לא מפקינן מיניה וכדכתיבנא לעיל גבי הנך בעיי.

המוכר עבדו לחוצה לארץ. פרק השולח ברייתא כלשון רבינו ושיילינן עלה מאי חזית דקנסת ללוקח נקנסיה למוכר, א"ל לאו עכברא גנב אלא חורא גנב, א"ל אי לאו גנבא חורא מנא ליה, מסתברא היכא דאיכא איסורא התם קנסינן ומשמע דלא הדר מתרוצי קמא וזהו שכתב שאילו לא לקח.

המוכר עבדו לסוריא וכו'. עכו כחו"ל לענין זה ולענין גיטין, וסמך על מה שכתב [בהל' ד] שאם תפס משל רבו יוצא לחירות.

עבד שיצא אחר רבו וכו'. תניא איבד את זכותו ור' יוחנן אמר יצא לחירות לא קשיא כאן שדעת רבו לחזור כאן שאין דעת רבו לחזור כיון שאין דעת רבו לחזור ויצא אחריו איבד את זכותו. ואם יצא סתם ולא ידעינן מה היה בדעתו סופו יוכיח תחלתו אם חזר יצא העבד לחירות וכופין את רבו שם לכתוב לו גט שחרור ואם לא חזר איבד העבד את זכותו כנ"ל. והא דנקט סוריא ה"ה אם יצא לחו"ל כדתניא המוכר עבדו לסוריא כמוכר לחו"ל ורבותא קמ"ל אע"ג שקרובה לארץ ישראל היא אם אין דעתו לחזור איבד את זכותו.

עבד שאמר לעלות וכו'. פרק בתרא דכתובות משנה הכל מעלין לארץ ישראל ואמרינן הכל לאתוי עבדים.

ודין זה בכל זמן וכו'. כתב רבינו בהלכות אישות בד"א בחו"ל וכו' אבל מחו"ל לארץ ישראל מעלין ממנו אפי' מנוה היפה לנוה הרע ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים מעלין ואיתא בתוספתא ומשם למד רבינו שדין זה נוהג בכל זמן.

עבד שברח מחו"ל וכו'. פרק השולח ההוא עבדא דערק מחו"ל לארץ אזיל מאריה אבתריה אתא לקמיה דר' אמי א"ל נכתוב לך שטרא אדמיה וכתוב ליה גיטא דחרותא, ואי לא מפיקנא ליה מינך ע"כ, ואע"ג דהכל מעלין מארץ ישראל לירושלים מ"מ אם אמר העבד לעלות לירושלים מא"י או שברח מא"י לירושלים אין כופין אותו למוכרו בירושלים דלא ניחא לן דליפשו עבדי בירושלים אלא [מ]יוחסין, וכן היה נראה מדלא כתב רבינו דין ירושלים בהלכות עבדים אלא בהלכות אישות גבי אשה ובעלה, אלא דאכתי קשה שכתב בהלכות אישות וז"ל וה"ה לכל מקום מא"י עם ירושלים שהכל [וכו'] מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין משם ע"כ ומשמע שדין האשה והעבד שוין דהא ממילת "הכל" מרבינן עבדים, וי"ל דהכל מעלין ואין מוציאין מירושלים שוין האשה והעבד אבל לענין עבד שברח מא"י לירושלים אין כופין אותו למוכרו שם אלא לוקח עבדו והולך לו דעדיף טפי ישיבה של א"י מלהרבות עבדי בירושלים.

עבד זה שברח. הכי איתא בסיפרי. ואיכא למידק דמשמע דהוי גר צדק גמור ומותר בבת ישראל ובשלמא היכא דכתב ליה גיטה דחירותא שפיר אבל אם לא רצה והפקיעו אותו ממנו בשלמא [ממונא] מצי לאפקועי אבל איסורא מי מצי לאפקועי, וכי תימא אין הכי נמי כגר הוא אבל אסור בבת ישראל והלא לא תוהו בראה לשבת יצרה שהרי אסור בשפחה, וי"ל דמפקיעין שעבודו ממנו ואח"כ כופין אותו עד שיכתוב לו גט שחרור דאי לא תימא הכי מה תועיל הפקעתם, וגט המעושה בישראל כשר. ואפילו שפחה שברחה לארץ ישראל כופין אותו, שלא ינהיג בה מנהג הפקר.

הקונה עבד מן הגוים וכו'. ביבמות פרק החולץ. ומה שכתב או לחו"ל הכי קאמר או חו"ל אפילו לגוי דאית ביה תרתי לריעותא.

וכן עבד שמל וטבל וכו'. שם שלח [להו] ר' אמי מיני אמי בר נתן תורה [יוצאה] לכל ישראל עבד שהפיל עצמו לגייסות וכו' כלשון רבינו.

המפקיר עבדו. ביבמות פרק החולץ ואם צריך גט שחרור פלוגתא דשמואל ור' יוחנן והלכתא כר' יוחנן דאמר צריכה גט שחרור ולא קי"ל כאמימר דאמר המפקיר עבדו ומת אותו עבד אין לו תקנה, דקרא כתב והתנחלתם אותם לבניכם וכו' כל זכות שיש לאב על העבד מוריש אותו לבנו בין זכות ממון בין איסורא, דהכי אקשינן בגמ' [בתר דאמרינן אמר קרא והתנחלתם אותם וכו'] אי הכי המפקיר עבדו ומת נמי, אלמה אמר אמימר וכו', ומסיק דאמימר קשיא, וה"פ אי הכי המפקיר עבדו ומת לא ליבעי גט שחרור להפקיע איסורו דהא מת ליה וכי תימא הכי נמי אלמה אמר אמימר וכו' ומשמע דבעי גט שחרור ומסיק דאמימר קשיא ומשמע דפשיטא ליה לתלמודא דבעי גט שחרור מדפריך אי הכי לא ליבעי גט שחרור ולא קי"ל [כ]אמימר דאמר אין לו תקנה וקי"ל כותיה [דרבי יוחנן] דאמר צריך גט שחרור.

עבד שברח וכו'. מימרא דר' יוחנן ומוקי לה רבה לאחר יאוש ובהא נמי אם מת אחר [האדון] היורש כותב לו גט שחרור דחד טעמא הוא כי הך עובדא דאפקרתא דעבדי דאיזדבן לגוי, כלו מרוותא בתראי אתו לקמיה דרבינא א"ל זילו אהדרו אבני מרוותא [קמאי] ואקשינן עליה מהא דאמימר המפקיר וכו' אמר להו רבינא אנא כרב דימי ס"ל דאמר [אל] ישתעבדו ופקע ליה ממונא מינה וקאמר כותבין ליה גט שחרור מכל הני משמע דליתא לדאמימר וכדכתיבנא לעיל.

עבד שנשבה. שם פלוגתא דחכמים ורשב"ג ופלוגתא דאביי ורבא אי איירי מתני' לפני יאוש או אחר יאוש דאביי מוקי ליה לפני יאוש ורבא לאחר יאוש וקי"ל כר' יוחנן דאמר כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה ופסק כאביי משום דתלמודא פריך ואזיל לרבא ואמרינן בשלמא לאביי וכו' ואע"ג דרבא משני, אשנויי דחיקי לא סמכינן והיינו מה שכתב הראב"ד [זהו] כרשב"ג ואביי הילכך אם נתיאש ממנו רבו הפודה אותו לשם עבד ישתעבד בו. וא"ת כיון שנתיאש ממנו יצא לחירות ואיך ישתעבד בו זה שפדאו, וי"ל דלא אמרינן הכי אלא בזמן שנתיאש מן העבד והוא ברשות עצמו אבל עבד שהוא שבוי לא זכה בעצמו והפודהו לשם עבד הוי כאלו קנאו.

ואם פדאו לשם בן חורין וכו'. דכשם שמצוה לפדות בני חורין כך מצוה לפדות את העבדים.

ואם לא נתיאש. היינו מתני' וכרשב"ג דאמר בין כך ובין כך ישתעבד בו דכיון שלא נתיאש הרי הוא שלו וצריך שיתן דמי פדיונן ואם לא רצה ישתעבד בו הפודה דהוי כאילו מכרו לזה הפודה דלא מסתבר שיכופו את רבו ראשון לפדות אותו מיד זה שפדאו אע"ג דמצוה לפדות העבדים עבד זה כבר הוא פדוי.

ואם פדאו לשם בן חורין וכו'. מצוה קא עבד שחוזר העבד לרבו ראשון שהרי לא נתיאש ממנו.

עבד שעשאו רבו אפותיקי. קי"ל כרבא דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד, ודעת רבינו דאפילו הקדש דמים מפקיע שעבוד העבדים והקרקעות ואפילו אפותיקי מפורש דאמר ליה לא יהא פרעון אלא מזה וחוזר וגובה מזה ומהמשחרר מדין מזיק שעבודו של חבירו.

עבד שהשיאו רבו וכו'. כולה בפ' השולח ודוקא שהניח לו רבו או שאמר לו רבו לקרא אבל קרא בפני רבו או שהניח תפילין בפני רבו לא יצא לחירות.

וכן אם נדר נדר וכו'. השגה זו כבר השיג אותה בהלכות (נדרים) [נזירות] ותמהני איך שבש דברי רבינו על פי גרסתו כי גרסת הספרים שלנו במשנה הפר לעבדו יצא לחירות והיא גרסת רבינו והטעם כאשר כתב רבינו ומה שהקשה עליו אדרבה גילה דעתו שיש לו רשות עליו להפר את נדרו ע"כ, ואין זו קושיא שהדבר ידוע שהכפיה מורה יותר שעבוד מן ההפרה תדע שמפר אדם לאשתו ואינו יכול לכוף אותה הילכך כיון שהיה יכול לכוף אותו [להורות] שהוא תחת שעבודו ואין נדרו כלום ולא עשה כן אלא הפר לו כדרך שאדם עושה לבתו ולאשתו משמע שאין לו עליו שעבוד ועלו דברי רבינו כהוגן לפי גרסתו הנכונה.

אבל אם לוה מעבדו וכו'. כתבתי זה למעלה והיא ברייתא כלשון רבינו, וחידש ולא מיחה (דתני) [דהכי] משמע בפני רבו דאי מיחה בו מאי למימרא.

ואסור לאדם ללמד את עבדו וכו'. הא דאמרינן כל המלמד לבתו תורה כאלו מלמדה תפלות וכתיב וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל.

הלוקח עבד וכו'. פרק החולץ מעשה בבלוריא הגיורת שטבלו עבדיה לפניה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו קנו עצמן לפניה אין לאחריה לא אמר רבא בפניה בין בסתם בין במפרש לאחריה במפרש אין בסתם לא, ורבינו מפרש בפניה ממש ורש"י ז"ל מפרש לפניה כלומר קודם שטבלה היא.

לפיכך צריך [רבו] לתקפו במים וכו'. שם אמר שמואל וצריך לתקפו במים ליתן עליו עול מלאכה בתוך המים שאפילו יאמר לשם חירות אני טובל לא יועילו דבריו.

ישראל שתקף בגוי קטן וכו'. וא"ת מאי איכא בין הטבילו לשם גר להטבילו לשם בן חורין והלא לעולם גר הוא, וי"ל דאם קנאו לשם גר ע"מ להשתעבד בו מותר להשתעבד בו, אבל דינו כגר לכל דבר ולא כעבד, ואם קנאו לשם בן חורין אינו יכול להשתעבד בו ועדין צריך תלמוד.

גר שקדמו עבדיו וכו'. היינו הך עובדא דבלוריא הגיורת אשר כתבתי לעיל.